כשעלו איומי אי־התנדבות במהלך המחאה נגד הרפורמה המשפטית, רבים בכלי התקשורת טענו שגם אם הקריאה לסרבנות פסולה - צריך להקשיב להם. הרי אלה טובי בנינו: טייסים, לוחמים ומפקדים ביחידות עילית, קצינים ביחידות הנחשבות של חיל המודיעין. הרי בלעדיהם לא נוכל. מכתביהם ועצומותיהם הודהדו בפנים חמורות־סבר, מסיבות העיתונאים שודרו בשעות צפיית השיא והם קיבלו במה מחבקת בראיונות.
בשורות הבאות לא תמצאו ולו תמיכה קלה בסרבנות או איום באי־התייצבות. את מנוף הלחץ הזה הם לא מרימים. אבל אלה קולות שמוכרחים לשמוע: מילואימניקים, קצינים, שחשים תסכול נוכח ההתנפלות על "סרטון ההמרדה", ומול מה שהם תופסים כדשדוש צבאי ברצועה. גם להם, הלוחמים שסיכנו ושיוסיפו לסכן את חייהם עבור כולנו, חשוב להקשיב - גם, ובעיקר, כי הם לא מאיימים באופן מאורגן וקולקטיבי לשבור את הכלים.
"למה עוצרים באמצע?"
פ' הוא קצין קרבי ששירת במילואים כחצי שנה, ממנה ארבעה חודשים בתוך רצועת עזה. בסטריאוטיפ הישראלי אפשר לקטלג אותו כאיש מרכז חילוני. "כרגע אנחנו בכוננות למילואים, עם סיכוי גבוה להיכנס שוב לרצועת עזה בחודש הבא". בעת הזו פ' הוא אזרח, ובכל זאת הוא מעדיף להתראיין בעילום שם. הוא לא רוצה שפקודיו במילואים יושפעו מעמדותיו באזרחות. הוא משתייך לזן הנדיר של מי שלא רוצים לקחת חלק בטשטוש הגבולות בין האזרחות לחיילות שפשה במחוזותינו, משמאל ומימין.
"תוך כדי הלחימה בעזה ניתקנו את עצמנו מהחדשות, כדי לא להתבלבל. לא היה בפנים מקום לשיח פוליטי, וכשהוא נכנס השתקנו אותו מייד. לא בצורה אגרסיבית, אלא מתוך הבנה שזה לא יעשה טוב. הבנו שיש משימה ברורה - לנצח ולשמור על חיינו, וצריך לדבוק בה. עכשיו, אחרי חודשיים כאזרח, יש לי מחשבות של אזרח. אבל ברגע שאלבש שוב מדים ואתחפש לחייל - אשים בצד את כל ההגיגים שלי כאזרח".
מהם ההגיגים?
"אני מרגיש, ולדעתי זו גם תחושה שרווחת בציבור, שדברים נמרחים. שהיה צריך להיכנס לרפיח מייד אחרי חאן יונס. אם היו נכנסים לשם לפני שלושה חודשים, המחיר המדיני היה הרבה יותר נמוך. לעצור את מכונת המלחמה הגדולה הזו זה לפגוע במומנטום, ולהניע אותה מחדש כשמדובר באנשי מילואים זה דבר לא פשוט. אין מישהו שלא תהה מה קרה פה, מה היו השיקולים. ויש עוד משהו ששמעתי מכולם: למה רק עכשיו ציר פילדלפי? המקום שממנו יש הברחות אמל"ח היה צריך להיות הראשון. אלה תהיות של חפ"שים", הוא מסייג את דבריו. "אני תמיד אומר לעצמי שכנראה אני לא באמת רואה את כל התמונה".
אבל התמונה שהוא רואה, כמי שנמצא בקשר עם לוחמי מילואים רבים, היא כזו: "אנשים לא מרוצים, ולא חושבים שהמלחמה מתנהלת כמו שצריך. יש את אלה שחושבים שהיה צריך להמשיך בכל הכוח, לעצור סיוע הומניטרי עד להפעלת לחץ שיכריע. יש אחרים שאומרים שאם לא מנהלים מלחמה - אז תקראו לילד בשמו, זה בט"ש. עד לפני הכניסה לרפיח היו חודשים של פעילות ביטחונית שוטפת של כוחות מצומצמים. אז למה קוראים לזה 'מלחמה'? הדעה שלי היא שהיה נכון להמשיך את המלחמה במלוא התנופה, ולדעתי היה צריך גם לתת מכת מנע בצפון.
