שר הביטחון יואב גלנט נמנע עד כה מלהתייחס בפומבי לסערה הפוקדת את ישראל בשבועות האחרונים, סביב עסקת החטופים שהולכת ומתמסמסת, ההפגנות הסוערות, התעקשותו של בנימין נתניהו לשמור על ציר פילדלפי ותגובת הנגד של גנץ ואיזנקוט שתבעו לסגת ממנו. בישיבת הקבינט האחרונה דיבר גלנט על הבחירה בין פילדלפי לבין החטופים, וחזר על עמדת מערכת הביטחון שלפיה אפשר יהיה לחזור לשם בכל שלב. את שהיה לו לומר על העסקה, על התנאים ללכת אליה ועל המחירים שלדעתו ישראל יכולה להרשות לעצמה לשלם תמורתה, הוא כבר הציג בקבינט בתחילת אוגוסט.
גלנט דיבר אז על הצומת שבפניו ניצבת ישראל. כל פנייה תהיה הרת גורל ומשמעותית. לדבריו, עסקה תביא הפוגה הכרחית, ריענון לכוחות, שחרור כ־30 חטופים ויצירת מצב חדש גם בצפון. בלי עסקה, הוא אמר, תהיה מלחמה עם חיזבאללה שיכולה לערב את איראן ולהבעיר גם את יהודה ושומרון. הצומת הזה חלף, סבור גלנט, אבל לפעמים בכביש, אחרי המחלף הגדול שהתפספס, יש פניות לנתיבים שיכולים לאפשר חזרה ותיקון. ואף שזה נראה רחוק וקשה - זה עדיין אפשרי.
גלנט לא מתעמת ישירות עם גישת נתניהו לשמור על ציר פילדלפי כפי שעשו גנץ ואיזנקוט, אך מדגיש בכל פורום רלוונטי שההסכם המדובר הוא לשישה שבועות בלבד. שאחריהם חוזרים להילחם, כולל בציר פילדלפי. פרט משמעותי שמחזק את דעתו של גלנט: נכון לעכשיו, צה"ל לא מצא אף מנהרה מתחת לציר פילדלפי שיש לה פתח במצרים. אפילו לא אחת. 200 מנהרות נמצאו במרחב, תשע מהן חודרות את גבול מצרים, אבל לאף אחת מהן אין פתח יציאה. אם יתברר שאחרי סיום כל הסריקות והחיפושים אין אפילו מנהרה אחת שדרכה הוברח נשק - המשמעות היא כי כל הנשק, התחמושת, אמצעי הלחימה והטילים עברו בדרך המלך, במעבר רפיח. לעגו על הסנסורים שהציע הצבא כדי להתגבר על ההברחות, ובפועל מתברר שכנראה אפילו בהם אין צורך. אי אפשר לחפור מנהרה בשישה שבועות, לא חשוב כמה ינסו.
גלנט חרד מהאופציה להישאר בנתיב המוביל למלחמה אזורית, במקום לתקן ולחזור לצומת העסקה. לא רק בגלל החטופים, אלא גם כי צה"ל ייאלץ לנהל את המערכה הבאה עם פחות 700 חיילים שנהרגו בשנה האחרונה, ועם פחות כמה אלפים שנפצעו ויצאו מכשירות, ללא יכולת הפתעה אסטרטגית (כי בלבנון מוכנים למלחמה) ועם לגיטימציה בינלאומית פחותה. שר הביטחון יודע שמלחמה בלבנון היא בלתי נמנעת. שום הסכם עם חיזבאללה לא יחזיק לאורך זמן. אבל כל דחייה תהיה מבורכת. חודש? הרווחנו חודש. שנה? הרווחנו שנה. זה לא זמן שמתבזבז, זה זמן שבו ישראל אוספת כוחות ונערכת צבאית ומדינית.
