לא רוצים לגמור את המלחמה: על ההתכתשויות בצמרת
אמירתו של גלנט על השלטון החלופי ברצועה מלמדת על תפיסות עולם תבוסתניות, המנשבות בצמרת מערכת הביטחון ובקבינט המלחמה • עוד קודם לכן הבין נתניהו שממשל ביידן עומד מאחורי מתקפת התדרוכים הפתאומית על "היום שאחרי", ונערך מייד למתקפת נגד • והעיסוק בחוק הגיוס שוב מוכיח שהכל פוליטי
0השמעה
ההכרזה של יואב גלנט על כך שגורם פלשתיני חלופי צריך לשלוט בעזה במקום חמאס, תוך שימוש במילות הקוד הידועות "היום שאחרי" והפנייה הישירה לנתניהו על כך שעליו להודיע שלא יהיה שלטון צבאי ישראלי ברצועה, היתה ברוטאלית. מנותקת. תלושה מהמציאות וממחישה יותר מכל עד כמה מערכת הביטחון עומדת בסירובה להחליף דיסקט, גם אחרי אירועי הדמים של שמחת תורה.
משום שלא רק שאין תמיכה והיתכנות לעמדה הזאת, אלא שרק ביטויה בקול רם, ועוד על ידי מי שאמור לנהל את המערכה הצבאית, מחליש את ישראל ומשדר פאניקה אל מול אויביה. ההבהרה הברורה של שר הביטחון כי אין כוונה להקים משטר צבאי בעזה כמוה כמסר מרגיע מאין כמוהו לחמאס, זאת נוסף על הנזק הברור שנגרם כתוצאה מהוצאת המחלוקות החוצה לעין כל.
אמירתו של גלנט ממחישה מול אילו דעות צריך ראש הממשלה להתמודד בזמן ניהול המערכה, ומול אילו תפיסות עולם תבוסתניות המנשבות בצמרת מערכת הביטחון ובקבינט המלחמה. כאשר דרשו בן גביר, סמוטריץ', סער וליברמן להיכנס לקבינט המצומצם ולהשמיע שם דעה אחרת, הם התכוונו בדיוק לזה. הוויכוח על היום שאחרי בעזה התפרץ השבוע על ידי גלנט בקול רעש גדול, אבל תמיד היה שם. מתדרוכים אנונימיים, דרך הדלפות מהפורומים הביטחוניים ועד לתביעות מפורשות לדיוני סרק על היום שאחרי, שעוד טרם הגיע. הדברים התנהלו ברובם מאחורי הקלעים, אבל מעת לעת מצאו את דרכם באורח פלא לכלי התקשורת. דבריו של גלנט הם שיא העימות, שעוד טרם נאמרה בו המילה האחרונה.
לא רק במערכת הביטחון דוחפים לפתרון המהיר וחסר התכלית שיביא לנסיגה מהירה של צה"ל מהרצועה. מתחת לפני השטח מתנהלת מערכה לא פחות קשה, שבה מבחינת נתניהו ואנשיו האויב הוא לא חמאס, קטאר או איראן, אלא הממשל הנוכחי בבית הלבן. במגרש הזה אין אמנם טילים ורובים, אבל יש סכינים קטנות ודוקרות, שהצדדים נועצים זה בזה בקצב הולך וגובר.
בשבוע שעבר החלו כמה בכירים בישראל, ובהם פרשני טלוויזיה ידועים ולשעברים צבאיים, לדבר על הצורך בהקמת מדינה ערבית ברצועת עזה כבר עכשיו. בהסברים מפולפלים ומפותלים טענו אותם בכירים במילואים שבכך טמונה כל הצלחתנו: מההכרעה בקרב ועד לשחרור החטופים. אם רק נסכים להציב בעמדות מפתח את אבו מאזן וחבר מרעיו ברצועה, נתעורר לגן עדן עלי אדמות בגבולנו הדרומי. גם בכירי הקבינט, ובראשם בני גנץ וגדי איזנקוט, החלו לרנן בנושא. הם לא קוראים לזה פתרון שתי המדינות או אבו מאזן לשלטון, אלא "היום שאחרי". אבל הנקודה אותה נקודה, והמקור לה אותו מקור.