"מה שקורה בצפון זה פשיטת רגל. יש לי חברים ומשפחה שמפונים, וזה פשוט לא הגיוני שהמדינה יצרה לעצמה רצועת ביטחון בתוך שטחה. לומר למשפחות 'למה ספטמבר, מה כל כך דחוף?' זה חוסר הבנה של המחירים שהן משלמות. יש לי ביקורת כלפי הדרג המדיני, שנראה קצת מנותק מהמשמעויות של המצב. ברור שיש אילוצים, ושלצבא יש קושי לנהל שתי חזיתות. לציבור מגיעים הסברים. הדרג המדיני צריך לומר כמה זמן תארך המלחמה, ומהן האופציות שנשקלות ליום שאחרי.
צריך גם להגדיר מהו הניצחון שמייחלים לו. מהי המשמעות של שלילת היכולות הצבאיות של חמאס? שלא יהיו יותר מרגמות וטילים? שלא יישאר תוואי מנהרות? כנראה הדרג המדיני מפחד להגדיר מדד ברור, כי אם הוא לא יעמוד בו לא יהיה ניצחון. אבל בסופו של דבר, מבקשים מאחוז מהאוכלוסייה - אחוז, אחוז אחד בודד - לשאת בעול מטורף של מילואים. לפחות לאחוז הזה מגיע לקבל הסבר. המצב כרגע הוא שהמילואימניקים לא יודעים להסביר לעצמם למה הדבר הזה מדשדש".
הדשדוש מעורר בך את השאלה לשם מה נלחמנו בעזה?
"מה פתאום. אין שום שאלה. זה הדבר שאני הכי שלם איתו מכל מה שעשיתי אי־פעם. אנסו את נשותינו, הרגו את ילדינו, אין שאלה שצריכים לחסל את הדבר הזה. אבל אם הבנו שצריך לחסל את חמאס, למה עוצרים באמצע?"
ואם עכשיו עוצרים את המלחמה ומשחררים מחבלים כדי לשחרר את החטופים?
"שחרור מחבלים בעיניי זה השיקול הכי פחות משמעותי. כי מחבלים יש ותמיד יקומו עוד".
זה לא יעודד עוד חטיפות, כמו שהיה עם גלעד שליט?
"אני סבור שיש הבדל בין חיילים לאזרחים. חייל שבוי זה טרגדיה נוראה, אבל זו מלחמה. כשיש אזרחים שאנחנו, הצבא, הפקרנו - חובתנו לשחרר אותם. השאלה היא איך עושים את זה. אם אפשר לעצור הכל כדי לשחרר את החטופים ולהסתכן בזה שחמאס ישתקם, או לחסל את חמאס ולהחזיר את מי שיישארו בחיים, אם יישארו. זו דילמה נוראה. אין לי תשובה ברורה. אגב, בעיניי הדרג הצבאי כשל ב־7 באוקטובר, ולכן הוא צריך שינוי עומק".
מה אתה אומר על מה שכונה "סרטון ההמרדה"?
"מדובר בתופעה שולית שבשוליות. הבחור נראה די דביל. האם אני מבין אותו? כן. הוא מתוסכל ומבולבל. ראש ממשלה אומר דבר אחד, שר ביטחון אומר אחרת והרמטכ"ל מנסה ללכת בין הטיפות, כשדווקא במלחמה נדרשת בהירות. האמת היא שגם אני מבולבל. למה יאיר נתניהו שיתף את הסרטון? כי ביבי גם חושב ככה? זו תקופה מאוד מבלבלת. אני צורך מגוון ערוצי תקשורת, ואני קודם כל לא מאמין לשום דבר. אבל השאלות מתעוררות. עכשיו כשמילואימניקים ייקראו שוב לעזה הם יגיעו יותר מבולבלים, אבל אני מאמין שמהר מאוד הם יתיישרו".