גלנט לא מבין איך הפך בעיני רבים לנמושה שחותר להסכם. לאיש שמאל. הוא מעולם לא היה כזה, גם לא כאלוף פיקוד הדרום. לרוב הוא היה האיש הכי קרבי בחדר. עם שאיפות התקפיות, גם כשלעיתים החזיק לבדו בגישות אלה. הרגעים הקריטיים בעיניו היו בתחילת המלחמה, כשאי־הוודאות שררה והמערכה היתה יכולה להתפזר לשלל מחוזות, יעדים, כוונות ודרכי פעולה.
גלנט מיקד אותה. עיצב את התמרון ברצועה, כולל ההחלטה להיכנס תחילה לעיר עזה, שאותה ראה כמוקד הכוח הראשי של חמאס. כולל כיבוש ציר נצרים, שחוצץ בין העיר עזה וצפון הרצועה לבין השאר, ושבו אין כלל מעבר אוכלוסייה צפונה, אלא רק דרומה. זה לא רק קלף מיקוח מרכזי שיש היום בידי ישראל, אלא גם פתח לדיון ביטחוני, מדיני וציבורי אם ישראל תשאיר בידיה את כל המרחב שמציר נצרים צפונה - לטווח קצר עד למציאת גורם שלטוני; לטווח ארוך, או אולי אפילו לצמיתות, כנקמה על אירועי הטבח.
אני הליכוד האמיתי
גלנט הוא גם זה שהביא את ההחלטה לתמרן ברפיח ולהשתלט על פילדלפי כבר בשלב הראשון, ובמקביל. בנקודה הזאת הוא אפילו התעמת עם הרמטכ"ל ועם צמרת צה"ל, שחשבו שלנוכח המצב הבינלאומי וההתנגדות האמריקנית והמצרית החריפה - יש לנהוג אחרת, ובתהליך ארוך ואיטי הרבה יותר. בכל הצמתים האלה גלנט מרגיש שהוא היה לבד בזמן אמת. בהתחלה. רק אחר כך, כשראו את ההצלחות, אחרים הצטרפו, לרבות נתניהו.
עם זאת, גם היום גלנט לא מוכן לשמוע על כיבוש ארוך טווח בעזה או על שלטון צבאי בה. לדעתו, זה יצריך שלוש-ארבע אוגדות קבועות. ללא הארכת משך השירות הסדיר כפי שדרש, חיילי המילואים ייאלצו לשרת השנה 200 ימים, ובשנה הבאה, ללא מלחמה חדשה בחזית נוספת, לפחות 150 יום. גלנט רוצה לשמור על חופש פעולה ברצועה, ולא על שלטון צבאי.
מאז רצח ששת החטופים עלו רעיונות בקרב שרים בממשלה ואלופים לשעבר ובהווה לגבי התגובה. גלנט רואה בריקון צפון הרצועה מיושביה ובתפיסת השטח בידי ישראל אמצעי לחץ נכון, והוא שומע את הקולות, כולל אלה שנשמעים בימים אלה מתוך צמרת המערכת הביטחונית, שהחלה לקיים דיונים בנושא. עדיין אין מסקנות או כיוונים, אך יש גם יש שקילת העניין והערכות מצב. גלנט לא רוצה שהחזקת צפון הרצועה תביא למצב של שלטון צבאי ארוך טווח, ונראה כי מי שיקבל את ההחלטה על כך בסופו של דבר יהיה ראש הממשלה, שגם הוא טרם אמר את דברו בנושא.
