הפטיש הכתום: בישראל צריכים להגיע עם תוכניות לעידן טראמפ

המתנה מתוחה לעוד שבוע וחצי. יש איזו תחושה של ציפייה מוגזמת להשבעתו של טראמפ כנשיא ארה"ב, כאילו ב־20 בינואר תיפתרנה כל החידות. החידות הגיאו־פוליטיות שקשורות בישראל כוללות את איראן והתקדמותה בפרויקט הגרעין בדרך לפצצה, שחרור החטופים ואבטחת הרצועה כמנוטרלת מחמאס, הרחבת הברית האנטי־איראנית של הסכמי אברהם עם ערב הסעודית, טיפול בהאג וברדיפתו המשפטית את מדינת ישראל ואת הנהגתה, וכנראה יש עוד סעיפים בתפריט. זה תפריט עם הרבה מנות, והרבה אנשי התיישבות רעבים. בכהונה הקודמת של טראמפ, הנהגת המתנחלים התייחסה לחצר האחורית של הבית הלבן כאילו היא מגרש הבית, שם מנהלים דיונים מאחורי גבה של ממשלת ישראל.

האגף השמאלי־ליברלי במערב מרגיש במצור. במערכת הבריתות של הנשיא המיועד טראמפ, אילון מאסק והימין הפופוליסטי בגרמניה ובשאר מדינות אירופה וקנדה, הציר החשוב ביותר הוא טראמפ־נתניהו. עם הערת שוליים: ממשלת הימין בראשות נתניהו היא החוליה החלשה במערכת הזאת, שמשתוללת כסופה ושכבר העיפה את ג'סטין טרודו הקנדי. לכן הלחץ הפנימי לנטרל את רה"מ נתניהו יימשך במלוא עוזו, בין השאר כדי להחליש את טראמפ. הרשות הפלשתינית וארגוני האינתיפאדה המשפטית וה"הומניטרית" יהפכו לבעלי ברית של האופוזיציה הלא־נאמנה. הם יהיו בתווך שבין אנ"ש לחנ"ש. אבל ישראל אכן תקבל מכפיל כוח, שלא רק לא יפעיל על ישראל לחצים או ייצור פערים מדיניים ומודיעיניים - אלא אף יעניק רוח גבית לטיפול באויבים. כל הציוד ההנדסי הכבד והדחפורים שביידן בלם ישוחררו. תשוחרר גם כמות גדולה של פצצות כבדות.

לפני כל הפוליטיקה הפנימית וההתמודדות עם חזית בג"ץ, הכוונת היא על איראן. רבים שואלים מה עומד מאחורי האיומים של טראמפ על חמאס בנושא החטופים. סביר מאוד שגם האח של סינוואר, משעל וכל השאר הוגים במשמעות האיומים יומם וליל. הועלתה גם האפשרות שארה"ב תוציא את הבסיס הגדול שלה מקטאר ותעבירו לדוכסות אחרת בשכונה המפרצית, כדי שקטאר תספק את הסחורה בנושא החטופים. נחיתתו של הפטיש הכתום תזעזע את השולחן, ותאפשר בין השאר ניהול דיאלוג עם ארדואן, שכבר מזוהה כבעל בית בסוריה. כיום, יותר מאי־פעם בתולדות המדינה, לממשלת ישראל יש הזדמנות להכין את עצמה לפעול בתיאום עם ארה"ב, כשבראשה ממשל ידידותי ביותר.

כפייה משפטית

בעוד הישגי המלחמה מרימים את רוח העם ומפיחים תקווה, מערכת המשפט שוב מתעקשת למשוך את כולנו מטה במאבקה חסר הפשרות במערכת הפוליטית

במאבק בין ממשלת ישראל למערכת המשפט על השלטון בישראל, נטחן הנגד ארי רוזנפלד. אחדים טוענים שאפילו אנדריי וישינסקי, התובע במשפטי הראווה במוסקבה, לא העלה בדעתו להמציא פטנט דומה למה שאלכס שטיין המציא כדי ליצור פלונטר משפטי שמשאיר את הנגד במעצר. המסוכנות של רוזנפלד היא במידע האצור במוחו. הוא יודע דברים. אז בן אדם עצור בגלל הידע שלו. מה הוא יודע? משהו על מעורבותו של גוף מדיני שהיחס אליו בישראל שנוי במחלוקת פוליטית באירועי טבח 7 באוקטובר.