נתניהו הבין מייד שהקול קול יעקב, אבל הידיים ידי עשו. ממשל ביידן הוא שעומד מאחורי מתקפת התדרוכים הפתאומית - ונערך מייד למתקפת נגד. בטרם הכין את הכלים, התברר שמדובר היה רק במטח לריכוך המטרות. המתקפה החזיתית האמיתית עדיין לפניו, והגיעה כאשר ביידן הודיע בפנים גלויות כי משלוח התחמושת ייעצר אם ישראל תפלוש לרפיח.
נתניהו לא נותר חייב. את יוזמת המדינה של אבו מאזן בעזה שלל מכל וכל, כאשר הודיע שעד שחמאס לא מושמד אין מה לדבר על היום שאחריו. ניסינו כמה פתרונות להעמיד שלטון מקומי תחת חמאס, חשף, אבל כולם כשלו. מתברר שבלחץ צה"ל ניסתה מערכת הביטחון להצמיח הנהגה מקומית של ראשי חמולות עזתיות, שאינם קשורים ישירות לחמאס. זה נגמר בעריפת ראשו של אחד, ובבריחה זריזה של כל היתר. רעיון עוועים נוסף שנוסה הוא שלטון טכנוקרטי בהובלת מדינת ערב מתונה. זהותה נותרה חסויה, אבל האפשרויות מצומצמות למדי ולא קשה לנחש באיזו מדינה מדובר. גם הניסוי הזה נכשל. מרגע שהבינה אותה מדינה שחמאס עדיין מסתובב בשטח - תפסה את הרגליים וברחה.
אין היום שאחרי, ואין מדינה ערבית כזו או אחרת, עם אבו מאזן כזה או אחר, ללא השמדת ארגוני הטרור ברצועה. האמריקנים רוצים לסגור את האירוע, הם מוצאים אוזן קשבת אצל משתפי פעולה במערכת הביטחון ובקבינט המלחמה שמפמפמים את מסריהם, אולם עד כה נחלו כישלון מוחלט.
זה לא רק נתניהו, זה גם דעת הקהל. ולא רק של הימין, אלא של רבים במרכז. הניסוי לשלוט ברצועה על ידי הישות האוטונומית של רמאללה אינו חדש. הוא הרי כבר נוסה ב־2007, אז העיפו ראשי חמאס את מנהיגיה מהגגות ובזה תם האירוע. למה שלכל הרוחות תהיה הפעם התוצאה שונה?
מייד אחרי הודעתו של ביידן על הפסקת הסיוע הצבאי לישראל, עזב נתניהו את עיסוקיו ומיהר לטפל באירוע. לא באמצעות שגרירים ומסבירנים, אלא הוא בעצמו הרים טלפונים למי שהרים, והקים מתקפה רבתי על הנשיא, מתקפה מבית, רפובליקנים ודמוקרטים. הכותרת הראשית של ה"ניו יורק פוסט" על בגידת הנשיא בישראל לא היתה יוזמה של גורמים בישראל, אבל העניקה רוח גבית לטענה הישראלית שהושמעה באוזניהם של הבכירים שם על ידי נתניהו. המהלך הצליח מעל למצופה. יום למחרת הסבירו דובריו של ביידן שהנשיא לא התכוון לעצירת הנשק באופן גורף, ויום אחרי זה, כשהוסר האיום, פלשה ישראל לרפיח. בניגוד לנבואות הזעם, עד כה התפנתה מחצית אוכלוסיית העיר, קרוב לחצי מיליון בני אדם, ללא אסון הומניטרי וללא הרוגים חפים מפשע בהיקפים אפוקליפטיים.
