איזהו גיבור? זה שמנצח את אויביו

בשנת 1953 נוספה ליום השואה המילה "והגבורה". שנתיים של "יום השואה" העיקו, ככל הנראה, על המחוקקים. ייתכן שהם חשו, כמו כל יהודי שמכיר את ההיסטוריה היהודית, שהפרק הזה בתולדות ישראל הוא צל כבד מנשוא של חוסר אונים לאומי.

קיומה של שואה אחת הוא אזהרה: מה שקרה פעם אחת - עלול להתרחש גם בשנית. הישראלים הראשונים ידעו מן הסתם על כוונותיהן המפורשות של מדינות ערב, שהרי גם מלחמת העצמאות היתה, מבחינת המרחב הערבי, מלחמת שמד נוספת נגד העם היהודי.

לא שלא היו גילויי גבורה בשואה. היו גם היו. אבל אלה לא שינו את גורלם הקיבוצי של יהודי אירופה - דינם של אלה נגזר להשמדה. הגבורה האישית לא שינתה את המסקנה של אויבי ישראל מאז ועולם: יהודים אפשר להשמיד לא רק כפרטים, אלא גם כקולקטיב. וזו תמציתו של הגורל היהודי. קיומנו תמיד מוטל בסכנה.

קשה לבנות תודעה לאומית בריאה על בסיס היסטוריה שכזאת, ולא על המבט המפוכח והקודר אל המציאות שאנו נדרשים לו בכל עת. בשיר "ייפוי כוח" כתב דוד אבידן על "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת", וגם בגבול האחרון הזה, גם במקום שממנו אין לנו לאן ללכת, לא מניחים לנו לנפשנו. אויבי ישראל אף פעם לא הסתפקו ולא יסתפקו בניצחון במלחמה. האזהרה הזו מופיעה כבר בספר דברים, למי שלא ישכיל לנהל כהלכה את הריבונות בארץ המובטחת. לא גלות, אלא שמד. גם לעבדות במצרים כבר לא יהיה אפשר לחזור: "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה". זוהי השואה: אפילו בתור עבדים לא רצו אותנו.

מותר לנצח

אין פלא שהיה צריך להציב משהו מול זיכרון השואה: איים זוהרים של גבורה יהודית, שירפאו מעט את האפלה הגדולה של לכתנו כצאן לטבח, נתונים לחסדי חסידי אומות העולם פה ושם, סומכים על הנס ועל ניצחון בעלות הברית. מדינת ישראל לא יכלה להרשות לעצמה להסתמך רק על אלה. היא הקימה צבא שיהפוך את הגבורה האישית למנגנון מאורגן ומסודר של גבורה לאומית. כי מי שהוגדר כתת־אדם והושמד כתת־אדם, אין לו ברירה אחרת אלא להיות גיבור גם כקולקטיב. ובמילה "גיבור" הכוונה היא לא זה שמתגבר על היצר ממסכת אבות, ולא האב־טיפוס שקדם לו מספר משלי "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". בסופו של דבר, צריך ללכוד את העיר.

אידיאל הגיבור המתאפק, בעיקר אם הוא יהודי, לא הלך לשום מקום. למעשה, בימים אלה ארה"ב ואיתה כל העולם המערבי מצווים עלינו להפגין רק את סוג הגבורה הזה. מכיוון שגיבור נמדד בניצחונותיו, ולא רק ביכולת ההקרבה שלו, ניצחון יהודי שמושג על ידי גיבורים יהודים הוא מנה קשה לעיכול עבור אנשים מסוימים. תהיו גיבורים, אבל אל תנצחו. אנחנו כבר נספוד לכם. בינתיים תתאפקו.

גם אנחנו דורשים לעיתים מעצמנו את גבורת האיפוק ואת כיבוש היצר. אנחנו כל כך מנומסים ורוצים להפיס את דעת העולם, כך שהיצר הוא הטריטוריה היחידה שאנו סבורים שמותר לנו לכבוש. מרוב רדיפה אחר השלום עם הנאצים שסביבנו, הפכנו את האידיאל הפילוסופי למדיניות. בשנת 2001 פוצץ את עצמו מחבל של חמאס במועדון הדולפינריום בתל אביב. 21 בני אדם נרצחו, רובם בני נוער שבאו לבלות במקום. 120 נפצעו. ראש הממשלה אריאל שרון עוד שגה באשליות בנוגע לטיבם של הפלשתינים, ותגובתו היתה בהתאם: הבלגה סטואית, שזיכתה אותו בהערצת העולם. "גם איפוק הוא מרכיב של כוח", אמר כשביקר את פצועי הפיגוע. אתר "וואלה" דיווח כי "ראש הממשלה ציין בהתרגשות את יכולת עמידתם והאיפוק שהפגינו הפצועים ובני משפחותיהם". ארה"ב, כאז כן עתה, התרשמה מדבריו האמיצים. הפלשתינים, כאז כן עתה, העריכו נכוחה את מרכיב הכוח המסוים הזה, והאינתיפאדה השנייה המשיכה בשלה. יותר מאלף ישראלים נרצחו. בישיבת עצמונה, בקפה מומנט בירושלים, בליל הסדר במלון פארק בנתניה, במסעדת מצה בחיפה. בסופו של דבר, יצא הצבא למבצע חומת מגן. מישהו קלט באיחור גדול שעם כל הכבוד לאיפוק - המרכיב העיקרי של כוח הוא כוח.

ייאוש או מלחמה

ביום הזיכרון אנחנו סופדים לא רק לזיו העלומים, אלא גם לחמדת הגבורה של הנופלים - אנשים שחמדו גבורה, שחיפשו אותה, שהבינו את משמעותה. אין לנו מחסור בכאלה, ולא רק בין אלה שלבשו את מדי צה"ל. ב־7 באוקטובר היו גיבורים במסיבה בנובה, שנלחמו, שהגנו, שניצחו, והיו גיבורים ביישובי העוטף, ואצל שוטרי הדרום, ואזרחים במילואים שעזבו הכל, לקחו נשק והתייצבו מטעם עצמם להגן על נטולי ההגנה. ואלה מצטרפים לגיבורי הדורות הקודמים, המתים והחיים, שהבינו מהי גבורה ושנלחמו גם אם לא הבינו. האופציה של לא להילחם תמיד היתה גרועה בהרבה.

אפשר היה לאחל לעצמנו שלא נזדקק לכל כך הרבה גיבורים, כלומר לוחמים. להבטיח יונה ולחכות לרגע שבו הצבא יפשוט מדיו. אלה תקוות שווא של מי שמסרבים להתבגר. אם לא ננצח במלחמה עצמה, אם לא נלכוד את העיר בכוח הזרוע ונמשיך להחזיק בה בכוח הזרוע - לא יעזרו דיבורים יפים ממשלי וממסכת אבות. דוד אבידן כתב על "הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל". כן, יש בדידות, ויש גם ייאוש לנוכח טווח אפשרויות הפעולה של העם היהודי. הוא לא רחב במיוחד. אין לאן ללכת. אפשר להתייאש, ואפשר להילחם. זה פחות או יותר הסיפור.