גלנט שומע גם את הביקורת מפי חבריו חברי הכנסת וכמה משרי הליכוד, אבל סבור בכל מאודו כי מי שסטו מדרך בגין והלכו למחוזות בן גביר אלה הם. הוא נשאר ליישם את המדיניות המקורית של המפלגה הימנית הליברלית. הוא רואה בהם ח"כים מהספסלים האחוריים שנכנסו לכנסת בקומבינה, בשריון של נתניהו או בפריימריז מקומיים. בהם: שלמה קרעי, מאי גולן, גלית דיסטל, טלי גוטליב, משה סעדה, אושר שקלים, ניסים ואטורי ואחרים. לדעתו, לא פלא שרבים מבכירי הליכוד לא תוקפים אותו - ובהם ישראל כ"ץ, יולי אדלשטיין, יואב קיש, דוד ביטן ועוד. הם השדרה המרכזית, הוא סבור. הם הליכוד האמיתי. לא אלה שהגיעו לליכוד רק כדי להפוך אותו לעוצמה יהודית.
לא בטוח שגלנט טועה. הליכוד הוא המפלגה שהובילה את הנסיגה מסיני ומחבל ימית (מנחם בגין), מחברון (בנימין נתניהו), מגוש קטיף ומצפון השומרון (אריאל שרון). זה לא אומר שהוא צודק ביחס למציאות בשטח. הנסיגות הללו הוכחו כטעות איומה, יחד עם הטעויות הנוספות של מנהיגי השמאל באוסלו (יצחק רבין), בדרום לבנון (אהוד ברק) ובים שעל גבול לבנון (יאיר לפיד). כעת, אחרי 7 באוקטובר, לא מעט מחברי הליכוד תובעים להחליף דיסקט ולבטל את שיטת ההכלה והנסיגות. הוויכוח אם מדובר בקול ההיגיון או בנטע זר במפלגה לא להם כנראה יימשך עוד שנים, גם אחרי הפריימריז הבאים.
בתפקיד המבוגר האחראי
למפגינים נגד הממשלה לקח זמן רב להפנים את יחסי הכוחות בתוך הקואליציה, עד שהחליטו לרכז את המאמצים אצל אריה דרעי ושאר שרים בעלי השפעה שיכולים למוטט את כל העסק מבפנים. אין להאשים אותם - במשך שנתיים הוצגה הקואליציה כאגרוף ברזל, 64 שהולכים יחד באש ובמים, שמטרתם האחת והיחידה היא לשרת את נתניהו בקרב על הישארותו בשלטון. לפתע מתברר שהדמונים הגדולים ביותר, החרדים, אלה שנגדם הפגינו בגלל השירות בצה"ל, יכולים להיות התקווה הגדולה ביותר, כמי שקרובים יותר לדעותיהם בעניין החטופים מאשר לדעתם של נתניהו ושל רוב חברי הקואליציה.
במגרש הזה דרעי שוב מתפקד כחוליה החלשה ביותר בקואליציה. אלה לא רק הדעות הבסיסיות שבהן הוא אוחז משחר כניסתו לפוליטיקה, שהובילו אותו לתמוך בהדחת שמיר ובהקמת ממשלה בראשות פרס בתרגיל המסריח, ומאוחר יותר לתמוך מאחורי הקלעים בהסכם אוסלו שהוביל יצחק רבין. זו ההתמסרות הבלתי נלאית לחיבוקים מכלי התקשורת, והאובססיה לטיפוח תדמית המתון, השקול והאחראי, שנראה שרק הולכת ומתגברת במהלך השנים האחרונות. היא זו שכנראה נועדה לאפשר לו, בסופו של דבר, להתנתק מלפיתתו החונקת של נתניהו ולצאת לדרך חדשה במחוזות השמאל, מבלי שהדבר יביא לנטישה המונית של תומכיו.
עסקת חטופים היא עוד הזדמנות עבורו. הזדמנות לטפח את התדמית שעבד קשה כדי לאמץ לעצמו: עם הקריאות לאחדות, עם ההתקפות על בן גביר ועל חברי האגף הניצי יותר בליכוד, ועם נפנוף בפסק דין הלכתי הקובע שהחטופים לפני הכל ("אין פודים את השבוי יותר מדמי שוויו, וזאת בשל תיקון העולם", קובעת ההלכה בנושא, אבל זה כבר דיון אחר). השאלה הגדולה היא אם דרעי לא ילך רחוק מדי ויביא במו ידיו לפירוק הממשלה. באמתחתו יש ארסנל שלם של תירוצים למה כן לפרק - מחוק הגיוס שלא עובר, דרך חוק הרבנים שמטורפד ועד למעונות היום ולתקציב הישיבות. אם הוא יחליט לשלוף אותם כדי להסביר למה בלי אחדות אין לו מה לחפש שם יותר - נדע בקרוב.
