"ואז נגעה בי יד מסתורית": מה מחפשים הישראלים בקברי צדיקים?

רעיה שירה כהן
חוקרת טקסים ועלייה לרגל
דוקטורנטית בתוכנית לחקר פולקלור באוניברסיטה העברית. עמיתת מחקר בפרויקט "אל מעמקי האדמה" בחסות הקרן הישראלית למדע באוניברסיטה הפתוחה

רעיה שירה כהן, את חוקרת טקסים ועלייה לרגל לקברי צדיקים. ספרי על החוויה הראשונית שלך בקברי צדיקים.
"קבר הצדיקים הראשון שעליתי אליו, עם חמותי דינה כהן, היה קברו של רבי מאיר בעל הנס. זו היתה תחושת התפעמות, קצת כמו משל המערה של אפלטון, כאילו מישהו לקח אותי קרוב יותר לפתח המערה. במובנים מסוימים אנחנו תמיד נמצאים במערה כזו או אחרת, והעלייה לקבר חשפה בפני אופני התבטאות חברתיים ויצירתיים שלא הייתי מודעת להם. זו היתה חוויה משמעותית, חזקה".

מה הופך את התופעה הזאת לייחודית כל כך? כלומר, מדוע אנשים עולים לקברי צדיקים?
"יש לכך תשובות בכמה רבדים. זה מתחיל בהיבטים תיירותיים, אנשים שעבורם העלייה היא חלק מתרבות הפנאי, שמשלבת גם אמונה; יש אנשים שעבורם העלייה לקברי צדיקים מבטאת את הזהות שלהם; יש מי שסובל ממצוקות, ומאמין שבכוח הקדוש או הקדושה לסייע לו. יש מי שעולה לקברי צדיקים על הדרך, ויש מי שנוסע במיוחד. בניגוד למה שנהוג לחשוב, קברים קדושים הם מקומות מלאי חיים, זירות שבהן אנשים מביעים את רחשי ליבם בצורה אותנטית ופחות מפוקחת. אלה זירות פעילות, שמשלבות תנועה. אנשים עוזבים את חייהם ומתנועעים במרחב הקבר. לא הייתי מגדירה זאת כריקוד, אבל יש שם תנועה - חיצונית ופנימית".

את חוקרת באופן מיוחד את מתחם קבר רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי. לקראת ל"ג בעומר עוד נדבר עליו בהרחבה, אבל לפני כן - האם את מזהה שוני באופי האנשים המבקרים בקבר רשב"י, לבין, למשל, מבקרי הבאבא סאלי ורבי מאיר בעל הנס?
"בוודאי. אצל הבאבא סאלי תפגוש בעיקר עולי רגל שהגיעו במקור מצפון אפריקה. רבים מהם, במיוחד אלה שהגיעו ממרוקו, מכירים את משפחת אבוחצירא או לפחות שמעו על פועלה. בקברו של רבי מאיר, לפחות בעבר הלא רחוק, רוב עולי הרגל היו גם הם יוצאי צפון אפריקה. ראינו גם חסידים וש"סניקים, אבל לא היה מדובר ברוב. מובן שיש גם אנשים המתגוררים בטבריה וקשורים אל המרחב שסובב אותה, ולכן עולים לקבר".

ולצד המתרחש בקברים השונים, בקבר רשב"י גילית תופעה מסדר גודל אחר, בעוצמתה ובכמות שלה.
"בקבר רשב"י, אבל גם במקומות קדושים אחרים, נוצרים יחסים הדדיים עם הקדוש: יחסים מדומיינים, רוחניים, נפשיים, ברובד מטאפיזי. היחסים האלה יוצרים תחושת חיוניות, של קשר חי בין העולים לרגל לבין הקדוש. עם זאת, כשאני חוקרת אנשים שמדברים על רשב"י נוצר להט שאני לא מזהה בשיחות על קברים אחרים".

מה, למשל?
"אחת המרואיינות סיפרה לי שרבי מאיר בעל הנס, לפי המסורת המשפחתית שלה, קבור בעמידה מכיוון שהוא מחכה לאנשים שיבואו לבקרו. לדבריה, רשב"י שוכב, פחות נגיש כביכול, והעובדה שהיא בכל זאת מצליחה להגיע אליו - נתפסת בעיניה כמעלה גדולה יותר. אנשים מתחברים לסיפור החיים שלו, לקנאות שלו ולראייה הנחרצת שלו על האופן שבו יש לפעול מול המצב הכללי ומול המתחים עם הרומאים".