כשיקראו לך לבוא שוב, תתייצב?
"בטח, איזו שאלה. ומייד אשים את כל השאלות והבלבולים בצד. אעשה מה שיגידו לי לעשות, נקודה. אם אומרים להיכנס לרפיח - אני נכנס. כשאני מתחפש - אני חייל, ואני ממלא פקודות. אם זו פקודה לא חוקית, כמובן, לא אבצע אותה בחיים. לגבי החיילים שלי, אם תיפתח מלחמה בצפון אני מאמין ששיעורי ההתייצבות יהיו מאוד גבוהים, כי במלחמה לא שואלים שאלות, אלא באים להגן על מדינתנו. להיכנס שוב לעזה כשלא ברור לאן הולכים זה יהיה אתגר יותר קשה, אבל גם לזה אנשים יגיעו בסוף".
למי הצבעת?
"הצבעתי לגנץ, ובבחירות הבאות אצביע לליברמן, כי זה האדם היחיד שאני מבין מה הוא אומר. יש לי המון הסתייגויות ממנו ברמה הערכית, אבל בתקופה כזו צריך אנשים שמדברים ברור".
"הברברת הפוליטית"
ג' הוא קצין ותיק, איש ימין ודתי מתון שלחם ברצועת עזה ארבעה חודשים וחצי. גם לו חשוב לשמור על אנונימיות. "יש שני דברים שלדעתי עושים נזק גדול לחיילי המילואים: הראשון זה הברברת הפוליטית - הקרבות בין שר ביטחון לראש ממשלה בראש חוצות, והקרבות בין חברי קבינט כמו גנץ, גלנט, איזנקוט ונתניהו מול הציבור. זה מעצבן ומכעיס. אנחנו נלחמנו, עזבנו הכל, המשפחות שלנו שילמו מחירים כבדים מאוד ויש לנו חברים שלא חזרו - ולמרות הכל אנחנו עדיין נכונים ללכת לשוב.
"אבל הקרבות האלה - ולא אכפת לי כמה הם על נושאים צודקים, כמו גיוס חרדים או עסקת חטופים - הם בדיוק ההפך ממה שנוצר בתוך קבוצת האיכות של חיילי המילואים. נלחמנו יחד כתף אל כתף, גם כשלא הסכמנו. ידענו להתגבר על כל הוויכוחים והווכחנות והסתערנו קדימה. ידעתי שההוא ששוכב לידי יסכן את חייו עבורי, והוא ידע שאסכן את חיי עבורו, אף שכמה חודשים קודם הוא הפגין בקפלן ואני הייתי במקום אחר.
"מרגיז לראות איך פוליטיקאים מנסים לרקוד על הבייס של המצביעים, במקום באמת לחשוב על החיילים ועל עם ישראל. יש בישראל שיטת ממשל דמוקרטית, יש ראש ממשלה, שר ביטחון וקבינט. אם לא מוצא חן בעיניכם - תיכנסו לחדר ותסגרו הכל ביניכם. הביקורת שלי היא בעיקר על גלנט ועל גנץ, וגם קצת על נתניהו. דווקא בעניין הזה נתניהו מנסה לשמור על חזית ממלכתית כמה שיותר, אבל הם פשוט לא נותנים לו. לדעתי גם לא יזיק שבן גביר ישתוק קצת, ושסמוטריץ', שלרוב אומר דברים חכמים, יעשה את זה בפחות בוטות.
"לגבי ביבי, אני דווקא סומך עליו שהוא מנהל את המלחמה בדרך שהוא רואה כנכונה למדינת ישראל, ולא כעניין אישי שלו. האחרים חושבים גם על האלקטורט ועל העתיד שלהם, אבל ביבי דווקא לא, כי העתיד שלו מאחוריו והעתיד שלהם לפניהם".
יש טענה שלפיה נתניהו ממשיך את המלחמה כדי להמשיך לאחוז בשלטון.
"אני לא מאמין לזה, אבל אני יודע שיש אנשים שמאמינים לזה. לביבי יש חסרונות שאנחנו סוחבים אותם כבר שנים, אבל בתוך האירוע הזה הוא נראה לי המבוגר היותר אחראי מבין כולם".
