את העול הפשוט כעפר הם נשאו בלי הבט אחורה

"אליאק, אנחנו בדרך אליך". הגרפיטי נכתב על קירות בעזה בשלבים הראשונים של הלחימה. אליאק הוא אליקים ליבמן, בן קריית ארבע, שנחשב לחטוף ובין החותרים אליו היו גם אחיו. לפני שבוע נודע שאליאק נהרג כבר במסכת הדמים שבאזור פסטיבל נובה שליד רעים. כבר לא יגיעו אליו. בכוח יש לייבש את השפה, לייבש את הרגש.

השנה זה שונה, מסכימים. זה לא ממש שונה מימי זיכרון של העבר הרחוק. זה שונה מרצף ימי הזיכרון בעשורים האחרונים. עד לפני שנה התמקדנו באיכות הנאום של הרמטכ"ל כשברקע אבני הכותל. השנה כואבים ממש. המילים פחות חשובות. מה נשתנה? שבכל ימי הזיכרון נכתב בעיתונים כי השנה נוספו עוד כך וכך חללים למספר הגדול של הנופלים במערכות ישראל, ומהרהר לו אדם בינו לבינו, לא שמתי לב שנפלו השנה יותר מכמה חיילים בודדים במערכה המתמשכת. למשל, לפני שנה נכנסו לסטטיסטיקה 59, ונוספו עליהם עוד 86 נכים שנפטרו. למעשה, בכל אותן שנים לא היו כל כך הרבה הרוגים מאש אויב. חלקם היו חללים שמותם בא להם בנסיבות אחרות.

השנה אלה האחים. הבנים. האבות. בני הזוג. את כולם אנחנו מכירים. הם נפלו בקרב. ביניהם גם לוחמות, חיילות. הם נלחמו כמו שאיש זונק ואיש יורה ואיש נופל. כי זה המחיר. מחיר העצמאות. לדור הנוכחי זה חדש, שתוך כדי הלחימה המתמשכת מציינים את יום הזיכרון. השנה התווספו קרוב ל־620 לוחמים, שנחקקו בספר הגבורה של קיום המדינה ועצמאותה. זו חוויה לאומית שמזכירה את התחושות שבין 1967 ל־1974. כך היה גם בין 1982 ל־1985. ובין השנים 2000 ו־2004.

השנה מחוזות הגבורה והחלוציות של פעם הפכו לאתרים של קורבנות. של סבל. המלחמה פרצה וכאילו כל פיגועי הרצח של תולדות המדינה, ובייחוד מעשי הטבח של האינתיפאדה השנייה, מתקבצים ונוחתים במתקפה אחת מרוכזת שנמשכה יום אחד. 7 באוקטובר. פיגוע ההתאבדות במלון פארק, רצח נוסעי האוטובוס במעלה העקרבים ב־1954, רצח רועי רוטברג בנחל עוז, ילדי אביבים ומעלות וקריית שמונה ובית שאן, נוסעי אוטובוס הדמים, 35 במספר, טבח הספורטאים במינכן וטבח הנוסעים בנמל התעופה שאז נקרא פשוט "לוד", מסעדת מקסים, והפיגועים בגראונד זירו של האינתיפאדה, צומת הרחובות הירושלמי של רחוב יפו וקינג ג'ורג', קו 5 ודיזנגוף סנטר, כולם־כולם ביום אחד, כשדם החללים המחוללים ודם הלוחמים המצילים מתערבב.

קולה של אמא

ישראל תבחר איך לזכור את המלחמה. האם זה רק התבוסה של 7 באוקטובר, או המרדף של צה"ל ושב"כ לחיסול חמאס. צה"ל יצא למבצע רחב, מתמשך, שאזרחי ישראל וגם חמאס לא ציפו שיהיה כל כך אפקטיבי. אבל המלחמה הזאת לא הסתיימה, ונראה שבינתיים המצב שישראל נתונה בו בשלב הנוכחי דומה למלחמות העבר.