איך משפיעות הפרקטיקות הדתיות של המאמינים על חייהם?
"אצל כמה יוצאי צפון אפריקה חלק מרכזי בעלייה לרגל הוא להניח את היד על קבר הקדוש, לאו דווקא רשב"י. רבים מהם סיפרו לי על סיפורי פלאים שהתהוו דרך היד של האדם שהניח את ידו על קבר הקדוש. אדם אחד סיפר לי שאמו נהגה להניח את ידה על הקבר. הוא לא אדם דתי, ולאחר פטירתה חיפש אדם שיאמר עליה קדיש. הוא איתר בחור מבני ברק שעלה לקבר רשב"י בכל ל"ג בעומר, ובשנה שבה התרחש האסון, בזמן ההילולה, אותו בחור מבני ברק הרגיש יד ששולפת אותו משם וכך ניצל. הוא הגיע אל האוטובוס שחיכה בחניון, ולא ידע להסביר איך. האדם שאמו נפטרה סיפר שזאת היד של אמו, שעליה אותו בחור מבני ברק אמר קדיש. זו דוגמה לאופן שבו אנשים מקשרים בין הפרקטיקה הדתית והאמונה שלהם לבין כוחו של הצדיק ויכולתו לחולל ישועה ולעזור למי שבא לפקוד את קברו".

מה באישיותו הפך אותו לכה פופולרי לאחר מותו?
"הפופולריות של רשב"י טרנספורמטיבית וקשורה להשקפת המרואיין. בעבר, בשנות ה־80, קישרו את אישיותו לספר הזוהר, שלו מיוחסת כתיבתו. הספר מגלה את הנסתר, בדיוק כפי שרשב"י התחבא במערה ולאחר מכן יצא ממנה והתגלה לעולם. זהו ביטוי לשאיפה הפנימית של המרואיינים לגילוי סוד, שאיפה שאינה מנותקת מהתפיסות העממיות של רשב"י.

"אבל כיום אני לא שומעת את הדברים האלה ממרואיינים. כיום מדברים על מלחמתו ברומאים, על פעילותו במרד בר־כוכבא, ומצטטים את אמרתו על הרומאים שלפיה 'כל מה שתיקנו - לא תיקנו אלא לצורך עצמם! בנו שווקים כדי להושיב בהם פרוצות; בנו מרחצאות כדי לעדן עצמם; בנו גשרים כדי לגבות עליהם מכס'. כלומר, הם מדברים הרבה יותר על המאבק של רשב"י ועל מה שהתפתח, לתפיסתם, לתרבות המערבית".

התפילות שלהם בקבר קשורות גם הן לנחלת הכלל?
"לא בהכרח. הם אמנם רואים ברשב"י דמות פוליטית במידה מסוימת, וציפיתי שגם תפילותיהם יתמקדו בנושאי מדינה או צה"ל - אבל זה לא כך. הם מעידים שהם מתפללים על מצוקותיהם האישיות - בריאות, פרנסה, זוגיות, משפחה".

הכעס על רבי שמעון

את מזהה קשר בין העלייה לקבר לספר הזוהר?
"אנשים מייחסים את ספר הזוהר לרשב"י, אך לא לגמרי ברור מה חוגגים סביב הילולה זו. יש אנשים שידגישו את הקשר ליום יציאתו מהמערה, אחרים יקשרו זאת ליום פטירתו וציוויו לערוך הילולה ביום הפטירה. בכל מקרה, כולם קושרים את רשב"י לזוהר ולאש שמדליקים בל"ג בעומר, קרי: האור שקשור לרשב"י".

מהו אותו אור?
"יש שיאמרו שאצל אנשים רגילים, לכאורה, מדליקים נרות נשמה, אבל משום שהרשב"י היה צדיק כה גדול - מדליקים מדורה. יש אנשים שיגידו שהם מדליקים אש, שיוצרת אור, בגלל ספר הזוהר. חלק מהאנשים שראיינתי התייחסו לאש כמקושרת לשריפת התרבות החומרית, כלומר התפשטות מעולם החומר באמצעות זריקת בגדים, נרות ומטפחות אל האש. יש כאן ריבוי פרשנויות. אבל זה טבעו של סמל, הוא מרובה משמעויות".