למה נתניהו לא מסביר לציבור לאן הולכים?
"זו הנקודה השנייה שמעצבנת אותי. לאן זה הולך, האירוע הזה? לרפיח היה צריך להיכנס לפני שלושה חודשים, ולא לתת להם שהות להתארגן מחדש. לא היה אמור להיות לנו כל כך אכפת מה אומרים בעולם. אסור היה לעצור, אני לא מבין למה עצרו. למה? גם מה שקורה בצפון זה חתיכת אירוע. הצפון קורא לנו.
"כשגייסנו ב־7 באוקטובר אמרו לנו להיערך להרבה זמן, כי זה ייקח לפחות שנה. זה קשה מאוד לעזוב את המשפחה, אבל אם צריך - נילחם שנה. אבל שיילחמו - לא כמו שקורה עכשיו, שמדשדשים, שמכניסים כוח לרפיח ואז מוציאים אותו. יש תחושה שהאויב מתעתע בנו, וזה לא נכון, אנחנו חזקים. אני כבר הרבה שנים במילואים, אבל לא ראיתי עוצמה כזו גדולה של צה"ל בתחמושת, בכלים, בתנועה, באש. בתחילת המלחמה צה"ל ידע להילחם, להחריב את האויב ולמוטט את מרכזי הכוח שלו. משום מה הדבר הזה כבר לא בא לידי ביטוי, ויש מעין חוסר אונים. זה מעצבן. צריך לכבוש את רפיח ואת כל ציר פילדלפי".
אם יעשו הסכם שבו ישחררו חטופים אבל צה"ל ייצא מכל הרצועה, כולל פילדלפי, מה תרגיש?
"ארגיש ש'הלך' על יישובי עוטף עזה והצפון. אם לא יושמד חמאס, אם לא יחוסל סינוואר - 7 באוקטובר יחזור שוב. חיזבאללה רואה את ההתנהלות שלנו בדרום ומסיק ממנה מסקנות בצפון".
האם לדעתך יש בעיה בתפקוד הדרג הצבאי ובתוכניות שצה"ל מציע, או שזו רק שאלה של מדיניות?
"ראיתי מח"טים ומפקדי אוגדות שהם סוסים דוהרים. ראיתי מערכות שידעו להסתנכרן. ראיתי מפקדים נחושים ואמיצים שלא מפחדים מאש הקרב, ובטח לא רועדים מכל איומי ה'אברא קדברא' של חמאס, שמצלמים סרטון של מחבל שיוצא מחור ויורה טיל. כואב לנו על כל חייל שנהרג, המחיר הזה הוא נורא, אבל האמת היא שאנחנו אוכלים את חמאס. ההתנגדות שלהם היא כקליפת השום לעומת הכוח של צה"ל. זו ממש לא בעיה לגמור את הדבר הזה. כשרצו - עשו את זה".
אתה אומר שאין בעיה למוטט את חמאס צבאית, אבל איפה החטופים נכנסים במשוואה הזו?
"תשמעי, זו דילמה נוראה. אני אומר את זה בכאב רב, אבל בעיניי החזרת החטופים היא לא המשימה הראשונה. המשימה הראשונה היא שלא יהיו עוד חטופים. חלק מהחטופים כבר לא בין החיים, ואלה שכן בחיים - צריך לעשות את כל המאמצים כדי להחזיר אותם, ועשינו את זה כשהיינו בפנים. אם המשוואה היא 'תפסיקו את הלחימה ותשאירו את סינוואר בחיים, שייצא מהחור שלו ויעשה לנו מסיבות ניצחון, ואנחנו נחגוג עם החטופים' - זו סכנה לעתיד המדינה. טבח 7 באוקטובר יקרה שוב בעזה, בלבנון ואולי גם במצרים. זה יהיה שפל מוסרי. ראינו לאן עסקת שליט הביאה אותנו. השאיפה היא לשחרר כמה שיותר חטופים, אבל מיטוט חמאס זו משימה סופר־אסטרטגית".
ואם יקראו לכם שוב?
