ההיסטוריה מתעצבת מחדש
"אני מניח שנשב בחרמון הסורי עוד תקופה ארוכה", אומר אל"ם (מיל') משה גבעתי, הלוחם והחוקר הבולט של קרבות החרמון. וכמו אז, "צריך להיערך לחורף".
"זה היה מחויב המציאות", אומר אל"ם (מיל') משה גבעתי על ההשתלטות של ישראל על מה שנקרא "החרמון הסורי". גבעתי הוא החוקר הבולט של קרבות החרמון. הוא פרסם ספר גדול - "המערכה בחרמון" - שמשלים את כל סיפורי המערכה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. "היה לי ברור שצריך לעשות את זה ברגע שהמשטר הזה נפל. האירועים כל כך מהירים. מי שצריך וקשור לנושא החרמון קיבל ממני קצת ייעוץ ועוד כל מיני דברים.
"החרמון הסורי הוא לא פסגת החרמון. זה לא שיא החרמון, כמו שנכתב בכמה כתבות בעיתונים", הוא מסביר. גבעתי השתתף בקרב הראשון לכיבוש מוצב החרמון הישראלי ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. הוא היה אז מ"פ בחטיבת גולני. המוצב נכבש מחדש רק לקראת סוף המלחמה, ב־21 באוקטובר, כשחטיבת גולני נדרשה לכבוש את המוצב בכל מחיר, והמחיר היה גבוה מאוד. החרמון לא נכלל בתוכניות לכיבוש הגולן בששת הימים. רק בסוף המלחמה הוחלט שלצורכי חיל האוויר והמודיעין יש להשתלט על חלק מהחרמון. זה היה ביצוע למעשה של תוכנית מ־1953, שיובל נאמן היה מעורב בה.
הקרב הגדול של גולני בלע את מערכת ההתשה על החרמון בין סוף אוקטובר 73' לבין הפסקת האש הסופית בסוריה ב־31 במאי 74'. "במסגרת 'מבצע קינוח', שסגר את המלחמה בצפון, החליטו להשתלט גם על החרמון הסורי וגם על שיא החרמון. הורידו שם קת"קים ותצפיתנים אחרים. אחר כך התברר שאי אפשר לשבת שם, בגלל דלילות האוויר והקור הנורא. אבל ב־21 באוקטובר מסוק הוריד שם 14 צנחנים".
כיום, אומר גבעתי, לא צריך לשבת בשיא החרמון, מספיק לשבת בחרמון הסורי ששולט גם על החרמון שלנו. "אבל בעיקר החרמון הסורי חולש על המעבר בין דרום לבנון לדמשק. מהכפר שבעא שבדרום הבקע עולה נחל הפיתולים שבצה"ל קוראים לו ציר המבריחים. גם הסורים החשיבו מאוד את השטח הזה, ומייד כשהם כבשו בתחילת מלחמת יום הכיפורים את החרמון הישראלי הם שלחו דחפורים שיסללו דרך לרכבל העליון. רצו להעביר דרך הציר הזה טור שריון שיאגף את כוחות צה"ל. הציר הזה קיים ושופר בידי צה"ל, ודרכו הגיעו בנסיעה קלה הכוחות לחרמון הסורי".
באפריל 1974, בהחלטה של הרמטכ"ל החדש מוטה גור, נכבש מחדש "שיא החרמון" (2,814 מ'). זה היה קרב קשה בפיקודו של עמירם לוין. משה גבעתי היה הראשון שהגיע כדי להחזיק את המקום עם כוח בפיקודו. "אלו היו עשרת הימים הקשים בחיי", הוא אומר. התפתחה מלחמת התשה עם הפגזות נוראיות, וישראל איבדה במערכה הזאת 33 חיילים. משה דיין, שהיה שר הביטחון, רפול ויאנוש, שהיה מפקד אוגדה 36, הקפידו להפגין נוכחות אישית בשיא החרמון לפחות פעם בשבוע, כשאחדים מפרשים את התנהגותו של דיין כניסיון התאבדות, כולל כניסה לשדה מוקשים בדרך לחרמון הסורי.
