בין האכזבה הנוראה לחשד העמוק

ביום כיפור תשל"ג תפסה אותי האזעקה בהפסקה שבין תום תפילת מוסף לבין קריאת "מפטיר יונה". מיהרתי לנתניה, לגייס את רשימת המילואימניק הקבועה שלי, והתחלתי בשירות מילואים שארך שישה חודשים.

הייתי כבר אדם מבוגר, בעל משפחה, אסיסטנט באוניברסיטה, חבר במערכת היומון "דבר" ומי שסומך על מנהיגיו. השקט היחסי שנוצר מאז הסכם הפסקת האש עם מצרים, שלוש שנים קודם לכן, שכנע אותי שהערבים לא רוצים שלום, שגולדה מאיר ממש חולה על שלום, שמשה דיין הוא שר הביטחון האולטימטיבי, וכי הבעיה הדמוגרפית, שהציקה לי מאז תום מלחמת ששת הימים, תמצא כבר את פתרונה כשהירדנים יסכימו לקבל בחזרה את רוב הגדה המערבית (שאותה איבדו באיוולתם כאשר חברו לנשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר במלחמה נגדנו).

זו היתה המלחמה השלישית שלי, והראשונה שבה הייתי במטה ולא בשדה. אחד מההבדלים הוא שבשדה אם אינך קצין בכיר, פשוט אין לך מושג מה הצעד הבא, לאן לוקח אותך מפקד היחידה, ואפילו לא מה המטרה הטקטית הבאה. במטה אתה רואה את המפות העטופות בניילון שעליו מסומנים מערכי הכוחות ושומע את רשתות הקשר. התמונה נפרסת אל מול עיניך.

זה קצת אידיוטי, אבל מה שהלם בי, לפני הכל, היה שבירת נוהל הקשר שבו נהגנו להשתמש כל השנים. פתאום החלו המפקדים, שנזהרו באלחוט, לדבר כאילו מדובר בטלפון מוצפן. ברור היה שהמעבר הזה העיד על המצוקה, והתוכן היה נורא - קריאות, נואשות לפעמים, לסיוע, גידופים וקללות בין המפקדים הבכירים ביותר, ותחושה של אכזבה נוראה מהמנהיגים.

מבחינתי, זו היתה פרידה חדה מהמצוות שעליהן שמרתי. לא חבשתי כיפה ולא יידעתי את כל העולם החילוני שסביבי בשמירת המצוות הללו, מי שידע - ידע (למשל, השכנים לאוהל שראו אותי תמיד עם שני מסטינגים, חלבי ובשרי). נפרדתי באופן חד מבית הכנסת ולא שבתי אליו אלא לצורך טקסים משפחתיים או לצורך ייצוג המדינה בתפוצות. למנהיגים שהערכתי כל כך קודם לכן, ובעיקר גולדה מאיר ומשה דיין, לא סלחתי, עד היום, על זחיחות הדעת ועל החמצת האפשרות להגיע לשלום עם מצרים גם ללא צורך במלחמה הנוראה ההיא.

אבל אף פעם לא חשדתי כי מדיניותם המוטעית היתה תוצאה של שיקולים זרים. לא העליתי על דעתי שיכול להיות דבר כזה בישראל. חשבתי שהם לא קראו נכון את המפה, שהם היו בטוחים מדי בחוכמתם ובניסיונם, אבל לא במניעים שאינם ממין העניין.

ההלם שאחז במדינה בשמיני עצרת תשפ"ד מלווה בתחושה עמוקה - הבאה גם לידי ביטוי בסקרים - שצעדים מדיניים, הכרוכים בחיי אדם, ננקטים מתוך מניעים זרים. ההתנהגות בשאלת החטופים, היחס הבלתי נתפס למשפחותיהם וההתנגדות התקיפה להקמתה ההכרחית של ועדת חקירה ממלכתית יוצרים תחושה קשה של מניעים זרים. להגיע לעדות בבית המשפט במדי ראש ממשלה? לא להציג שום אופק מדיני שרק הוא יוכל להבטיח את השתתפות מדינות ערב בניהול ובשיקום של רצועת עזה? לאבד את מעמדנו בעולם כמדינה דמוקרטית ושומרת חוק? לתת לכלכלה להידרדר בממדים שלא היכרנו בעבר? לחייב את הדורות הבאים בחוב לאומי כבד כדי להקריב קורבנות בבית המקדש שיקום במהרה? קשה לדעת.

חוסר האמון בהנהגה הנוכחית חמור יותר מהתחושה ההיא, לפני יותר מיובל שנים, כאשר הבנו כי לביטחון העצמי המופרז של המנהיגים לא היה בסיס, וכי אותו ביטחון הוביל את כולנו לתהום הנוראה של מלחמת יום הכיפורים. אבל המנהיגים ההם הביטו בראי, ואף שניצחו בבחירות ויכלו להמשיך לכהן בתפקידיהם הסתלקו מהזירה.