"אם יקראו לנו שוב, לצפון או לדרום, נעזוב שוב את המשפחה ונגיע. יכול להיות שבגלל חוסר ההבנה לאן זה הולך, פחות יהיה את להט הקרב שהיה בהתחלה. אני גם חושש שהווכחנות בצמרת הפוליטית תיכנס לשורות הצבא, אבל אני בטוח שאם יקראו לנו בקרוב, או בעתיד הרחוק יותר, אנשים יבואו".
"לא בשביל זה נלחמנו"
ש' שירת במילואים כקצין בכיר והוביל קרבות מורכבים ברצועת עזה. הוא איש ימין שהצביע לציונות הדתית. "אני מדבר בעילום שם, אף שכרגע אני אזרח, כי אוטומטית חוטפים ריקושטים. בצבא נוצר קשר שתיקה, תרבות שבה 'חבר מביא חבר' שיצרה מיליה. כל מי שלא חושב כמו הטון המרכזי מתויג אוטומטית כקצין בינוני, בכיין או פנאט משיחי. לצבא יש מסורת ארוכת שנים לא לקדם את הקצינים הלוחמניים ביותר בכל מיני תואנות, מאז צ'יקו תמיר ועד ימינו. הצבא בוחר בבינוניות כי הוא מעדיף שקט. אם יש קצינים שעמותות שמאל שמות עליהם זרקור - גם אותם לא מקדמים, כי מי רוצה כאב ראש".
ש' מתאר גם תחושה של מוסר כפול, בעקבות הסרטון של אופיר לוזון. "לאלוף דן גולדפוס, שהוא מהצד 'הנכון', מותר להגיד מה שהוא רוצה, כי השמש זורחת לו מהאוזניים. לכל השמאלנים מותר לומר מה שבא להם, אבל כשאיזה חייל ימני מצ'וקמק אומר משהו על מדים - קוראים לזה 'המרדה'. לחייל שלובש מדים אסור לנסות להשפיע על החלטות הממשלה או לסרב פקודה, אבל בעיניי הביקורת של ניצן אלון, אלוף בצה"ל, נגד הממשלה, היא הרבה יותר חמורה. זו עילה להדחה. וכמו ניצן אלון, היו עוד אלופים שהביעו תמיכה בסרבנים משמאל ולא עשו להם כלום.
"המסקנה שלי היא שלאנשים כמוני אסור לשתוק. מצד אחד אסור לאיים בסירוב פקודה, וחשוב לשמור על אחדות, שזה אחד מהלקחים החשובים ביותר מ־7 באוקטובר, אבל מהצד השני, אנחנו צריכים להביע את דעתנו בקול רם. אסור לשתוק מול הסרבנות של השמאל. אסור גם לשתוק כשהם פועלים להקים בעזה מדינת טרור. לא בשביל זה נלחמנו".
ואם בסופו של דבר זה מה שיקרה?
"אני מאמין שהאמת תנצח. הציבור הבין שאין יותר מיקור חוץ לביטחון מדינת ישראל. על ביטחוננו לא תגן הרשות הפלשתינית, לא יגן כוח יוניפי"ל ולא תגן טכנולוגיה כזו או אחרת. עם ישראל ישמור על עצמו בכוחות עצמו. כמה זמן נילחם? כמה זמן נשלוט צבאית בעזה? ככל שנידרש".
התסכול והכאב שנושא ש' צמחו עוד כששירת כלוחם בסדיר. "גרתי בגוש קטיף, והפלוגה שבה שירתי אז היתה המעגל השני של פינוי היישוב שלי. אני זוכר את אלעזר שטרן, אז ראש אכ"א, נואם בחיוך זחוח מול אנשים שבוכים על מפעל החיים שלהם, ואומר שזה קידוש השם להתפנות בלי אלימות ובלי מלחמת אחים. שנה שלמה שטפו לחיילים את המוח שמי שמסרב פקודה יחריב את מדינת ישראל, ועכשיו אותו אלעזר שטרן אומר שהוא גאה באנשים שהודיעו על אי־התייצבות".
איזו ביקורת יש לך על הדרג הצבאי?