לפי מה שפורסם השבוע, הנגד פעל כפי שהיו צריכים לפעול באוקטובר 73', וכפי שהיו צריכים לפעול באוקטובר 23'. דילג על הממונים עליו שחסמו את המידע בדרך לדרג המדיני. זה לא פשע, אלא מעשה מצפוני. כולם מנסים להתיר את הפלונטר של אלכס שטיין, כולל הנשיא הרצוג וראש שב"כ. אבל הפרקליטות שולטת.

במקביל, מתנהל מאבק על ועדת החקירה של אירועי 7 באוקטובר ומה שהוביל אליהם. ובג"ץ, שבעיני עצמו הוא מעל לחוק, למעשה כופה את הבחירה ביצחק עמית כנשיא ביהמ"ש העליון, אף שכל ההליך שולל משר המשפטים את סמכותו על פי חוק. ח"כ בני גנץ מזהה הידרדרות לאנרכיה חוקתית. מהרבה בחינות הוא צודק, וזה לא חדש. הכניסה של בג"ץ/ביהמ"ש העליון לכל מעשה של הממשלה או של צה"ל וגופי הביטחון היא הגורם לאנרכיה. בסופו של דבר, התייצבותו של ביהמ"ש העליון כגוף־על שלטוני־פרלמנטרי, שמתייחס לממשלה כאל מחלקת התברואה בעירייה, גורמת לזליגת האנרכיה להתנגשויות פיזיות ברחובות.

יש פה סתירה למצבו הבסיסי של העם בשלב הנוכחי של המלחמה. העם מרגיש שאנחנו שוב אדונים לגורלנו, ושלאחר הניצחונות בזירות האש השונות שאיראן כפתה על ישראל יש תחושה של שחרור, של מלחמה שמממשת את המילה "תקומה". היא לא שלמה, משום שהחטופים עדיין נמצאים בשבי חמאס, ומשום שבאמצעות המשא ומתן חמאס מצליח להכתיב את מצב הרוח ברחוב הישראלי ובפוליטיקה. הוא עושה זאת באמצעות חלק מערוצי התקשורת, שמנהלים פוליטיקה אנטי־ממשלתית על־מלא.

אבל הסתירה היא בכך שמבפנים יש תחושה של כפייה ותסכול. מערכת המשפט וגורמים אחרים מעיקים על חלקים גדולים בציבור. קודם, הרכב הוועדה לבחירת שופטים היה "ייהרג ובל יעבור", כפי שנשבעה דורית בייניש - עכשיו הרמטכ"ל וראש שב"כ חייבים להישאר בתפקידם, כפי שקובע עורך הדין ד"ר אביחי מנדלבליט. למה? כי עלולים להחליף אותם יס־מנים. ההקלטות של מנדלבליט ואפי נוה עוד מצלצלות באוזניים. עלה מהן חשד לקנוניה באגפיה השונים של מערכת המשפט, כולל בג"ץ וכמובן לשכת עורכי הדין, כדי לכפות את מינויו כיועץ משפטי לממשלה. עוד זכור הריקוד המטורלל של מנדלבליט עם שקמה ברסלר באירוע ששניהם נכחו בו.

מקורות שמעורים ביחסי יצחק עמית־יריב לוין אומרים שלפחות במתכונת הנוכחית, על כל עיוותיה, אפשר היה להגיע לפשרות הרצויות במגע ישיר ואנושי בין ממלא מקום נשיא העליון לבין שר המשפטים. אבל זה לא קורה. האם בגלל נוקשותו של שר המשפטים? נראה שלא. זה חוזר למסורת של אהרן ברק נגד ציפי לבני, ולפני יצחק עמית - עוזי פוגלמן. יש להם כוח בוועדה לבחירת שופטים, וכפי שבג"ץ החליט בניגוד לחוק גם בנושא מינוי שופטים וישיבות הוועדה. כך עמית מנצל את הרוב הטכני שיש לו בוועדת "ייהרג ובל יעבור", וכך אלכס שטיין נאמן לברית הדמים בין מערכת המשפט למערכת הביטחון - ולעזאזל החוק, זכויות האדם והאזרח.

