שדרות במסך עשן: התושבים חזרו - וגם שגרת האזעקות

מרחוק ניתן לראות מסך אובך סמיך תלוי מעל שדרות. אני נוסע אל העיר על כביש כמעט ריק, הנתיב שנגדי מלא מכוניות שיוצאת מהאזור. מדרום עולה עמוד עשן שחור וכבד מאזור הקרבות בעזה. במשתלה אבי כהן מביט על העשן, "זה בלתי נסבל", אומר כהן בקול חרוך, "כל כך הרבה חודשים עם האבק הזה, תראה..". הוא מעביר אצבע על אחד המדפים לצידו, והיא עולה שחורה משחור. "זה בגלל הכלים האלה שעובדים שמה, הם מעלים את האבק לאוויר, עכשיו זה מצטרף לעשן השחור. כנראה התחילו עם רפיח, אני חושב שצריכים להגיד לאנשים ללכת עם מסכות על הפה, אחרת יצטרכו להוסיף גם את זה לנזקי המלחמה".

שני צעירים מלוכסני עיניים מגיחים מחורשת האיקליפטוסים ומתקרבים אל המשתלה. הם עובדים אצל כהן מדי פעם. השיחה מתנהלת באנגלית שבורה משני צדדיה. "פוט וואטר ואדמה שמה". השניים מסתודדים, מנסים לפענח את הבקשה. לפתע מחריד בום עצום את האוויר. אינסטנקטיבית, אני מתכופף ומתכווץ. להקות ציפורים עפות לכל עבר, כהן אפילו לא עוצר למצמץ. שני הצעירים מחייכים לנוכח תגובתי. "אתם לא מפחדים?" אני תוהה. "אנחנו מווייטנאם, שמעת על העיר הואה?" שואל קאי.

אני מהנהן, תמונות הקרב המחריד על העיר במלחמת וייטנאם עולות בראשי. השניים מושכים בכתפיהם במין שותפות גורל ה"מה אפשר לעשות?". אם יש שפה שכולם בעולם מבינים בלי תרגום, זאת שפת המלחמה.

שדרות, אמצע השבוע, וסאגת גורל עיר ה"בינתיים" רחוקה מלהסתיים. 20 שנות קסאמים וקסמי העמידה של אוכלוסיית העיר הגיעו לנקודת הרתיחה והשבר ב־7 באוקטובר. הנה המיגונית שבתוכה הסתתר השוטר אשר ניצל בנס, והנה המיגונית שלא נפתחה ולצידה נרצחו הפנסיונרים. אני מחפש את הכתמים על קירות המיגונית ולא מוצא, אולי טעה דוד אבידן, הזמן עושה את שלו והכתם לא נשאר על הקיר.

"שמעתי יריות בשבת בבוקר, לא הבנתי מי ומה. יצאתי לכיוון הכביש ואני רואה אנשים, 15 מטר ממני, יורים לכיוון המיגונית. מזל שעברה פה השוטרת, נעמה, צעקה אלי 'רוץ הביתה'. למזלי נכנסתי, אחרת… הרבה לא הבינו ויצאו לראות את היריות. הנה תראה, זה רס"ב דניס בלקין, שרץ איתה כאן ונהרג אחר כך בתחנה". כהן מראה לי את התמונה בטלפון. איכשהו גם בלי שאתה שואל, כל סיפור פה מתחיל בנקודת האפס של 7 באוקטובר.

אי־שם באוקטובר, כמה שבועות לאחר ההתקפה, הגעתי לשדרות. פרט למשוגעים ולכלבים העיר היתה נטושה לחלוטין. אחד היחידים שנשאר היה כהן, מטפל בכלבים של השכנים שלא הורשו להיכנס לבתי המלון, מכין אוכל לחיילים. בתחילה התפנה לשלושה שבועות לירושלים וחזר. "לא יכולתי יותר", אומר כהן התזזיתי. אני מחפש בעיניי את הבור שפער הטיל באמצע המשתלה ואת הצמחים הקרועים לגזרים מסביבו. "אוהו, מה נזכרת בזה עכשיו? מזמן סדרנו את זה", הוא אומר, והפרחים לצידו פורחים. "יש כל כך הרבה אנשים שבאים לעזור, כל הכבוד לעם הזה", הוא מחייך.