"אני מניח שנשב בחרמון הסורי עוד תקופה ארוכה - חודשים לפחות - עד שנבין מי נגד מי", אומר גבעתי. "ההיסטוריה מעוצבת מחדש. סוריה לא קיימת, צריך להכריז שההסכם לא קיים. טוב שלא שמעו בקולו של אורי שגיא. מבחינה לוגיסטית צריך להיערך לחורף". השהייה בעבר במקומות האלה היתה טראומטית בגלל היעדר ציוד חימום מתאים.
קשה מהפרספקטיבה של היום לדמיין מה היתה סוריה בתודעה הישראלית. סוריה ביצעה את המתקפה הקשה ביותר על המדינה, וכדי לתפוס את זה צריך לחזור לרפול ולקמ"ן שלו דני אגמון מתכננים את היציאה שלהם, שלא לומר הבריחה, מהחמ"ל בנפח - כי הסורים לא רק על הגדרות אלא מעבר להן. סוריה היא צילומים של נשים חיילות שמבתקות נחשים בשיניהן. עריצות אכזרית שהחזיקה שבויים ישראלים בעינויים. שם ישב קצין מודיעין שהסורים שכנעו אותו שישראל כבר לא קיימת. משם חזר אורי אילן המת עם הפתק "לא בגדתי", ומאותו קיבוץ של אורי אילן יצא אידיאליסט אחוז טמטום מוסרי שחשב שאם ישרת כמרגל וכמחבל את המודיעין הסורי הוא יביא רק טוב וקדמה לעולם, אודי אדיב. רציתם דיקטטורה? עיין ערך אסד, האב והבן.
זו לא הובלה מאחור
בתקופה הראשונה שלאחר טבח 7 באוקטובר ישראל נחשבה כמי שנמצאה הדרך להכחדתה. כיום היא הכוח הדומיננטי במזרח התיכון
רוב הפרשנים בתקשורת הבינלאומית רואים בנפילת אסד אירוע כחול־לבן. תבוסה שהיא תולדה ישירה של היוזמה המלחמתית המתמשכת של ישראל מאז 7 באוקטובר 2023. "הנפילה המהירה של בשאר אסד, שבאה בעקבות האבידות ההרסניות של חיזבאללה, הפכה למהלומה חמורה ל'ציר ההתנגדות' של איראן", נכתב ב"וושינגטון פוסט". הכתבה מצטטת חבר פרלמנט לשעבר באיראן: "לאף אחד אין יותר זכות לבזבז את אוצר הדולרים של האומה כדי לתחזק קיני עקרבים".
השיטה שבחרה ישראל, של עימות ישיר עם הפרוקסיז האיראניים, גרמה לתוצאות האלה: "חמאס וחיזבאללה מובסים, עזה היא חורבות עשנות, דרום לבנון ערימה של בלוקים, ואיראן נחשפה כחסרת אונים מול העליונות האווירית של ישראל. האזור רואה עכשיו באיראן ובציר שלה 'נמר של נייר'. מתקפת המורדים וההתמוטטות המדהימה של משטר אסד הן הפירות הראשונים בנוף החדש של המזרח התיכון. המשך יבוא", כך כתב ג'ונתן ספייר ב"וול סטריט ג'ורנל".
אלי לייק, עיתונאי המתמחה בנושאי מודיעין ובגופי המודיעין במערב, כתב ב"Free Press" מאמר תחת הכותרת "ישראל החליטה לא לכבד את השאיפות האזוריות של איראן". "קץ משטר העריצות של אסד התאפשר לא בזכות הנשיא ביידן, שמתוך ראיית הנולד שחרר את המגבלות על כוחה של ישראל; זה קרה בדיוק להפך: בזכות זה שישראל פעלה בניגוד למאמצי ביידן לרסן אותה. בכל פעם שישראל פעלה כדי להחליש את שלוחיה של איראן, התגובה (מוושינגטון) היתה של איומים והתנגדות. (שר ההגנה לויד אוסטין עף לתקרה כשדווח שישראל חיסלה את נסראללה), וושינגטון "ניסתה להגביל את ישראל למגננה בלבד במובן הצר ביותר של המילה... הכל חוזר למדיניות אובמה 'לכבד את האמביציות האזוריות של איראן'".
