הממשלה והצפון: בין מרחב ההכחשה למרחב ההפקרה

קשה לתאר במילים את המצב בצפון. את הנזק בקריית שמונה ובשלומי וביישובים סמוכי הגדר, את הנזק של השריפות, את הנזק הכלכלי, ובעיקר את התחושות של התושבים שנשארו לבד.

בשבועות אחרים הייתי ממליץ לכל מי שיכול - להיכנס לאוטו ולנסוע כדי לראות בעיניים. אבל בשבוע שבו נהרג זוג מקסים שנסע בכביש "ירוק", מותר לתנועה, ברמת הגולן, מומלץ לנקוט משנה זהירות. במסגרת זאת כדאי לשקול להחליף את השלטים המוכרים מצידי הדרכים "זהירות מוקשים" בשלטים חדשים: "זהירות, הפקרה".

אין דרך אחרת להגיד זאת, וגם אין סיבה: הממשלה מפקירה את הצפון. אלוף (מיל') אליעזר מרום אמנם מונה כפרויקטור, אבל אז התברר שלראש הממשלה אסור למנות אותו בגלל ניגוד עניינים מפרשת הצוללות. עד שיתברר מה עושים, אם עושים, העסק תקוע, וזה אחרי תשעה חודשים שבהם היה תקוע כי לאף אחד לא בער להחליט. כולה חבל ארץ שלם שנכתש, ונשרף, וננטש, והופקר בידי ממשלה ששריה מבקרים יותר בחו"ל מאשר מצפון לקו חיפה־טבריה.

יש שתי ידיים לטיפול בצפון. האחת ביטחונית, והיא דורשת החלטות: אם לצאת למלחמה (ואם כן, באיזה היקף ותחת אילו יעדים), או לשאוף להסכם (ולקבוע מה הוא אמור להשיג). בנימין נתניהו נמנע בינתיים מהחלטה ודבק בהותרת הצפון כזירה משנית לעזה. הוא אפילו סירב לדרישת השרים הפורשים בני גנץ וגדי איזנקוט להגדיר כיעד את החזרת התושבים לביתם עד 1 בספטמבר - פתיחת שנת הלימודים.

היד השנייה היא אזרחית־כלכלית. צריך לפצות את תושבי הצפון בנדיבות: לדאוג למפונים, לדאוג לעסקים ולדאוג לשיקום. עד עכשיו זה נעשה לאט, וזה נעשה במשורה. ממשלה שידעה השבוע לפזר מאות מיליוני שקלים לצרכים קואליציוניים מופקרים, קופצת את ידה כשהיא נדרשת לסייע למי שהפקירה. לא פלא שמתגנב ללב החשד שהיא מתכננת להשיבם הביתה ככה, כמו שהם, בדיוק כפי שעשתה לתושבי שדרות.

ישראל וחיזבאללה אמנם מדברים ברטוריקה מלחמתית, אבל נראה ששני הצדדים מחפשים מרחב הסכמה שיאפשר להם לוותר על מערכה רחבה. זה מחייב את ישראל לומר אמת לעצמה ולציבור: איך משקמים את הצפון, איך מחזירים את התושבים הביתה, איך נותנים להם ביטחון, ואיך כן משנים את המצב לאורך הגבול - היום או בעתיד.

צורכי היירוט מתרחבים

מערך ההגנה האווירית ספג בשבועות האחרונים לא מעט ביקורת על הקשיים שלו בהתמודדות עם איום הכטב"מים מלבנון, ועל הפגיעה הקטלנית של רקטות ברמת הגולן שגבתה חיים בשני מקרים שונים - האחד שבו נהרג ביום חמישי שעבר רס"ן איתי גלאה, והשני שבו נהרגו ביום שלישי השבוע נועה וניר ברנס מקיבוץ אורטל.

ביקשתי לבדוק את נתוני השיגורים והיירוטים בתשעת החודשים האחרונים. מאז 7 באוקטובר שוגרו לעבר ישראל כ־19,500 פריטי חימוש שונים בכל הגזרות. כשני שלישים (קצת יותר מ־12,000) שוגרו מרצועת עזה, מרביתם בשבועות הראשונים של המלחמה; כשליש (קצת יותר מ־6,000) שוגרו מלבנון; היתר שוגרו ממקומות אחרים - מתימן, מעיראק, מאיראן ומסוריה.