שני ילדים מיוזעים על אופניים עוצרים את מסע הערב לצד המשתלה. "אה, אבי, זוכר אותי? נתת לי תפוז כשהייתי פה עם אבא שלי. אתה מכיר את אבא שלי, צביקה?" אומר אחד מהשניים. "איזה צביקה? מה הוא עושה?" כהן מנסה לקשר את השם לדמות. "נו צביקה, הלוכד", אומר הילד הממושקף. "מה הוא לוכד?" תוהה כהן. "נחשים", עונה הילד. "אז תקראו לו שיבוא ללכוד כמה נוחבות", צוחק כהן. השניים מקבלים מים קרים וממשיכים. דרך עשן הסיגריה כהן מלווה אותם במבטו.

"אנחנו המבוגרים עוד מתמודדים. הילדים? מי יודע. נראה לי שאחוז גבוה מהם ילך לאיבוד. כאילו נגסת להם משהו מהחיים שלהם. אני לא פסיכולוג, אבל הילדים האלו איבדו משהו מהילדות שלהם בזה שהם כאן ככה. גם הפסיכולוגים אומרים שיש להם בעיה, לא מוצאים את הפתרון, אני לא בטוח שהם אפילו מצליחים להגיע לכל הילדים שצריכים טיפול. האמת? פשוט צריך להוציא אותם מפה. זו היתה טעות של יואב קיש להחזיר את מערכת החינוך. אחי, אתה רציני? לאיזה יועץ הקשבת? זה כאילו שאתה גר בתוך בסיס צבאי. ראית איך ההוא שבא לקנות כאן קודם, קפץ כשהיה את הבום? אם ככה המבוגר, תחשוב מה זה עושה לנפש של ילד. איך אפשר לגדל אותם במצב הזה? זה לא הגיוני".

כמו להדגיש את הנקודה, עם עשרות נקודות ברקע, איש הפסקול של העוטף מזמן לנו מטח יריות בלתי פוסק. "זה מקלע שלנו, אל תדאג", מרגיע כהן, "אני בכלל אומר שצריך שיהיה מטח קבוע, בשעה מסוימת שיבואו לתותחנים ויגידו להם 'חבר'ה, תנו קצב'. ככה כולם יידעו שאין מה לדאוג. צריך לחשוב מחוץ לקופסה, אתה מבין? שיהיה משהו קבוע, ואז אנחנו נדע ונהיה מוכנים".

אבל זו מלחמה. בעזה לא יבינו שיורים בשעה מסוימת?

"אולי זה מטורף מה שאמרתי אבל שמע, הכל הזוי כאן עכשיו, צריך קצב".

איך ההרגשה שהעיר חזרה לחיים? יש עבודה?

"אנשים חזרו אבל העיר עצובה, מסכנה. זאת עיר שאיבדה הרבה, עיר שקיבלה סטירה רצינית, המחבלים היו פה בכל מקום. תאר לעצמך שאתה יוצא מהבית, וממול באים מחבלים ויורים, זה לא נתפס! אם המחבלים לא היו מתעכבים לטבוח ולשחוט שעות בנובה, איפה הם היו? מתחת לבית שלך בראשון, או בבאר שבע".

ועכשיו כשיורים עליכם, יש מחשבות מה הדרך הלאה?

"איזה דרך, מה, לא כל המדינה ככה עכשיו? בצפון כל הזמן יורים, ביהודה בשומרון. מה אתה חושב, שבכפר סבא מרגישים עכשיו בטוחים? הסיפור הזה ארוך, והדרך אפילו יותר, זו המסקנה שלי. הם רוצים להשמיד אותך, אין שלום, אין כלום.