סליחה שאני מזכיר את זה בימי עיד אל־אדחא של המקוננים, אבל זהו ניצחונו של רה"מ בנימין נתניהו על אובמה וביידן לא פחות מאשר על חמינאי, משמרות המהפכה, חיזבאללה וחמאס. בעדותו השבוע סיפר נתניהו כי בשיחה עם הנשיא אובמה הלה אמר לו כי "איראן אינה איום אלא הזדמנות".
נתניהו לא מימש את האסטרטגיה ההתקפית של ישראל מהמקום המסורתי השמור לראשי ממשלה בזמן מלחמה - המושב האחורי, אלא התיישב במושב הנהג והוביל לאותו עימות ישיר עם חיזבאללה וחמאס תוך ניצול היתרונות של ישראל, כשצה"ל והמוסד מספקים את התחבולה והביצוע ללא דופי. בתקופה הראשונה שלאחר טבח 7 באוקטובר ישראל נחשבה כמי שנמצאה הדרך להכחדתה. כיום היא הכוח הדומיננטי במזרח התיכון.
מתברר שמדיניות השמאל הפרוגרסיבי בעולם היא לא יותר מאשר תמיכה, שלא לומר הזדהות, עם אימפריאליזם אשר שמוגדר ככזה שנמצא בצד הנכון של ההיסטוריה. אימפריאליזם איראני שבליבו אנטישמיות אנטי־ציונית ג'נוסיידית.
ביידן פעל בנחישות להגשים את "דוקטרינת אובמה" תוך כדי משבר מלחמתי. המטרה היתה לשמר את כוחו של חמאס, להחליש את ישראל כך שתגיע למשבר של ייאוש ותיתן יד להקמת עוד מדינת עריצות ערבית ביהודה ושומרון ובעזה. תוך כדי, ניהל ממשל ביידן מסע של דה־לגיטימציה שהעניק רוח גבית לאותן תביעות בהאג. הניצחון של ישראל הוא ברור, הוא עצוב ומר, אבל הוא מזכיר שליהודים יש הרגל היסטורי קבוע - לפרק, אם לא להחריב, אימפריות: מבריטניה ועד בריה"מ ואיראן. קשה לי לראות ראש ממשלה אחר חוץ מנתניהו שהיה מוביל ככה לחרמון הסורי. לכן אפשר לזהות את ההתנגשות: בין מהות הדמוקרטיה לדמוקרטיה המהותית רובצת תהום.
להתעלות לגודל השעה
לוועדת חקירה שתיבחר על ידי נציגי קואליציה ואופוזיציה יחד יכולה להיות אותה סמכות פוליטית משפטית כמו לוועדת חקירה ממלכתית
עניין ועדת החקירה מעלה שאלה פשוטה: האם חברי כנסת ואישי ציבור מסוגלים להרף עין לאומי להתעלות על ההתגודדות המחנאית הפוליטית האוטומטית? העובדה ששרידי מרצ נאבקים בנחישות כזו על הקמה של ועדת חקירה ממלכתית מלמדת שלא דאגה לעתיד החברה והעם עומדת כאן אלא שימוש בוועדה ממלכתית כמכשיר פוליטי. מעניין שכל מלומדי המשפט בישראל רואים את הנעשה בהאג, בעולם, בדרום אפריקה, במסדרונות האו"ם, ולא מעניקים לאזרח את השירות של הסבר פשוט לגבי מה שכבר שנים מכונה Lawfare. כל אחד מבין שהמערכה נגד ישראל ובתוך ישראל כוללת ניצול הספירה המשפטית כשדה קרב.