עיקר השיגורים (כ־18,500) היו של רקטות, ומקצתם של כטב"מים (כ־930 נכון לאמצע השבוע). אלה נתונים חסרי תקדים, שחייבו היערכות חסרת תקדים של מערכי המודיעין, הגילוי, ההתרעה והיירוט, לרבות סנכרון וחלוקת משימות בין סוללות ההגנה האווירית השונות (חץ 2 ו־3, קלע דוד וכיפת ברזל) ובינן לבין מערך מטוסי הקרב ומסוקי הקרב, וכן שיתופי פעולה תקדימיים עם מדינות מערביות (ארה"ב, בריטניה, צרפת) וערביות (שכללו על פי פרסומים שונים את סעודיה, האמירויות, ירדן, מצרים וגורמים נוספים שפעלו תחת מטרייה אמריקנית).

מבחינת האזרח האיומים זהים, אבל מבחינת חיל האוויר מדובר באתגרים שונים לחלוטין. מול הרקטות יש הגנה יעילה, שביחד עם משמעת והתגוננות אזרחית אמורה למזער למינימום את היקף הנפגעים בעורף. הציפיה למאה אחוזי יירוט בכמות כזאת של שיגורים אינה ריאלית: אין לישראל כמות זהה של מיירטים, והאויב רחוק מלהיות חובבן. הוא מפיק לקחים ומנסה לאתגר את מערכי ההגנה - בטווחים, בזוויות, ובשיגור מטחים בהיקף ובתכיפות משתנים. רק לשם הדוגמה, המטח השבוע לרמת הגולן (שכלל 40 רקטות) שוגר משלושה מוקדים סימולטנית, במטרה להקשות את הגילוי ואת היירוט.

הרקטות האלה שוגרו לעבר בסיסי צה"ל ברמת הגולן. זמן קצר קודם לכן פרסם חיזבאללה סרטון שצולם לדבריו בידי כטב"ם איראני, שכלל תצלומי אוויר קרובים של אותם בסיסים. מדובר אמנם בצילומים שניתן להוריד בקלות מתוכנות לוויין אזרחיות כמו Google Earth, אבל נראה שחיזבאללה אסף אותם בעצמו לאחרונה ופרסם כדי להראות לישראל שהיא חדורה. הוא נהג כך גם כאשר פרסם לפני שבועות אחדים צילומים של מפרץ חיפה (לרבות בסיס חיל הים, מפעל "דוד" של חברת רפאל ואתרים רגישים נוספים באזור), שגם הם נועדו להרתיע את ישראל ולאותת כי מי שיודע לצלם בקרבת מתקנים רגישים, גם יידע לפגוע בהם כשיחליט.

בגלל כמות הרקטות והצורך לדאוג לכלכלת מיירטים (גם לקראת אפשרות של מלחמה כוללת בצפון) מחליט חיל האוויר על מה להגן ועל מה לא. מדיניות היירוט העקרונית, שנקבעה לפני שנים, הגדירה כי מה שמאיים על אזורים מיושבים ייורט, ומה שעתיד ליפול בשטחים פתוחים לא. המכ"מים, שמאפשרים גילוי מוקדם וניתוח מדויק של מעוף הרקטה ומקום פגיעתה, מאפשרים גם להחליט אם ליירט אותה. זה היה המקרה השבוע: הרקטות שהיו עתידות לפגוע בבסיס נפאח יורטו, ואלה שהיה ברור כי ייפלו בשטחים פתוחים לא טופלו - ובכללן הרקטה שנפלה בכביש 91 והרגה את הזוג ברנס.

כעת יידרש חיל האוויר להחליט אם לשנות את מדיניות היירוט משום שלתושבי הגולן אין כבישים אחרים לנוע בהם, ולעיתים קרובות הם גם אינם מקבלים התרעות צבע אדום בגלל שיבושי ג'י.פי.אס. בדרום, למשל, חיל האוויר לא יירט במשך תקופה מסוימת רקטות ששוגרו לעבר הקיבוצים בעוטף, והוא חזר לעשות כן מתוך הבנה ששיקום האזור תלוי במידת הביטחון ובתחושת הביטחון שיהיו לתושביו.

גם בקריית שמונה נמנע חיל האוויר במשך תקופה מסוימת בראשית המלחמה מיירוטים, משום שהעיר פונתה מתושבים. ההחלטה לשוב ליירט התקבלה לנוכח ממדי הנזק שנגרם - לרבות בשריפות הגדולות - ומתוך הבנה שקריית שמונה היא סמל. זה מחייב את מערך ההגנה האווירית לאתגרים שונים בגלל המבנה הטופוגרפי של העיר ושל רכס רמים שמעליה, שחיזבאללה מנסה לנצל לטובתו.