ביקורת וגבולות

בצבא שמים למבקר המדינה רגליים ולא מאפשרים חקירה של הטבח, במטרה להקים ועדת חקירה ממלכתית. הפתרון צריך להיות בדמות ועדה מיוחדת

הדברים שמבקר המדינה מתניהו אנגלמן משגר כלפי המטכ"ל וצמרת הצבא נכתבו בטון הרבה יותר רגשי מזה שפרשנים בעיתונות היומית אפילו מרשים לעצמם. זה לא אופייני לבעל תפקיד כמוהו. נראה שאנגלמן נתקל בתופעות מצד צה"ל שאפשר להגדיר אותן כביזיון: "התנהלות הצבא בהליך הביקורת משדרת מסר של הרתעה והפחדה כלפי קצינים".

אמירה כזאת היא תזכורת לכך שיש לדון במועד החילופים בצמרת הצבא. הרמטכ"ל, למשל, נהנה עכשיו מאפקט סילוק גלנט וכניסתו של ישראל כ"ץ, שחסר לו הרקע של שליטה בהיבטים המבצעיים של עבודת הצבא. היתרון של רמטכ"ל מנוסה שעבר את כל שלבי המלחמה הוא ברור, אבל אנגלמן מייחס לרמטכ"ל ולכפופים לו התנהלות שפוגעת בהליך הביקורת ומשבשת אותו. בתחילת הדרך היה נדמה שהמבקר נדחף להעסיק את צה"ל בפעולות שנראו מיותרות בעיצומה של מלחמה קשה, והיה חשש שיחדירו לצה"ל אווירה מורעלת. אלא שבשלב הנוכחי, כ־15 חודשים לאחר פרוץ המלחמה, אנגלמן ואנשיו הם הגורם המוסמך והרציני היחיד בשטח שעוסק בחקירת 7 באוקטובר. הסעיף שהמבקר בחר להזכיר מתוך פרקי החקירה הוא "רישוי המסיבה ברעים".

שיטת השיבוש וההפחדה הראשונה: נוכחותו של נציג הגוף לעניין חקירות מבקר המדינה, שהוקם בלשכת סגן הרמטכ"ל, בכל הפגישות של אנשי המבקר כשהם שואלים בעלי תפקידים. תמיד מתלווה איזה צל. וככל שהנושא רגיש יותר, טוען המבקר, הקצין הנלווה בכיר יותר. המלווה מטעם מתעד את הנאמר באופן ידני. המנהלת, על דעת עצמה וללא תיאום, החליטה להקליט את כל הפגישות עם בעלי התפקידים. "חמור מכך, פרקטיקה זו יושמה על ידיכם לראשונה מבלי להודיע (על כך מראש), ולולא שימת לב של נציגנו בתום המפגש למכשיר ההקלטה - אפשר כי לא היינו יודעים על כך כלל... חרף הסתייגות מבקר המדינה, נמשכו ההקלטות בשאר המפגשים תוך סירוב להעבירן לנציגי משרדי".

שיטת שיבוש והפחדה נוספת: "אחד מקציני צה"ל... מסר כי הוא הוחתם על מסמך שו"ס (שותף סוד), שלפי הבנתו הגביל אותו במסירת מידע לצוותי הביקורת. קצין נוסף עבר תדריכי הכנה טרם הגעתו לפגישה עם הנציגים של משרד מבקר המדינה". ההתנהלות הזאת יוצרת הפחדה של דרגי שטח הכפופים לפיקוד העליון, קובע המבקר, ועלולה להביא לחשש משיתוף פעולה מלא. המבקר מתרה שאם הנושא לא יבוא על פתרונו עד 15 בינואר - הוא יפעל לפי סמכויות החקירה המוקנות לו. אפשר להוסיף את בונוס הטרור הפנימי, כתוצאה ממעצרם של פלדשטיין ורוזנפלד. אנשים לא יודעים למי מותר להם לדווח. התשובה הפתטית של ראש אמ"ן - יצירת גוף ענק של איפכא מסתברא שיהיה כפוף אליו.