מלחמת השחרור הסתיימה כששני אגפי הלוחמים, משמאל (הפלמ"ח) ומימין (אצ"ל ולח"י) חווים תחושות של ירידה ושפל. אכזבה. המלחמה מסתיימת כשכוחות צה"ל נסוגים מכיבושי יגאל אלון בצפון סיני, ורצועת שטח עמוסת פליטים ערבים נעוצה כטריז בשטח ישראל, זו רצועת עזה, כוח מצרי חונה בצפון הנגב בכיס פלוג'ה, הרובע היהודי נפל, גוש עציון נפל, שטחים מפורזים בידי הסורים. היתה תחושה שהמלחמה נפסקה בטרם עת.

תופעה כמו איריס חיים, אמו של יותם, שנהרג מאש צה"ל, לא היתה מוכרת. שמעתי את קולה ברדיו, "יותם וחבריו נפלו כאנשים חופשיים". אילו תעצומות נפש. דיוקנו של יותם כבר מונצח, הוא כבר ציור על קיר בתערוכה, עכשיו הוא מלאך

מלחמת סיני הקצרה והמוצלחת מתאימה בדיוק לדרישת ביסמרק, "מלחמה קטנה ונחמדה", הופכת מהאקסטזה של "מלכות ישראל השלישית" לנסיגה מלווה בזעקותיו של פנחס ספיר, הפורץ ללשכת בן־גוריון: "לסגת! לסגת! לסגת!" ומי לא היה נסוג מכל השטח במלואו לנוכח איום כפול, אמריקני של אייזנהאואר, וסובייטי של בולגנין, המאיים לחסל את מדינת ישראל.

ב־67' כאילו התגשם חזון צבאי במלואו. אבל יום הזיכרון תשכ"ח (1968) פוגש מדינה שמתאבלת על הרוגיה מדי יום. כ־30 נופלים מקרב הצנחנים וחטיבה 7 במבצע כרמה (21 במארס, 68'). בגזרת התעלה החלו ליפול חללים כמעט מייד לאחר תום מלחמת ששת הימים. מלחמת ההתשה בסואץ. מלחמת ארץ המרדפים בבקעה. הרב־זירתי איננו המצאה חדשה.

באותן שנים היתה לכידות חברתית הדוקה בין העילית היוצרת, האמנותית, התנועתית, לבין המפקדים הבכירים בחזיתות והחיילים שנפלו בקרבות, ששום מערכה לא שמה לה קץ. בהשוואה לאז, החברה הישראלית איבדה את הסיפור המשותף. בני פלד אמר בתקופה שלפני מותו: בשום מלחמה לא נלחמנו עד כניעתו של האויב. המצרים והסורים התנודדו על רגליהם עם הגב לחבלים, אבל לבסוף נשארו על הרגליים והמשיכו להילחם. תחושת האין ברירה של ששת הימים המשיכה לתת רוח גבית לטקסי הזיכרון; ורק בשוליים החל חנוך לוין להשתמש בביטויים סרקסטיים אך מלנכוליים: "את, אני והמלחמה הבאה...", "חייל שחור מכה חייל לבן". טייסים המריאו בידיעה שזה פיפטי־פיפטי אם יחזרו, אם לאו. אז עוד משהו השתנה.

התקופה ההיא היתה בעיקר תקופה שבה הקיבוצים ספגו אבידות כבדות. בששת הימים, שבה נהרגו 779 חיילים, כרבע מהנופלים היו בני קיבוצים. כך זה נמשך אולי בשיעור נמוך יותר גם בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים. במבט שטחי, עוברת המחשבה כמה שונות האימהות השכולות של שנות ה־60 וה־70 מהאימהות של המלחמה הנוכחית. האימהות בעבר בכו בהסתר ולא הוציאו מילה נגד ההנהגה, המדינה או מפקדים חסרי אחריות. מי אשר כבה נרו, כתב רוטבליט. נר האימהות פשוט דעך - לנגד עינינו הן כבו. תופעה כמו איריס חיים, אמו של יותם, שנהרג מאש צה"ל, לא היתה מוכרת. שמעתי את קולה ברדיו, "יותם וחבריו נפלו כאנשים חופשיים". אילו תעצומות נפש. דיוקנו של יותם כבר מונצח, הוא כבר ציור על קיר בתערוכה, עכשיו הוא מלאך.