"כל מי שהיה ב־7 באוקטובר צריך להתפטר, ועכשיו יש עוד מחדל, איך לא סיימתם? אין להם מטוסים, אין להם כלום, והם יורים עלינו?! עד שנכנסתם לעזה - למה עצרתם ארבעה חודשים? יש פה מחדל על מחדל על מחדל על מחדל, שנים על גבי שנים. מי אמר שהוא רוצה צבא קטן וחכם? נכון - אהוד ברק, ורבין, איך אתה נותן להם נשקים? אני זוכר כשהייתי במילואים, שמרתי על ציר פילדלפי כשהכניסו את ערפאת לעזה מתוניס. מה עשו אז? באו ולקחו לי את המחסניות, שלא נעשה איזו טעות".

אוהו, כמה רחוק הלכת...

"גם ביבי לא הבין... הם הרדימו אותנו, אנחנו רוצים הכל עכשיו, זו הבעיה שלנו. אין לנו סבלנות! רוצים את ההנאות, את התענוג, את השקט, ועכשיו. הם - יש להם סבלנות, אוהו כמה סבלנות. תוסיף לזה אידיאולוגיה דתית, ותבין, אין לנו יכולת לשלוט במצב ככה.

"למה אנחנו לא לומדים מאיך שא־סיסי שולט בהם ביד חזקה, וממה שעשו להם בירדן ברגע שהם הרימו את האף בספטמבר השחור? זה הכל חבורות של פושעים, אתה לא יכול לתת להם לשלוט, הם לא מסוגלים... יש פה בעיה, אתה במלחמה ארוכה. עזוב ביבי או שמאל או מה שאתה רוצה, למה מנעתם את הכניסה לרפיח? גלנט יצא בהצהרה שאנחנו סוגרים עליהם לאט־לאט. מה זאת אומרת? מה עשיתם עד עכשיו? למה חיכיתם? ושלא תחשוב שאני מדבר סתם, שני הבנים שלי בעזה, נלחמים. אתה יודע מה? אמרתי לך מקודם ששדרות מסכנה ועצובה? זה לא שדרות, אנחנו מדינה מסכנה ועצובה, אבל זה מה יש לנו. אין שלום איתם, לא יהיה שלום. צריך להפסיק עם החלומות האלו לעוד הרבה־הרבה־הרבה שנים".

שתי בחורות מגיעות למשתלה בהליכת הערב שלהן. כהן עוזב את מקומו בשולחן הבודד לצד "העץ" - משאית אוכל שהוא מתכנן לפתוח - ומתפנה לטפל בהן. השתיים צריכות כמה חלוקי נחל לעציצים. "יאללה קחו מהשק", הוא אומר, "אבל תכתבו לי ברכות על חמש אבנים. שתהיה לי הצלחה, בריאות, ושאמצא זוגיות טובה". לרגע השתיים שמחות על הנדיבות, אך במשנהו הכל משתנה. "אבי, אני אהרוג אותך", זועפת המחומצנת, "אתה רוצה זוגיות?! נתתי לך טלפון של חברה שלי, אישה זהב, ולא התקשרת! תאחלך מז'יאלך…". כהן צוחק, ומשתנק מהניקוטין. "מה אני אעשה", הוא אומר לבלונדינית, "אני קשה…"

על סף פרישה

האובך האפור מדגיש את ירוק המדשאות המטופחות לצד שדרות מנחם בגין. רעש עולה כסירנה נשמע ברקע. לאחר כמה שניות הוא מתגלה כשני נערים דוהרים ברכב מאולתר עם מנוע חשמלי וחלקי ספסל. השניים, בלי קסדות, לא מודאגים ממשטרת התנועה. נוסעים על הכביש שעליו צולם הסרטון של מחבלי הנוחבה בטויוטה הלבנה בלב שדרות. הד היריות בסרטון יהדהד בחיינו עוד שנים רבות, כמסמן את יריית הפתיחה לעידן חדש ועכור באזור העוטף.