לא פלא שכל קצין בכיר שפורש נשבע על עניין "ועדת חקירה ממלכתית". כנראה צמרת צה"ל מאמינה שבוועדת חקירה ממלכתית המנוהלת על ידי בעלי ברית במערכת המשפט, בתוספת טיפוסים שותפי קונספציה בעברם הצבאי, העניינים יישארו בשליטתם. כל החומר יתבסס על תחקירי צה"ל, שמודלפים בחלקם לתקשורת ושמחזיקים את הלוי בתפקידו עד לסיומם. התשובה היא ועדת חקירה שהממשלה תמנה לפי שיפוטה, שחוק מיוחד יעניק לה אותן סמכויות מחייבות שיש לוועדת חקירה ממלכתית.

מי יחקור?

בבואנו לחשוב מיהם האנשים המתאימים לחקור את המלחמה, עלינו להיות יצירתיים ולחפש מועמדים שזוכים לאמון רחב. הנה כמה אפשרויות לא רעות בכלל

מאחר שהרבה מאוד מועמדים "טבעיים" לכהן בוועדת חקירה הגיעו לכך שאף אחד לא נותן בהם אמון, הרכבת הוועדה היא עניין לא פשוט. אך נראה כי כמה שמות בכל זאת שומרים על סגולותיהם כבעלי יכולת ואמינות, ואני מזכיר אותם כדוגמה לכך שעוד לא פסו אנשים מתאימים: ד"ר יובל שטייניץ, שופט העליון נעם סולברג, עופר שלח, מבקר המדינה אנגלמן, ואולי האלוף יוסי בכר. אבל מי שאפשר לסמוך עליו בשיפוט כל ההיבטים המבצעיים של 7 באוקטובר ומה שקדם לטבח הוא תא"ל (מיל') עימאד פארס. איש של הלוחמים, ולא של הממסד.

הייתי גם מחפש אחר אנשים שאנחנו לא מודעים לקיומם. למשל, קצינים בדרגי הביניים, ובעיקר קצינות, מיחידה 8200. מאחר שאין אף ראש אמ"ן בטווח של 30 שנה שמישהו סומך על שיקוליו, יש סבירות שבדרגים של אלה שנפלטו בגילי 40-35 נמצאים כמה משכילים.

נראה שרה"מ נתניהו לא דוחף את הנושא הזה, ונוח לו במצב שבו אנשי "ועדת חקירה ממלכתית" מתכתשים עם אלה שאין להם אמון בממסדים שבדרך כלל מרכיבים ועדות כאלה. זה לא שהם יפילו את כל "האשמה" על ראש הממשלה, כפי שהטיחה שרה נתניהו, אלא שאם מישהו מקווה לדעת פחות או יותר את האמת על מה שקרה - הוא לא יקבל אותה בוועדה ששוב בג"ץ יחליט, ימנה ויתלה. לשם שינוי, זאת צריכה להיות ועדה שמורכבת מאנשי יושר ויושרה.

תוך שאני כותב את זה, אני כבר שומע את הטלפונים מידידים שמלעיגים: הרי ברור לך שכל מהלך כזה יקבל עתירות לבג"ץ, שיתקעו מקלות בגלגלים ויערערו על סמכות הוועדה לזמן אישים לחקירה ולמתן עדות ולהביא מסמכים. הרי שקמה ברסלר, אהוד ברק, עיתון "הארץ" ואחים לנשק יאיימו על כל מי שיעז לשתף פעולה עם הוועדה "של הנאשם". כמו שהקצינים מאוימים בבדיקות מבקר המדינה, כל המעורבים ירגישו את להב האומרטה על צווארם ויחזיקו זה את זה בגרון. אבל אני תמים, וחושב שסמכות הממשלה, רצוי בשותפות של גנץ ולפיד ובתוספת חוק מיוחד, תעשה את שלה.