הילדים של סתיו 23'

במלחמה הנוכחית שוב הטקסים נערכים תוך כדי שחיילי צה"ל נלחמים ונהרגים. אך מתחוללת מהפכה. כל מלחמה גדולה היא מהפכה. כך כתב ג'ורג' אורוול עוד ב־1940, כשעוד לא היה ידוע אם אנגליה תובס או תנצח. באותו שלב - היו אלה כמעט תבוסות בלבד. הוא ראה את עליית המעמדות הנמוכים, העובדים, שנוטלים חלק גדול ביחידות הלוחמות. אצלנו המהפכה שכבר התרחשה ומצאה את ביטויה בבחירות לפני שנה וחצי, פרצה החוצה במלחמה. אתוס הגבורה וההקרבה נדד מזרחה.

הנופלים ברובם הגדול הם בני דמותו של אליאק מקריית ארבע. הם הביאו איתם רוח גדולה של אחדות ואומץ לשדות הקרב הקשים ביותר שצה"ל נלחם בהם אי־פעם. אבל ברוח הזו נגדעו הרבה חיים. ולא רק בני ההתיישבות ביהודה ושומרון והציונות הדתית בכלל - בלי לבדוק ממש את הנתונים, רוב הנופלים האחרים באים מיישובי הפריפריה הרחוקה והקרובה. מזרחים, בני העלייה הרוסית והאוקראינית, יוצאי אתיופיה, וכן, עדיין גם בני קיבוצים, אם כי פחות.

בימים עברו הנופלים בקרב, החיילים שנהרגו במבצעים, היו בראש סולם הקדושה והמיתוס. אריק רגב, גד מנלה, חנן סמסון - היו דיוקנאות של ישראלים, כמו שחלמו ההורים. הנופלים באותה מערכה ארוכה בין 67' ל־73' היו התגשמות חלומות לא רק בנוסח של "היינו העתיד", אלא באופן הכי פשוט: גברים ונשים שהגיעו בדרך־לא־דרך ארצה בשנות ה־40, הולידו את ילדיהם הראשונים בשנה הגורלית 1948, וכל היריון מתועד בחליפת מכתבים שכוללת מצד אחד עלייה להתיישבות בשטחים מבודדים בין כפרים ערביים, ומצד שני צירי לידה וצווחות יילוד שמתערבבים בהתפוצצויות פגזי המצרים הלוחצים צפונה לעבר תל אביב. אז לראות פתאום את "ילדי תנובה" האלה נופלים במלחמות שלא היו בתכנון, יצר משבר קשה כדוגמת המשבר של יוצאי החפירות במלחמת העולם הראשונה. נולד דור אבוד, דור פציפיסטי. היום הם גוררים גרוטאות טנקים מרמת הגולן למחאות חסרות פשר. יותר מזה, שאלתי את המומחה מספר אחת להנצחה, טקסים וזיכרון השכול, פרופ' מעוז עזריהו, מה השתנה? תשובתו המיידית: "משפחת השכול" לא קיימת, "משפחת החטופים" דחקה אותה.

בשנים ההן קורבנות פיגועי הטרור של ארגוני החבלה הפלשתיניים נדחקו הצידה בזיכרון ובטיפול התרבותי. בסמוך להגשת דוח ועדת אגרנט הראשון ובימיה האחרונים של גולדה מאיר כראש ממשלה, היה פיגוע. טבח "קטן". 18 תושבי קריית שמונה נרצחו בעקבות חדירת חוליית מחבלים. הטבח נשכח בזיכרון הקולקטיבי.

ביום הזיכרון הנוכחי יש מאבק סמוי בין כמה קבוצות; ישנם הנופלים בקרב. זיו העלומים וחמדת הגבורה. הם באים מ"המקומות הלא־נכונים". ישנם הנרצחים בטבח, בעיקר ביישובי הקו, החלוצים של שנות ה־40 וה־50 בקיבוצים המפורסמים. כמאה הרוגים בשדרות ובאופקים מכוסים תחת שמיכת המספרים הגדולים. וישנם החטופים. אין סדר עדיפויות. ההפך, כדי להחדיר את טראומת 7 באוקטובר לעצמות, פוסחים על "אליאק, אנחנו בדרך אליך", ומתמקדים שוב ושוב באותם מקומות ובקורבנות שזכו להנצחה ושמותיהם וסיפור חייהם כתובים בגווילים.