עשה לך רב
בינתיים עומד דרעי בחזית אחרת, לא פחות סבוכה, בבחירות לרב הראשי הבא. אחרי דחיות מרובות, שהוא עצמו גרם להן כשלא ידע איך להביא למינוי אחיו, הרב יהודה דרעי, מבלי לגרום למלחמת עולם עם בית הרב עובדיה והמועמד מטעמו, הרב דוד יוסף - נקבע מועד לבחירות. לכאורה, עם פטירתו הטרגית ושוברת הלב של הרב דרעי, נסללה דרכו של הבן לבית יוסף לתפקיד. רוב הסיכויים שכך אכן יקרה. אלא ששמועות עקשניות בחוגי צמרת ש"ס טוענות כי למרות התמיכה הפומבית של דרעי ברב דוד יוסף - מתחת לפני השטח כלל אין לו כוונה לעזור לו מעבר למראית עין. יתרה מזאת, מי שעומד מאחורי ההתנגדות למינויו הוא אחיו, הרב הראשי היוצא יצחק יוסף. מינוי האח ייטול מהבכור את בכורתו.
בגזרת הרב האשכנזי הדברים היו צריכים להיות ברורים יותר בשלב הזה. על פי ההסכם הקואליציוני, הרב האשכנזי הבא יהיה מהציונות הדתית. סמוטריץ' מחויב לתמוך במועמד של ש"ס לרב הספרדי, דרעי צריך לתמוך במועמד של סמוטריץ' - אך נכון לעכשיו איש לא יודע מיהו.
בהחלטה מהפכנית וחסרת תקדים, יו"ר הציונות הדתית החליט כי את הרב הבא משורותיהם לא יבחרו הפוליטיקאים, אלא הרבנים עצמם. גוף בוחר של 40 רבנים התכנס, מרבני הר המור האדוקים ועד לרבני בית הלל הליברליים, והוציאו תחת ידם בחירה חד־משמעית: הרב מאיר כהנא יהיה הרב הראשי הבא. רב לא מוכר בציבור הרחב, בעל רקע וידע תורני רחב. לא ממש ליברל, אבל גם לא שמרן מובהק. כדי לא לבזות את הרבנים הבוחרים, וכדי לוודא שבחירתם תתקבל, כל המועמדים חתמו על התחייבות שלפיה אם יפסידו - לא יציגו את מועמדותם.
אלא שהבחירה נעשתה, כאמור, אבל ההכרזה על הרב כהנא למועמד שבו מחויבים לתמוך כולם, לרבות ש"ס, עדיין לא יצאה. בתוך כך, הרב מיכה הלוי, רבה של פתח תקווה ומי שהפסיד לכהנא, הודיע כי הוא מתמודד בכל זאת. שחתימתו כבר לא רלוונטית, היות שהבחירות נדחו ונדחו. סמוטריץ', שכבר הודיע אחרי בחירת הרבנים שיעמוד מאחורי הרב כהנא, נאלם דום ולא מוסר את עמדתו.
התירוצים כבר מופרחים באוויר: לא המועמדות חשובה, אלא הניצחון. מה יעזור להודיע שכהנא הוא המועמד, אם בסוף הוא יפסיד וייבחר רב חרדי. מרוב חוסר רצון לערב את הרבנים בקלחת הפוליטית, מפלגת הציונות הדתית הכניסה אותם עוד יותר לעין הסערה, שאחריתה מי ישורנה.