אתגר הרקטות יגדל משמעותית במקרה של מלחמה גדולה, כשחיזבאללה יכניס לשימוש את הרקטות המדויקות. זה יחייב את חיל האוויר בהגנה הדוקה וצפופה יותר על אתרים אסטרטגיים - בסיסים, מתקנים אזרחיים וביטחוניים רגישים, לרבות תשתיות אזרחיות - בניסיון למנוע שיבוש משמעותי של החיים במדינה ושל יכולתה לתפקד. הוויכוח בין ראשי משק החשמל על ממדי הפגיעה האפשרית בתשתיות הייצור והאספקה, ולצידו דוחות גלויים ומסווגים של מבקר המדינה, היו תזכורת לבטן הרכה של ישראל ולצורך לטפל בה. העובדה שהקבינט לא עסק בכך ברצינות אפילו פעם אחת מאז תחילת המלחמה, היא עדות נוספת לאי־הבנתו את האתגר ולחוסר אחריותו בניהולו.

ליזום - ולמזער נזקים

בעוד מבחינה כמותית הרקטות הן כאב הראש העיקרי של חיל האוויר, מבחינה טכנולוגית האתגר המרכזי הוא מול הכטב"מים. ישראל היא אמנם מעצמה עולמית בתחום, אבל היא נתפסה מוכנה חלקית בלבד בהגנה. זה מטריד משום שהמודיעין היה גלוי לגמרי: האיראנים הפיצו כטב"מים לכל דורש, והם השתמשו בשני מגרשי משחקים - במפרץ ובאוקראינה - כדי לבדוק ולשכלל את הכלים שפיתחו.

ישראל הכירה את האיומים, אבל לא העריכה את היקף השימוש בהם, וגם לא את המקצועיות ואת מהירות הפקת הלקחים של האויב. מדובר בתהליך שמתבצע על בסיס יומי ברמת השטח (המפעילים של חיזבאללה), ברמת המפקדים והמפקדות (בין חיזבאללה לאיראן) וברמת היצרנים (באיראן) - שבו כולם לומדים מטעויות ומהצלחות במטרה להשתפר בפעם הבאה. זה תהליך מרשים ומטריד בו בזמן, שהלקח העיקרי ממנו הוא שעומד מולנו אויב רציני ונחוש, שלא מתכוון לוותר: לא על הקרב הטקטי, ובוודאי לא על המערכה האסטרטגית.

שתי דוגמאות. האחת היא רצונה של איראן - ורצונם של שלוחיה - לבזר את ייצור הכטב"מים למדינות השונות. הרעיון הוא לחסוך את התלות בשרשרת ארוכה ומסורבלת של ייצור באיראן ושינוע (לעיתים קרובות תחת איום) למדינת היעד, ולעבור לשרשרת קצרה של ייצור ואספקה בארץ השיגור. איראן ביזרה יכולות כאלה לחות'ים בתימן, והיא מבקשת לעשות זאת גם לחיזבאללה בלבנון ולמיליציות שלה בסוריה ובעיראק. זה איום משמעותי, בעיקר אם חיזבאללה יצליח לייצר כמות גדולה של כטב"מים מסוגים שונים לתקיפה ולאיסוף מודיעין.

מתחילת המלחמה שיגר חיזבאללה כ־300 כטב"מים מלבנון. מתוכם יורטו כ־55 אחוזים, וכ־45 אחוזים חדרו לשטח ישראל. הנתונים האלה מלמדים על האתגר בגילוי, במעקב וביירוט. חלקו נובע מכך שחיזבאללה מרים את הכטב"מים לאוויר בסמוך לגבול, כך שהם חוצים בתוך זמן קצר בטרם התגלו, וחלקו האחר נובע מכך שמדובר במטרות קטנות וסבוכות לזיהוי. כך, כטב"מים לצילום שהארגון מפעיל, שהם בגודל של חצי זרוע - קטנים בהרבה מהכטב"מים התוקפים שהארגון מפעיל.

כטב"מי הנפץ של חיזבאללה הרגו עד כה חמישה חיילים ואזרחים בצפון, אבל הנזק הפסיכולוגי שגרמו גדול פי כמה. חיילים מספרים שבמקום להסתכל קדימה ואחורה ולחפש אויב, הם נאלצים להפנות את מבטם למעלה בניסיון לאתר איומים שיגיעו מהשמיים. ההבנה בישראל היתה שככל שהגילוי יהיה מוקדם יותר, כך יגדלו משמעותית סיכויי היירוט של הכטב"מים. התוצאה היא מאמץ לאומי של כלל התעשיות לייצור שלל אמצעים לגילוי, שהוביל בשבועיים האחרונים לשיפור מסוים (עדיין לא דרמטי).

הדוגמה השנייה היא כוונת איראן לאתגר את ישראל בדרכים חדשות. כאמור, כשליש מהכטב"מים ששוגרו הגיעו מלבנון, עוד כשליש מאיראן במתקפת 14 באפריל, וקצת יותר משליש שוגרו על ידי החות'ים בתימן והמיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה. גם כאן האויב מגלה עקומת למידה מרשימה ומשכלל טווחים, כיוונים ונתיבים במטרה לבלבל את מערכי ההגנה של ישראל ולפגוע בה.