"תראה, אולי אני לא הבן אדם הכי טוב לדבר על שדרות, אני בסך הכל מאוגוסט כאן…". ודווקא בגלל זה אני רוצה לדבר איתו. גבוה ומחויך, שי שגב, בן 21, הוא מאוכלוסיית הסטודנטים של מכללת ספיר, שבימים כתיקונם ממלאים את שדרות והופכים אותה לעיר סטודנטיאלית עם כל הכרוך בכך - פסטיבלים, עסקי אוכל ובילויים. אבל השנה הלימודים נפתחו וירטואלית. שגב הוא דוגמה לסטונדטים שלמרות המצב, מתגוררים בעיר ושוכרים בה דירה.

"השתחררתי ממש על המלחמה, לא היו צריכים אותי במילואים. עזבתי את אילת ואת העבודה שלי ברדיו קול הים האדום ושכרתי בית בשדרות לטובת לימודים, כסטודנט בשנה א' במחלקה לתקשורת. כמו כולם עזבתי את העיר, וחזרתי בסוף פברואר־תחילת מארס. היה ממש־ממש שקט בעיר, אבל מרגע הכניסה לרפיח הכל השתנה. אתה רואה פה את העשן שעולה משם באופק? זה המצב עכשיו".

תפרט, מה זה אומר - המצב?

"בכל יום יש אזעקה ובסופ"שים זה זוועה. אני רגיל לקבלות שבת של חוף הדקל באילת, לא לקבלות שבת של חמאס. הייתי בבית ספר להנדסה צבאית, והתחושה פה היא שזה לחלוטין כמו בית ספר לפיצוצים, רק שהפעם זה לא אימונים. במקביל, התחושה היא שאין את אווירת הנקמה שהיתה בהתחלה. הכל נמשך לכאורה כרגיל. זה מוביל לייאוש, כבר אמצע המלחמה. לפעמים כשיש צבע אדום אני לא נכנס לממ"ד, טמטום. אני יודע, לחכות לנס, אבל באיזה אופן אתה נהיה אדיש. הכל סוריאליסטי".

ואיך זה משפיע על החוויה שלך כסטונדט?

"היום קמתי לפני השיעור וב־8 וחצי היתה אזעקה. ואתה נכנס לשיעור בזום באיחור, והמרצים שיושבים בעיר אחרת לפעמים ממשיכים כאילו כלום לא קרה. זה קשוח, תחושה של חוסר התעסקות עם המצב. בכלל, השנה הזו מאוד קשה לנו. מרגישים את הניכור הזה בלימודים. אני לא מכיר את החברים שלי לכיתה, פרט לכמה פגישות מאורגנות שעשו לנו. אני יודע שחלק מהם ממש על סף פרישה. זה גם משעמם ללמוד ככה וגם נורא מייאש. ואי אפשר שלא לחשוב גם על הכסף. בסוף אנחנו לומדים באוניברסיטה הפתוחה, בלי להיות באוניברסיטה הפתוחה".

ובכל זאת, אתה בוחר להישאר פה באזור קרבות, ולא לנסוע לבית ההורים וללמוד מכאן.

"כי אם אנחנו לא נהיה פה, מי יהיה פה? אין לי משפחה לדאוג לה, כרגע אני גר לבד, ואני יכול להרשות לעצמי את הסיכון הזה. השאלה היא לא למה להישאר, אלא האם יש לתושבים לאן ללכת? לכן אני לא חושב שאני האדם הנכון לשאול אותו. לי יש אפשרות לעזוב כאן ולחזור לאילת, מה שהרבה מתושבי שדרות לא יכולים לעשות. יש בפריפריה אווירה שונה מבמרכז, משפחתיות בלי משפחה, תחושה שהזמן עוצר מלכת, לטובה. מצד שני, יש תקרת זכוכית מאוד ברורה בפריפריה. לרוב, אם אתה גדל כאן ואין לך הרבה כסף, זו בעיה לעבור לאזור אחר. מה שבטוח זה שלתושבים כאן יש חוסן אדיר".