זו מלחמת הקורבנות והגיבורים, כמעט במידה שווה. בעבר היתה לי תחושה שמשנה לשנה מגמדים את אלה שבאמת נלחמו במערכה על קיום המדינה לטובת אנשים שקיבלו הכרה רשמית כחללים בזכות פעילות של קבוצות לחץ. זה כלל גם את קורבנות הטרור, ואני זוכר (ואני מקווה שאני מדייק) ראיון ברדיו לפני שנים עם נתן יונתן. המשורר איבד את בנו ליאור, המוכשר ויפה התואר, בקרבות ליד תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. אבל בשלב מסוים, לדבריו, הוא הגיע למסקנה שגם הלוחמים שנפלו עם נשק ביד וגם הרוגי הטרור הם חללים של אותה מלחמה. באותה עת נראה היה שהמערכות הכבדות מול צבאות מדינות האויב הן סיפור שונה מהמערכה נגד הטרור. התברר שלא.

הקרבות לשחרור חבל הנגב המערבי ממחבלי האיינזץ־נוחבה היו קשים ומלווים ברוח לחימה, הקרבה ואומץ שלא נופלים - ואולי אף עולים - על הקרבות לכיבוש מחדש של רמת הגולן באוקטובר 1973. זוכרים את אלחנן קלמנזון ובני משפחתו שיצאו להצלת חברי בארי, את לוחמיו של ברק חירם, את נווה לקס. הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה, זהו מסדר הנופלים של תשפ"ד.

על הזיכרון

כדי להבין את המהפכה הזאת, שבה ארץ ישראל השנייה עשתה תיקון גדול למחדל שהובילה ישראל הראשונה, אני חוזר למה שכתבתי בטור שהתפרסם ב־9 בדצמבר 2022, כלומר שלושה שבועות לפני הקמת ממשלת הימין הנוכחית וכחודש לפני ההודעה על הרפורמה המשפטית. האנרכיה השתלטה כבר אז, עם האמירות של בני גנץ "אנחנו נרעיד את הארץ" והבטחתו של רון חולדאי כי תהיינה "התנקשויות דמים". "השאלה היא כמובן למה דווקא החונטה הביטחוניסטית מובילה את מהלכי האנרכיה הזאת עכשיו", כתבתי. "מכל המקורות זורם מידע על ההתפתחויות השליליות בחזית הגרעין האיראני. הרמטכ"ל כוכבי אמר שאנחנו בנקודה קריטית... איום אל־ג'זירה כי תגיש תביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג מסמן את התגברות המתקפה המדינית של ארה"ב נגד ישראל... הממשל האמריקני נערך לעימות עם הממשלה החדשה שתקום בישראל. הוא ירצה לדכא אותה ולהנמיך את קומתה אולי בעיקר בנושא איראן. קשה להתעלם מזה שקבוצת האלופים, הרמטכ"לים ושאר בכירי הביטחון המאיימים בהפיכה, משמשים כלי להחלשת עמידתה של ישראל נוכח משבר ביטחוני ודיפלומטי".

האם אפשר להיות ברור מזה? המהלך שהם הובילו החל מנובמבר־דצמבר 22' סופו במתקפת הטבח החמאסית. בשדות הקרב של מלחמת עזה התחוללה מהפכה חברתית. קרה משהו הפוך להשפעות של השכול הכבד ב־1973. גם ביום הזיכרון בשנת תשל"ד, ב־1974, התנהלה מלחמת התשה במובלעת הסורית בואכה דמשק. חיילים נלחמו ונפלו במאבק המתמשך של צה"ל להיאחז בשיא החרמון, ובסוף המקום נמסר לידי האו"ם. מטוסים הופלו. רבים מהנופלים עוד היו קבורים בבתי קברות ארעיים, 12 הנופלים של קיבוץ בית השיטה עוד לא הובאו לקבורה בקיבוצם, זה יקרה כמה חודשים יותר מאוחר.

תרבות הזיכרון השתנתה, וההבדלים הם כל הדרך שעשינו מהשיר "נתתי לה חיי" של כוורת, ששרף את גלי האתר ב־1974, לשירה של עדן גולן "הוריקן". "יש מספיק אוויר למדינה או שתיים" התחלף ב"אנשים הולכים ומתרחקים אבל לעולם לא יגידו להתראות".