שיתופי הפעולה הבינלאומיים מעניקים לישראל מודיעין איכותי על האיומים כמעט מרגע שהם משוגרים לעבר ישראל. זה לא מודיעין הרמטי - השבוע שוגר מתימן טיל שיוט שלא התגלה לאורך רוב מעופו, ואותר רק קרוב לחופי ישראל על ידי טייס "סופה" צעיר שגם יירט אותו - אבל הוא מעניק לחיל האוויר שני דיווידנדים משמעותיים: היכולת להסתייע בשותפים ביירוט חלק מהאיומים הרחק מגבולות הארץ, וזמן מספיק ליירט אותם בעצמו כמעגל תגובה שני.

שותפים וידידים יירטו כבר לא מעט מהאיומים ששוגרו לעבר ישראל, אבל הרוב המוחלט של היירוטים היה כחול־לבן. הגילוי המוקדם אפשר לבצע את חלקם הגדול באמצעות מטוסי קרב, הרחק משמי המדינה, וכך גם לחסוך התרעה לאזרחים (שכמעט תמיד כלל לא ידעו שהיו נתונים לאיום). במקרים שבהם האיום לא אותר בזמן או שמטוסי קרב לא נתנו מענה, בוצע היירוט באמצעות טילי חץ. רק בשמונה מקרים הצליחו כטב"מים מזירות רחוקות לחדור את כלל מערכי ההגנה ולפגוע בשטח ישראל.

במבחן התוצאה, המאמץ האיראני לאתגר את ישראל באמצעות כטב"מים מזירות רחוקות הוכתר עד כה ככישלון. זה אמנם כאב ראש לא קטן, שאיראן גם גרפה בו דיווידנדים כמו הצלחתה לשתק את תנועת הספינות בים סוף ולאתגר את המערב, אבל כוונתה לגרום לישראל לדמם ישירות לא צלחה - בוודאי בהשוואה לנזק שנגרם לישראל מלבנון.

גם כאן זה שלח את האיראנים בחזרה לשולחן השרטוט. התוצאה: כוונה לאתגר את ישראל בדרך חדשה, של ניסיונות לפגוע בספינות שמגיעות לחיפה ולאשדוד ממערב, בים התיכון. מבחינת טווח הכטב"מים אין לאיראן בעיה לעשות זאת מעיראק או מסוריה ולשבש את ציר האספקה העיקרי לישראל, לאחר שהנתיב הימי הדרומי (בים סוף) הושבת כמעט לחלוטין. זה יחייב את ישראל בהיערכות מוגברת בים ובאוויר ובשיתופי פעולה בינלאומיים, אבל גם בצורך לחשוב אם לא הגיע הזמן לעבור גם להתקפה. לישראל שלל אפשרויות לעשות זאת כמעט בכל הזירות, ולא מעט גורמים סבורים שעליה לפעול בטרם תספוג פגיעה קשה.

בינתיים, הזירה היחידה שישראל פועלת בה (וגם זה באופן מדוד) היא לבנון. חיזבאללה אמנם מפעיל מאמץ גדול בתחום הכטב"מים, אבל מדובר במערך קטן יחסית שיש בו מומחים בודדים, שפגיעה בכל אחד מהם מסיבה לו נזק רב. גם הפגיעה בכמה מחסנים שללה ממנו אמצעים שהיו אמורים לשמש אותו במערכה רחבה, ולכן גם המאמץ המוגבר שהוא משקיע בהתעצמות מחודשת - למרות רצונו המוצהר להימנע ממערכה כזאת, שעלה השבוע בבירור מדבריו של חסן נסראללה שקשרו בין סיום הלחימה בעזה לסיום הלחימה בלבנון.

אבל גם אם יושג הסכם שיוביל לעסקת שבויים ולהפסקת הלחימה בדרום, ובהמשך לכך גם לרגיעה בצפון, תידרש ישראל להפקת לקחים עמוקה מהמערכה מול איראן. חלק מהתהליך בוצע תוך כדי הלחימה, וחלקו דורש תהליכים ארוכים יותר שיימשכו על פני שנים. אם לתמצת את עיקרם, ישראל צריכה שיתופי פעולה מודיעיניים ומבצעיים בינלאומיים ואזוריים כדי להתגונן בהצלחה, יותר מוקדי גילוי שיאפשרו התרעה ויירוט, יותר מערכי הגנה (שיעובו עם כניסת הלייזר) ויותר סוללות ומיירטים. והיא צריכה לפגוע בשיטתיות בצווארי הבקבוק של האויב - מתקני ייצור ואחסנה - מתוך הכרה שקו המגע תמיד ייפרץ, ולכן טוב לה להקדים תרופה למכה.