והסיטואציה אכן סוריאליסטית, מעבר למציאות. מאי־שם מגיח בחור שרירי, שמוביל חבורת כלבים בטיול ערב. שני תיירים הולכים אחריו עם מקלות הליכה ותרמילים עמוסים. הכל נראה כמו סצנת פתיחה לסרט אמנותי מדי. התיירים משתאים בשפות רחוקות מעוד ערב שגרתי בשדרות. איכשהו כולם מתנקזים לבסטה של רועי. אוהל כחול ללא שם, לצד הפארק, ובתוכו אבטיחים, דובדבנים, אננס ועוד פירות קיץ טריים או קרים. גם בלב אי־הוודאות, ואולי דווקא בגללה, כולם נמשכים אל רגע מתוק־חמוץ בצל הכחול. "כשחזרנו מהמלונות היתה עבודה, אנשים באו וקנו פירות. זה הרגיש שאנחנו חוזרים למצב הרגיל שלנו, אבל עכשיו בכל פעם שיורים בבוקר, אתה יכול למצוא את עצמך יושב לבד כל היום שעות עד שמישהו בא. האמת? האמנתי שיהיה שינוי, עכשיו אני לא יודע", אומר רועי.

ואתה לא חושב לעזוב שוב?

"ולאן נלך, לתל אביב? וזה לא יבוא אחרינו?"

לצידי גבר מזוקן מהנהן בהסכמה שקטה. אני עוזב את הבסטה של רועי ואת הייאוש המתוק של מרכז העיר ונוסע לעבר השכונות החדשות של שדרות.

לפני כמה שנים ראיינתי את אלון דוידי, ראש עיריית שדרות. מכל המקומות בעיר, דוידי ביקש להצטלם בין משאיות בטון באזור בנייה בקצה שדרות. "תסתכל, אתה רואה שם?" הצביע על סוללת כיפת ברזל, "המטרה שלי היא להגדיל את העיר ולדחוק אותם יותר ויותר רחוק". השנים חלפו, דאגות הבטון נשכחו כווירוסים דאשתקד. במקומן צמחו בתים צמודי קרקע ומגדלים צמודי שמיים. אני נוהג בשכונות החדשות בצפון־מערב שדרות ונפעם מהעיר החדשה שצמחה כאן. לצד קריית החינוך שלט מסדיר את תנועת הבוקר בשדרותית מדוברת: "חבק, נשק וסע", יד נעלמה הוסיפה טאץ' אישי - "כפרה".

השלט לצד הפעוטון מורה שניתן לחנות לאורך כל היום, בתנאי שזה לא בשעות שבהן הורים מביאים את ילדיהם אל הגן. מחשבה, התחשבות וישראליות חדשה מתפתחות כאן. דווקא בעיר שעברה פינוי כולל בטווח המיידי, חושבים לטווח הארוך. אני מחנה לצד אחד מהבניינים החדשים. על מרפסת תלוי שלט גדול - "למכירה". אני תוהה אם זה מעיד על אמון התושבים בעתיד העיר, אך ברגע שאני חוצה את הכביש לצד השני, אני רואה את השלט "נמכר" על מרפסת אחרת. אין ואקום בקיום.

אי אפשר להמשיך "כרגיל"

"שירז, שימי לב, אנחנו מתקרבות לשעה עגולה". מורן בוגנים־מנחם מצביעה על שעון התפוח שעל ידה. אני מנסה להבין מה הקוד הפנימי אומר. שירז מחייכת לתמימות התיירים: "יש להם קטע, הם אוהבים לירות בשעה עגולה". כמו להדגיש את הנקודה, באותו הרגע מתנפץ "בובום" ענקי. השתיים מביטות בי בלאות, "זה שלנו, זה לא שלהם". הילדים ממשיכים לשחק כדורגל, לא עוצרים לרגע.