מרובה משמעויות וגם התנהגויות בפועל.
"אנשים שראיינתי לטובת המחקר שלי סיפרו שהם מרגישים שרשב"י קורא להם ושהם צריכים להגיע ולהתקרב אליו. יש אנשים שסיפרו לי שהם עברו לגור ליד רשב"י, בסביבת המתחם וביערות הסמוכים, כי רשב"י לא יכול בלעדיהם. הכמיהה אליו באה לידי ביטוי גם במספר העולים לקבר. בשנות ה־80 עלו לקבר עשרות אלפי אנשים בשנה. בשנה של אסון מירון בעיתונות דווח על כחצי מיליון איש שעלו לקבר בליל ל"ג בעומר. במשך השנה, נכון לעיתונות, מדווח על 2 מיליון אנשים שפוקדים את הקבר".

ספרי עוד קצת על האנשים שמתגוררים שם.
"יש מי שגר שם במשך כמה ימים, ישן במתחם, משתמש בשירותי המתחם, בברזיות המתחם כדי להתנקות, וגם בגמ"ח שמספק אוכל, ויש אנשים שממש עזבו את החיים המאורגנים וגרים ביער שנים, בסמוך למתחם, כי הם סבורים שרשב"י צריך אותם, כאמור".

הם עובדים? מנהלים אורח חיים רגיל?
"לא. התכלית שלהם היא להיות קרובים לרשב"י. לא בטוח שזה לקורת רוחם של מנהלי האתר ורב המקומות הקדושים, שבוודאי שואפים לחזות מאורגנת יותר".

לצד מי שמתקרב אליו, אני מניח שיש עליו גם כעס לאחר אסון מירון.
"דיברתי עם אנשים שעברו לסביבת מירון כדי להיות קרובים לקבר רשב"י, אבל כשנה וחצי לאחר האסון העידו שהם לא מסוגלים לחזור לשם. הם הרגישו כעס ועצב גדולים על מה שקרה".

לפגוש את השבר הפנימי

איך השפיע האסון על טקס ההדלקה בקבר עצמו?
"מדי שנה בל"ג בעומר האדמו"ר מבאיאן מדליק את ההדלקה המרכזית בהר מירון. מאז האסון מתחיל האדמו"ר את הטקס המרכזי קצת קודם, עם קריאת פרקי תהילים ומשניות לעילוי נשמת ההרוגים באסון מירון, דבר המלווה בשירה ווקאלית. כמו כן, על צלע ההר הוצב שלט גדול, עם שמותיהם ופניהם של ההרוגים.

"ככלל, חשוב לזכור שלקבר עולות שתי קבוצות עיקריות: הקבוצה החסידית והקבוצה הצפון־אפריקנית, שלשתיהן מסורת ארוכת שנים סביב הקבר. בעוד עבור הקבוצה החסידית הפרקטיקה הבולטת היא הדלקת המדורה, שאליה מתלווה גם טקס החאלקה, הפרקטיקות העיקריות שעליהן שמעתי בקרב עולי הרגל הצפון־אפריקנים הן הנחת יד על קבר הקדוש, הדלקת נר במקום ושחיטת כבש, בעיקר עד שלהי המאה ה־20".

כיצד השתנתה לאורך השנים המסורת סביב העלייה לקבר?
"בשנותיה הראשונות של המדינה המנכ"ל הראשון של משרד הדתות, שמואל זנוויל כהנא, עודד את העלייה לרגל והשקיע בה. הוא ארגן אוטובוסים וכתב חוברות על מעלת העולים לרגל ומעלת הקדושים הקבורים באתרים השונים, אבל כיום זה לא המצב וההיסטוריה הזו כמו נשכחה. כיום אנשים רואים אלמנט חתרני בעלייה לרגל. הם סבורים שהם עושים דבר שאינו מקובל על ההגמוניה האשכנזית בארץ, וזה רק מושך אותם יותר. הם רוצים לעשות משהו לא מקובל ולהביע את הזהות והעמדה שלהם כלפי ההגמוניה.

"אצל חלק מעולי הרגל מהקבוצות החסידיות זהו אפילו מעשה אנטי־ציוני. מנקודת מבטם, המדינה כבשה את המקומות הקדושים ב־67' - קבר רחל, מערת המכפלה והכותל המערבי - ולכן הם מעדיפים לעלות לרגל למקומות שהם לא תלויי ציונות. כך, המקום ה־קדוש בה"א הידיעה עבורם הוא קבר רשב"י".

