מחצית הקדנציה השחורה

בסוף החודש תמלא הממשלה ה־37 את מחצית ימיה. לא היתה ממשלה כזו בישראל. בשנתיים קצרות היא הצליחה להפריך נורמות כתובות, וכאלו שמעולם לא היה צורך להעלותן על הכתב. היא מנסה לפגוע במבנה המשטר בישראל, להחליש את שומרי הסף, להכפיש את הנהגת מערכת הביטחון, ולבזות את מערכת המשפט ולהחליש אותה. היא דוחה עד כמה שאפשר את פדיון השבויים, אולי מן המניע הציני שרבים מייחסים לה, והיא רוקדת לפי חלילה של חבורת אנשים אשר הגיעה לעמדות הכרעה בממשלה משולי השוליים האפלים של החברה הישראלית.

הפרק המצמרר שאליו נקלעה ישראל החל עם ההחלטה להעמיד לדין את נתניהו לדין בנובמבר 2019 על עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. נתניהו, אולי משום שהוא מאמין כי כל העולם נגדו, או אולי משום שהוא מבין כי יש דברים בגו, גרר אותנו לשורה ארוכה של מערכות בחירות תכופות, משום שהתקשה להקים ממשלה בראשותו והאמין כי התייצבותו בבית המשפט כראש ממשלה תעניק לו יתרון. בסופו של דבר, החליט להתנער מהתחייבותו שלא לצרף לממשלתו אנשי ביבים, ומינה אותם לתפקידים בכירים מאוד בממשלתו. כנראה האמין כי כל עוד הוא מכהן כראש ממשלה, יוכל להכתיב להם את מדיניותם, וכשהתברר לו כי תלותו בהם מאפשרת להם להתפרע - הצטנף בפינתו והסתפק בשיגור הודעות וידאו עמומות ממנה. מ־2019 היתה לו מטרה אחת, וכל היעדים האחרים נדחו הצידה: להישאר ראש ממשלה בכל מחיר. כל מערכות הבחירות שהתקיימו בישראל מאז (2019, 2020, 2021, 2022) התקיימו בצל חקירתו של נתניהו והעמדתו לדין.

ההתקפה המפתיעה על מערכת המשפט היתה שילוב של מימוש תוכניתם של פוליטיקאים בעלי אג'נדה (בעיקר מתוך רצון למנוע מבית המשפט לבלום את תוכניותיהם בשטחים הכבושים) לפעול בשטחים הכבושים ללא מגבלות כלשהן, ורצונו של נתניהו להחליש את מערכת המשפט לקראת משפטו ולהפוך כל פסק שיתקבל לחלק מערכה פוליטית נגדו, ותו לא.

אלא שהמתקפה הזו לא הביאה בחשבון את רמת ההתנגדות הציבורית לפגיעה הקשה בדמוקרטיה, ואת מסקנת אויבינו כי העימות הפוליטי הוא אות לחולשה ישראלית, ולא למחלוקת לגיטימית. מי שהכינו את ההתקפה על ישראל ותכננו אותה לפרטיה, ראו בעימות הפנימי הזדמנות למעשי הזוועה שלהם. הצלחתם בימים הראשונים, לאחר הלם ההפתעה, מטילה צל על ההתעשתות הישראלית לאחר מכן, ובכלל זה - הפגיעה בהנהגות ארגוני הטרור.

ישראל המנצחת מדממת כבר יותר משנה: היקפו הנורא של הטבח, יותר מ־800 חללי צה"ל, והמספר הבלתי נתפס של החטופים המעונים והנמקים במנהרות, רובם הגדול אזרחים - נשים, תינוקות וקשישים, העברת רבבות ישראלים מבתיהם לדיור זמני, על כל הנובע מכך, חשיפת כל שטח המדינה לרקטות, לטילים ולכטב"מים, הפסקה כמעט מוחלטת של התיירות, ההידרדרות הקשה של מעמדנו בעולם - מן הקמפוס באוניברסיטת קולומביה עד בתי הדין הבינלאומיים בהאג, התגברות מצמררת של האנטישמיות בעולם, הידרדרות במדדי הדמוקרטיה, הידרדרות בדירוג האשראי, נטישת חברות תעופה, עזיבת בעלי מקצוע מבוקשים את המדינה, ועוד ועוד. התנגדותו הנחרצת של נתניהו להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית ותמיכתו בוועדה פוליטית, שלא תקום לעולם, הן תוספת חטא על פשע.

יש הכרח בוועדת חקירה ממלכתית, כדי ללמוד שגיאות ולמנוע את הישנותן, לא כדי למצוא אשמים. האשמים נמצאו, בין שכבר הודו באחריותם ובין שהתחמקו מכך, ועם ציון מחצית הכהונה אפשר יהיה לומר בבירור: האשם העיקרי הוא מי שהכניס את הימין ההזוי לממשלתו ומצא עצמו תלוי בו, מי שהעדיף לחזק את חמאס כדי להחליש את הפרטנר האמיתי היחיד - הרשות הפלשתינית, ומי שמסרב להציב אופק מדיני ומונע בכך את החלפת צה"ל בכוח אזורי כדי לסיים את המלחמה.