מורן ושירז לוי, שכנות, משתכנות, ירדו לשמור על הילדים שמשחקים ברחבה מתחת לבניין. מעבר לגדר יש משחקייה עם מתקנים משוכללים ושלל ציליות פרושות ומתחשבות. אבל הילדים אוהבים את זה, "בית ספר ישן". מאלתרים מגרש מתחת לבניין, שתי אבנים הם השער ויאללה - כדורגל. שמש רחוקה מחוררת את השמיים כמו היתה צלף כסוף בערב השוקע. השוער הנמרץ עומד דרוך על משמרתו, מזנק לתפוס את הטילים שחבריו למשחק בועטים לעברו. אני ניגש לצלם אותם. דרך מסגור העדשה אני רואה שמאחורי השוער ניתן לראות את כל צפון הרצועה, מרחב שיגורי טילים ישן ומתחדש.

מורן ושירז חזרו לכאן לפני פחות מחודש. בני הזוג עדיין במילואים, או בעבודה, והן מתפקדות כסופר אמא בצוק העיתים.

מורן: "לא חשבנו שאנחנו חוזרים לשקט, אבל לא תיארנו לעצמנו שזה המצב. מה אתה מבין מזה שצה"ל אומר 'סיימנו את העבודה ומתקדמים הלאה'? תמונת המצב שציירו לנו היא שצפון הרצועה בידינו, ורק שכחו לעדכן אותנו שכוחות צה"ל לא נמצאים בשטח, וכשהם לא נמצאים, העזתים יורים מצפון הרצועה. מה שקורה פה עכשיו זה בלתי נסבל! לא חווינו כזו אינטנסיביות לפני 7 באוקטובר". שירז: "אנחנו לא ישנות בלילות. במקרה הטוב ישנות בין פיצוץ לפיצוץ. בבוקר שולחים ילדים למסגרות, ואני הולכת לשמור על ילדים של אחרים, ואנחנו צריכים להמשיך את היום 'כרגיל'".

מורן: "נראה לך הגיוני לראות ילדים משחקים כדורגל, כשברקע כל הזמן שומעים מטוסים, יריות תותחנים וכל הפיצוצים האלה? אני מתה שמישהו יקליט לאורך 24 שעות את הצליל של שדרות. לרכז את כל הפיצוצים, להשמיע ברצף ברמקולים בתל אביב, כדי שאנשים יבינו איך אנחנו חיים ומה אנחנו חווים באזור. אתה מבין שמאז שחזרנו אין דבר כזה לישון בלילה? זה כמו לחיות בתוך מטווח".

שירז: "אני יודעת שלא הגיוני שמצד אחד אנחנו משדרים צבא כל כך עוצמתי וכוח כל כך גדול ומדינה כל כך איתנה, ומצד שני הלידה הזאת היא לא תשעה חודשים, זה יותר מ־20 שנה, וכלום לא השתנה. אנחנו עסוקים בלהתמגן ולהתמגן אבל לא בלפתור את הבעיה, וזה כואב לי כי זאת העיר שבה אני רוצה לחיות. זו עיר במדינת ישראל ואני מתה על שדרות".

מבחינתך, המצב השתפר מאז 7 באוקטובר?

שירז: "עכשיו זה אפילו יותר גרוע! לפני כן היו סבבים, היינו מסתגרים בבתים בקרבת ממ"ד וחוזרים, אבל עכשיו אנחנו בשגרה. מבחינת פיקוד העורף אפשר כרגע להתקהל פה מאה איש והכל סבבה. לא מבטלים לימודים, אבל בכל רגע נתון יכולה אזעקה לקרוע את השמיים ורקטות יכולות ליפול עלינו וזהו. זה שם אותי במצבים אבסורדיים. לא מזמן הייתי בעבודה. ילדים משחקים בחצר, קבוצת נשים באחת הכיתות, וילדים בחצר השנייה, ופתאום 'צבע אדום' ואני עומדת משותקת לא יכולה להחליט לאן לרוץ קודם…"

אבל אתם עיר מנוסה וממוגנת מאוד.