התנגדותם אומנותם
הקרב על גיוס בני הישיבות לצה"ל לא באמת נסב על מספר המתגייסים החרדים, אלא על תקציבי הישיבות. צה"ל לא עומד לשלוח מחר בבוקר שוטרים צבאיים לישיבת פוניבז', להעמיד לדין על עריקות את תלמידיה ולהוביל אותם בהמוניהם לכלא 4. אבל שלילת תקציביה, יחד עם תקציבי כל הישיבות בארץ, בהחלט נמצאת על סדר יומו של בג"ץ.
בסיעות החרדיות מצאו את עצמם במלכוד שבו לא היו מעולם: עד כה, בכל צומתי חוקי הגיוס ופסילות בג"ץ, בחירות כלליות שימשו מפלטן. אם כאיום, אם כפתרון דחייה משפטי. לא הפעם. הפעם, לראשונה, הזמן משחק לרעתן. הכיוון ברור - בהיעדר חוק, בג"ץ ישלול לחלוטין את תקציבי הישיבות, יותר אפילו ממה ששלל עד כה. בחירות, שהיו המוצא, הפכו עכשיו למכשול.
כדי להביא לדחייה המיוחלת, ואחרי שהיועצת המשפטית לממשלה ונציגיה דחו כל הצעה וכל נוסח שעלה על שולחנם, הגה אריה דרעי את הרעיון לקדם את המתווה של בני גנץ, שהניח על שולחן הכנסת בכנסת הקודמת, בתקופת ממשלת השינוי, ושעבר בקריאה ראשונה בתמיכת כל מי שהיום באופוזיציה - לרבות יש עתיד, ישראל ביתנו ומפלגת העבודה. אחרי החלת הרציפות נותר יום חקיקה אחד בכנסת לאישור סופי של החוק. לא בטוח בכלל שזה מה שיקרה. יש הבדל בין הסכמה עם הסיעות החרדיות על תמיכה שבשתיקה שנועדה לסייע לבקשת הדחייה מבג"ץ, לבין הרמת יד בעד החוק בהצבעה בכנסת.
אם בג"ץ יאשר דחייה משמעותית, ייתכן שלא הכנסת הזאת היא שתידרש בכלל לעניין. הזרמת התקציבים לישיבות תימשך, ותנועת החקיקה תיעשה בעצלתיים ולמראית עין. אם בג"ץ יקבע סד זמנים דחוק, יהיו החרדים בבעיה. לקדם את החוק בתמיכת הרבנים יתקשו, וגם ללכת לבחירות לא יוכלו.
בינתיים, חשף התרגיל של נתניהו ודרעי את צביעותם של חברי האופוזיציה, שכאמור תמכו בחוק רק לפני שנתיים ללא סייג. לא גיוס חרדים עומד לנגד עיניהם, ומעולם לא עמד, אלא פוליטיקה מהסוג הנחות. די היה לראות את תירוציהם להתנגדותם החדשה כדי להבין את עוצמת עליבותם. הטענה המגוחכת כאילו אירועי 7 באוקטובר שינו את הצורך הצבאי והפכו את החוק שלהם עצמם ללא רלוונטי, לא מחזיקה את המים הדלוחים של עזה. בשום מקום בחוק לא נאמר שמדובר בפתרון זמני, או בגיוס חרדים עם תווית פג תוקף. אם הם טוענים בעצמם שהחוק שביקשו להעביר לא רלוונטי, ולמעשה טעו בהעברתו, למה שמישהו יקשיב להם כעת?