כלומר, את מזהה רכיב פוליטי בקרב העולים לקברו של רשב"י.
"אני אכן מזהה רכיב פוליטי, שמהווה עבורם הזדמנות להתנגח במוסדות המדינה ולהביע באופן הפגנתי והצהרתי את החשדנות שלהם כלפי המדינה. גם עכשיו יש מי שמפרש את הוראות פיקוד העורף כדרך לחלן חרדים ולערער מסורת קדושה. אני מניחה שהשנה יהיו חסידויות שינסו להגיע למקום האפשרי הקרוב ביותר, עד שהמשטרה תעצור אותם. צריך להבין, יש פה מסורת מפותחת של מאות שנים, הרבה לפני קום המדינה, ולכן עבורם המדינה אינה פקטור. הם משתדלים לא להשתמש בשירותי המדינה. מבחינתם, למדינה אין זכות להשפיע על מסורת כה ארוכה".

אני מניח שגם הקורונה, המלחמה הנוכחית ועוד שלל אירועים משפיעים על העלייה לקבר.
"העלייה לרגל משתנה ככל שחולפות השנים, והיא מושפעת משינויים מדינתיים, חברתיים וגם טכנולוגיים. אם יש בנייה סביב האתר, זה משפיע. אם יחידת הבקרה של חיל האוויר מופגזת על ההר, זה משפיע. בשנה שעברה שמעתי על קבוצה שניסתה לעבור את מחסומי המשטרה בדרך למירון עם מסוק. בין שזה אמת ובין שלא, אני מתייחסת לכך כסיפור שמעיד על עומק האמונה בפולחן ל"ג בעומר. אתרי קברי קדושים הם זירות תרבותיות, חברתיות ודתיות האוצרות בתוכן מנעד: ממופע של מסות עצומות ועד התנועות המדויקות, שבהן העולה לרגל יבחר להתנועע במקום הקדוש".

מהם התיעודים הראשונים לעלייה לקבר רשב"י?
"התיעודים הראשונים, אם כי לא בדיוק בל"ג בעומר, הם מהמאה ה־11 וה־12 וקשורים דווקא למים ולא לאש. רבי פתחיה מרגנסבורג שביקר בארץ סיפר על נס שהיה מתרחש על קבר רשב"י. על הקבר עצמו היה שקע בגודל 40 סאה, ורק מי שהיה במעלה רוחנית מספיק גבוהה ראה את המים שבשקע. אותם מים העידו על שנה מבורכת מבחינת גשמים וחקלאות.

"תיעודים מאוחרים יותר, אך עדיין מוקדמים ביחס לקבוצת החסידים והקבוצה הצפון־אפריקנית, קשורים לקבוצה שלישית, שעדיין רב הנסתר על הגלוי לגביה. מדובר במשפחות חסידיות שהגיעו לארץ בשנות ה־70 של המאה ה־18 ועלו לרגל מייד כשהתאפשר להן, יחד עם משפחות ותיקות מצפת ומטבריה. אותה קבוצה רואה בעלייה לקבר מקום של שחרור, מקום שבו הם לא שייכים לקבוצת האם. אין בעיניהם אלמנט קבוצתי, כי האמונה בכוחו של רשב"י ממש הפכה לחלק מהאישיות שלהם".

לאורך השנים את מזהה שהאמונה ברשב"י, ובקברי צדיקים בכלל, מתחזקת?
"אין לכך תיעודים מסודרים, אבל להערכת אנשים שצופים במופעים שונים בקברי צדיקים העלייה לרגל הולכת וגדלה".

לסיכום, מהו קבר רשב"י עבור אנשים?
"עוגן, וכל אחד לוקח את זה למקום שלו".

מהו עבורך?
"עבורי הוא נקודת מפגש בין מגוון מופעים סותרים - בין מוות לחיים; בין פוליטיקה, ולפעמים פוליטיקה לא כל כך יפה, לבין הנעלה שבאדם; בין פרקטיקות גופניות לבין תפילה של הנשמה; נקודת מפגש בין עדות, קבוצות ומסורות שונות, מכל רחבי הארץ. זה מקום שמפגיש את הסתירות והשברים הכי עמוקים בחיינו, ובמידה מסוימת גם מבליט וגם מאחה אותם". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il