טענת הימין צודקת מבחינה אובייקטיבית. האיש שיריב לוין אינו חפץ ביקרו, שמינה את עצמו לממלא מקום, לא כשיר לטפל בהרכבת ועדת חקירה. זה סעיף השופט יצחק עמית. זה לא אומר שאין בין שופטי ביהמ"ש העליון שופט שמתאים לעמוד בראש ועדת חקירה. יש, אבל עדיף שייבחר על ידי נציגי הקואליציה והאופוזיציה. בוועדה שעיסוקה הוא גם בנושאים צבאיים ומודיעיניים יש ציפייה לחברותם של אישי צבא בכירים בדימוס. מישהו מכיר קצינים בכירים בדימוס בפרספקטיבה ארוכה של 30 או 40 שנה אחורה, שלא לקו באותה ביביפוביה ממארת או סתם ירדו מהפסים? משה בוגי יעלון, להלן: רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר. התאחדות הרמטכ"לים לשעבר, כמו דן חלוץ, אהוד ברק, בני גנץ, גדי איזנקוט, שאול מופז... תשאלו, ומה בנוגע לאלוף אליהו בן חור? אה, הוא כבר לא פנוי. ראינו מה שיקול דעתו של שופט עליון מוסכם כמו תיאודור אור בפרשת אשרף מרואן.
יאיר לפיד ובני גנץ יכולים להתעלות על עצמם ולוותר על סדר העדיפויות הפוליטי ולשתף פעולה בהקמת ועדה שתפקידה לשם שינוי יהיה להגיע לחקר האמת בנושא 7 באוקטובר או שאלות אחרות, כולל מדיניות. לוועדה שתיבחר על ידי נציגי קואליציה ואופוזיציה יכולה להיות אותה סמכות פוליטית משפטית כמו לוועדת חקירה ממלכתית. ישנם עדיין כמה אנשים בארץ שאפשר לתת אמון במקצועיותם ובשיקול דעתם.
התלקחות אנטישמית
אם ראש ממשלת אוסטרליה היה ישר עם עצמו, הוא היה מודה כי הוא זה שזרק את הגפרור שהצית את בית הכנסת במלבורן. ומדובר בתופעה
ככלל, איפה ששולט השמאל, כל טריטוריה ממדינה ועד אולמות הרצאות באוניברסיטה, ממשכני תערוכות ועד חברות הפקה בהוליווד - שמה האנטישמיות חוגגת. המקרה של אוסטרליה הוא הבולט ביותר. מי חשב על אוסטרליה כעל מדינה אנטישמית. אם ראש ממשלת אוסטרליה היה ישר עם עצמו, הוא היה מודה כי הוא זה שזרק את הגפרור שהצית את בית הכנסת במלבורן. ההחלטה לא לאפשר את כניסתה של השרה לשעבר אילת שקד לאוסטרליה היתה איתות אנטישמי חמור. ההצתה לא איחרה לבוא.
הרוח החמה שליבתה את האש בארה"ב ובאנגליה מקורה בממשל הדמוקרטי ובממשלת הלייבור.
ב־UCLA (אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס) מתקיים מסע לחסימת תעסוקה של יהודים, ואפשר להבין שמדובר גם בהגבלת קבלה של סטודנטים יהודים. "המוני ציונים מגישים בקשות להתקבל לאוניברסיטה - אנא תבדקו. תעשו את שיעורי הבית ותחקרו כאשר אתם סוקרים את הפונים להתקבל", נכתב ברשת הסגל של אחת האוניברסיטאות. "אני אשתף אתכם בהמשך במסמך עם רשימה של אסורים בהעסקה".
מי שקורא את המגזינים המקוונים "מוזאיק", "קומנטארי", "טאבלט" או ה"פרי־פרס" נחשף למבול של דיווחים מבחילים על חלחול מהיר למדי של אווירה נאצית בכל מוסדות האליטה באנגליה או בארה"ב. זה אמנם לא מצטלם כמו מדורות הענק שלתוכן זרקו הנאצים ערימות של ספרים, אבל זה דומה מאוד. זו שריפת ספרים של העידן התעמולתי הדיגיטלי. סגירת גלריות בעוון שם יהודי לנדבן.
מדובר קודם כל בהיעדר כל אינטואיציה מוסרית. נפילת משטר הטרור של אסד חייבת להזכיר שנוסף על מרקסיסט מהעבר, אודי אדיב, ישנם עוד ישראלים שמוכרים חזק בשוק המהפכנות האנטי־ישראלית במערב.