במשך חודשים טוענים שוחרי השוויון בנטל שעל החרדים לפקוח את העיניים. להבין שמה שהיה לא מה שיהיה. שגם הציבור החרדי צריך לתרום את חלקו לביטחון המדינה. תפיסה זו היתה נחלתם לא רק של גורמי אופוזיציה המשתמשים בדחיית השירות של תלמידי הישיבות כקרדום פוליטי לחפור בו, אלא גם של בכירים בקואליציה, כמו יואב גלנט, עמיחי שקלי, משה סעדה ואופיר סופר. כולם, מי יותר ומי פחות, דרשו לראות שינוי. פקיחת עיניים אחרי האסון והמלחמה. טענו שעמותות חסד והתנדבות קהילתית, רחבת היקף ככל שתהיה, אינן תחליף לשירות ביטחון בעיתות מצוקה. חברי הכנסת החרדים, וגם הרבנים, עמדו תחת מתקפה על סירובם לזוז ולשנות כיוון ביחס לגיוס תלמידי ישיבות.
מתברר שכולם טעו. תמיכתם של החרדים בחוק של גנץ, שאותו תקפו לפני שנתיים, כן מעידה על תזוזה. קטנה, אבל תזוזה. בזמן שאחרים נותרו במשחק הפוליטי הקטנוני ותוקפים בלי בושה חוק שהם עצמם יזמו, הראו החרדים פרגמטיות וסולידריות שלא היו לפני כן. המבחן האמיתי יהיה כמובן בכנסת, אבל גם ועדת השרים היא התחלה.
פרקליטות בכוננות
הרפורמה המשפטית אמנם מתה ונקברה קבורת חמור מזמן, אבל בכנס הקיץ של הכנסת, שייפתח בשבוע הבא, עשויות להיות כמה בשורות לשוחריה. אחרי שהיועצת המשפטית לממשלה פסלה את ח"כ משה סעדה מלגבש חוק להפרדת מח"ש מהפרקליטות בשל התפקיד הבכיר ששימש בארגון, העביר את מקל החקיקה לח"כ אחר בליכוד, דן אילוז, שיגיש את החוק לקריאה טרומית פעם נוספת, למרות העובדה שכבר אושר.
אבל החוק הזה הוא רק ההתחלה. בשבועות הקרובים יגיש צוות הבדיקה במשרד המשפטים את ממצאיו בנוגע למח"ש. המסקנות המתגבשות עשויות להרעיד לא רק את הארגון, אלא אולי גם את הפרקליטות כולה. מהטיוטות היוצאות מהוועדה, שיהפכו בקרוב לממצאים חלוטים, עולה כי המחלקה לחקירות שוטרים לא תוכל להיות עוד כפופה לפרקליטות ולא תישלט עוד בידי פרקליט המדינה או היועמ"ש. הפיכת מח"ש לגוף עצמאי תעניק לה שיניים מול שחיתות משטרתית, אולם גם רוח גבית לחקיקה שתקבע כי בסמכות המחלקה יהיה גם לחקור פרקליטים. אם כך יהיה, לראשונה ייאלצו אנשי הפרקליטות לתת דין וחשבון על מעלליהם, ואולי לראשונה גם להיחקר באזהרה על החלטות שגויות, שיטות חקירה פסולות, תפירת תיקים ומריחת זמן מכוונת.
ממצאי הוועדה המסתמנים יהיו מכה קשה לפרקליטות, אבל כנראה בשורה לכל היתר. הממצאים נשענים על דוח חריף של מבקר המדינה בנושא, ויהיו חתומים עליהם גם נציגי היועמ"שית, הפרקליטות ושופטים בדימוס המרכיבים את ועדת הבדיקה.
כשהציג יריב לוין את הרפורמה המשפטית שלו, שעסקה, למעט סעיף אחד בה, ביחסי הכוחות מול בית המשפט, טענו רבים מתומכיו שהסדר שגוי ושהטיפול הראשוני בנזקי המערכת צריך היה להתחיל בפרקליטות. בית המשפט הצליח להיחלץ מכל שוחרי צמצומו, וכעת יהיו אלה אנשי הפרקליטות שיעמדו על הרגליים האחוריות. בניגוד לשופטים, לא בטוח שהם יצליחו.