מורן: "ועדיין, זה לא קל, זה מאבק יומיומי. הבת הגדולה שלי, בת 14, לומדת בבית ספר שממוגן במיגון הישן, וכשפיקוד העורף היה שם השבוע אמרו להם 'אם יש 'צבע אדום', צאו מהכיתה, תשכבו במסדרון ושימו ידיים על הראש'. השבוע אחרי שהיה 'צבע אדום' היא אמרה לי, 'אמא, מה שהם בעצם אומרים לנו זה שאין לנו הגנה, כי זה כמו 'צבע אדום' בשטח הפתוח, ואני בבית ספר. איך אפשר ללמוד ככה?'"

"כשאני למדתי לא היה לנו מיגון בכלל בבית הספר", נזכרת שירז, "יום אחד שמו לי בטון מצד ימין, יום שני בטון מצד שמאל, יום שלישי בטון מעל בית הספר, ואז הבנתי - אני לומדת בכלא. המציאות הזו שבה התגובה לכל הדברים היא התמגנות ועוד התמגנות ועוד התמגנות, היא בלתי נסבלת. לא רוצה עוד ממ"ד ותקן חדש, לא רוצה עוד ועוד כיפות ברזל. רוצה להיות שוות ערך לתל אביב ולכל ערי המרכז. לחיות הכי נורמטיבי, לגדל את ילדיי בלי לחשב מסלולים מחדש ובלי לבנות חומה ועוד חומה ועוד חומה. תביאו פתרון. תראה את כל המיגוניות שמסביב לפארק המשחקים. כולן מעוצבות כל כך יפה עם סיפורי ילדים מבחוץ, אבל אנחנו לא רואים את סיפורי הילדים שעליהם. אנחנו רואים את סיפורי המבוגרים ואת ההשלכות של זה ואת מה שזה מסמל. אי אפשר להמשיך ככה, משהו צריך לקרות".

מצד אחד אתן מעלות את הבעיה של מגורים וחיים תחת רקטות ובתוך מבצע צבאי, ומצד שני, איך אתן לא רוצות לעזוב?

"הנה, הבנת", אומרת מורן מהורהרת ומפנה את מבטה דרומה אל עזה. במשקפי השמש משתקפת שקיעתה. "אנחנו חיים כאן בין ייאוש לתקווה. מצד אחד יש כאן קהילה נפלאה, מגובשת ומחברת, יש לנו את האהבה לעיר, כל המעטפת הזאת - אלו הסיבות שאנחנו נשארות. מצד שני, אנחנו יודעות שיש כאלה שעדיין לא חזרו או שעזבו ולא ישובו. בסוף זה סף ההכלה שלך, ויש אנשים שבאמת לא יכולים להכיל את זה יותר. בסוף זה כל אחד והאלמנט האישי שלו".

שירז: "זו יכולת העמידות שיש בבן אדם. חשוב לנו מאוד להבהיר שלמרות הקושי האישי, צריך גם לזכור איזו אידיאולוגיה אני מעבירה לילדים שלי כשאני קמה והולכת מכאן. איך אחנך אותם שזו המדינה שלנו, כשהאויבים מחליטים מה תהיה שגרת חיינו? אנחנו עומדות כאן, בין ייאוש לתקווה, אבל המדינה והמעטפת הביטחונית צריכות לתת לנו את הרשת הבטחונית, את התמיכה, כדי שארצה ואוכל להתעקש על המחיה שלנו פה. מה יקרה אם כולנו נעבור למדינת תל אביב ונגור שם. יהיה מקסים, לא? לא רוצה. בא לי לחיות פה כי זו המדינה שלי ושדרות היא העיר שלי, ואני לא רוצה אחרת".

לילה יורד על שדרות. גם במצב לא ברור שכזה הילדים צריכים לעלות הביתה. מורן מעלה אופני נסיכות לבית. רגע לפני שהיא נכנסת ללובי, היא מנסה להקל את התחושות. "איך אומר השיר? 'בסוף, יהיה טוב'". המילים מרחפות בזמן ההמתנה למעלית, היא משתהה לרגע ומוסיפה: "ואני שואלת - בסוף של מי?".