יוסי ביילין על מנהל בית הספר שלו, שמעולם לא חייך

ביה"ס "אחד העם" בתל אביב היה בית ספר עצוב מאוד. זאת אומרת - היינו ילדים, ובהפסקות היינו משחקים בכדורסל ורקדנו "בן לוקח בת", והתרגשנו, וצחקנו, וב־1 באפריל היינו מחליפים את הגירים בגבינה לבנה שדמתה להם מאוד, והמורים התרגזו. אבל רבצה עלינו עננת ששת אלפי החללים של מלחמת השחרור, ובעיקר זו של שמעון אילון, בנו של המנהל, מנחם, שלא מצא ניחומים לנפילת בנו יחידו.

כולנו נולדנו בשנה שבה נולדה המדינה, ומלחמת השחרור היתה טרייה מאוד. מצד אחד ברור היה לנו שהתגברנו על הערבים, והבטחנו את עתידו של העם היהודי, ושאחרי השואה ואחרי המלחמה הדור שלנו יהיה מוגן עד שעמום. מצד שני, סימני המלחמה היו בכל מקום. לא מעטים מאיתנו היו ילדים יתומים. רובם לא דיברו על כך, כמו שההורים לא דיברו על השואה. קופסאות סגורות, שעל זכירתן מופקדים רק הקרובים־קרובים. לוח השיש בלט בחצר בית הספר, בין הבניין הישן, שנבנה לפני 100 שנים בדיוק, לבניין החדש שנבנה רק לפני 85 שנים. בין שמות הנופלים החקוקים על הלוח היה שמו של שמעון, בנם של דבורה אילון־סירני והמנהל שלנו. זכר שמעון נשמר על ידי אביו בכל פינה. על "האיליאדה והאודיסאה", שקיבלתי בשל "עבודה מצוינת בדברי ימי ישראל", כתוב היה: "פרס ראשון, על שם שמעון אילון ז"ל שנפל בהגנת הנגב".

תחרות השחמט השנתית היתה קרויה, גם היא, על שמו של שמעון. הפרס הראשון היה משחק שחמט עם המנהל. התרגשתי מאוד לזכות בתחרות בעודי בכיתה ו', אבל התרגשתי עוד יותר לקראת המשחק עם המנהל. חיכיתי לרגע שבו תיכנס אלינו המזכירה המיתולוגית ותקרא לי למשחק עם אילון, אך הרגע הזה בושש לבוא. כמה חודשים לאחר מכן מצאתי עצמי לידו והזכרתי לו, בחיל וברעדה, את מחויבותו לשחק איתי. הוא נעץ בי את מבטו ואמר: "יוסף, נראה שכבר הפסדתי ביותר מדי קרבות בחיי". לא היתה לי ערכאת ערעור.

איני זוכר אותו מחייך מעולם. אולי משום כך כונה, שלא בפניו, "ינשוף". ברור שיום הזיכרון לחללי צה"ל היה היום החשוב בשנה. מורים שכולים ותלמידים יתומים. כולנו בלבן. "מגש הכסף" של נתן אלתרמן ודבר המנהל, שגרם לנו לדמוע ולהתגאות גם יחד במדינה הצעירה שלא היתה עבורנו מובנת מאליה, ואשר ידענו כי תפקידנו הוא שלא לבייש את הפירמה.

לא היה אפשר לתאר ילדים פטריוטים יותר מאיתנו. בשבתות היינו מסיירים במקומות שבהם התקיימו קרבות עם הערבים, בדרך ליפו וביפו עצמה, ומתבוננים בחורי הכדורים שנותרו בקירות. בחופשות טיילנו בעקבות הקרבות, ובימי שישי התווכחנו בינינו על הצדק שבירי על "אלטלנה".

במלחמת סיני מילאנו את עיתון בית הספר במאמרים של ילדים בכיתה ג' על גבורתנו נגד הפדאיון, שהרגו אזרחים תמימים בסְפָר הישראלי. על מדרכות רחוב אלנבי בתל אביב הצטופפנו כדי לצפות במצעד. עד שהגיעה קבוצת החיילים הצועדים הראשונה, חששנו פן יחזור "המצעד שלא צעד" משנת תש"ט, אף שהכרנו את האירוע המשונה ההוא רק מסיפורי ההורים אשר חיכו לשווא.

חלפו שנים מעטות ומצאנו עצמנו, כמעט בלי הודעה מוקדמת, בימי ההמתנה הארוכים, ואחר כך במלחמה, שלא היתה דומה למלחמת השחרור, אבל היתה מלחמה, והיו חללים ששמותיהם צורפו ללוח השיש בחצר בית הספר, והיו ביניהם חברים ששיחקנו איתם בהפסקות. אחד מהם נמנה עם חיילי הצוללת "דקר", שטבעה חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים וששרידיה התגלו רק ב־1999. כמעט כל בני המחזור השתתפו בארבע מלחמות, וכל מלחמה דרשה את קורבנותיה. נדמה לי שאף אחד מאיתנו לא הבטיח לילדיו כי כאשר יגדלו כבר לא יהיה צורך בצבא.