"צה"ל הכין את עצמו לצבא קטן וחכם ולמלחמת כוכבים, לכן הוא הצליח לעמוד מול המתקפה האיראנית, אבל איבד את האחיזה בשטח מול 'מוחמד עם הכפכפים'. לערבים יש אמונה בצדקת הדרך, שנאה תהומית ואחיזה בקרקע, ואנחנו הפכנו לאומה טכנולוגית שהתנתקה מהשטח ולא קוראת את האיום נכון. ב־2016 הצפתי למעלה את אי־המוכנות של צה"ל מול איום המנהרות, ואת הקונספציה שלא נצטרך להיכנס להילחם בעזה ובמנהרות.
"בתמרון הצבאי צה"ל נכנס בעוצמה ועשה עבודה טובה, אבל הוא לא נכנס לרפיח ולציר פילדלפי בהתחלה, אף שכולם הבינו שפילדלפי הוא החמצן של עזה. כבר אז היה ברור ששיקולי 'היום שאחרי' מעורבים בסיפור. זו תקלה שמלווה אותנו עד היום".
תקלה מדינית או צבאית?
"אני חושב שיש פה ערבוב חמור בין הדברים. בסוף הצבא בא ואומר למה הוא מסוגל, וכולם מתיישרים לפי זה. החליטו שרק שתי אוגדות מסוגלות לתקוף בהתחלה, ורק לאחר מכן צירפו עוד שתי אוגדות. יש פה מתח, שאני לא יכול לומר שהוא לא אמיתי, מול החזית הצפונית. אבל אני לא יודע איפה השיח הזה מתנהל: האם בקבינט המלחמה - או בין הרמטכ"ל לראש אגף המבצעים, שמודיע לדרג המדיני שהוא לא מסוגל?"
כנראה הצבא קטן מדי.
"זה ברור, אבל מהצד השני גם ברור שהשאלה היא לא רק צבאית, אלא שיש פה הכוונה של ארה"ב שרוצה שתי מדינות, ושבהתחלה אומרת 'תכניסו סיוע ותוכלו להמשיך במלחמה', ואחר כך דורשת לא להיכנס לרפיח גם אחרי שמכניסים סיוע. ארה"ב חסמה את ישראל עוד ועוד, ואנחנו נכנענו. זה גם מדיני וגם צבאי".
ש' מספר שבתחילת התמרון הקרקעי לא היתה תורת לחימה ברורה: "התורה צמחה מלמטה, והפיקוד למעלה התיישר לפי השטח. מג"דים ומח"טים שהגיעו למנהרות פוצצו אותן באלתורים שונים. היוזמה והדחיפה קדימה של המפקדים בשטח הובילו לכך שהרמטכ"ל ראה שזה אפשרי, ואז הורה להתקדם.
"בהתחלה גם לא היתה שום הנחיה מלמעלה לפוצץ את כל המבנים שנמצאו בהם אמל"ח, אבל החיילים בשטח והמפקדים עד לדרג המח"ט הבינו שצריך להשמיד תשתיות טרור - ודחפו לזה. בסופו של דבר, גם הדרגים למעלה הבינו שהפגיעה הפיזית בנדל"ן בעזה, שיש בו תשתיות טרור בשיעורים גבוהים מאוד, זה הדבר שירתיע את האויב.
"ואז הגיע הסיפור של פיצוץ האוניברסיטה, שארה"ב לא אהבה אותו. הפיצוץ הזה נעשה בהתאם למדיניות שהיתה נהוגה אז, שלפיה הדרגים שבשטח מפוצצים אחרי שנמצאו תשתיות טרור ומנהרות - אבל פתאום, כשמקבלים תכתיב מארה"ב, אז שופטים מג"ד ונוזפים באוגדונר, ברק חירם. זה דבר שמאוד מסרס קצינים ומאוד פוגע ביכולת החשיבה שלהם.
"בעיניי זו לא היתה טעות לפוצץ את האוניברסיטה, אבל גם כשיש טעויות - צריך לתת גיבוי להחלטות שהמפקדים קיבלו בשטח, תוך כדי סערת קרב. יכול להיות שיש מפקד כושל שעושה טעויות קריטיות, וצריך לזרוק אותו הביתה - אבל אסור שזה יקרה בעקבות לחץ חיצוני".