הדילמה של העוטף: איך מנציחים פוגרום

"אין פרוטוקול איך עושים הנצחה אחרי פוגרום", מסביר הראל יצחקי, מרכז תחום ההנצחה בקיבוץ בארי. הוא קיבל על עצמו את התפקיד כחודש וחצי אחרי השבת הנוראה ההיא, שבה איבד הקיבוץ יותר מ־100 מתוך 1,071 תושביו, ומאז הוא מוביל מטעם הקיבוץ את התהליך העדין והרגיש הזה. יצחקי נולד בבארי, הוריו נמנים עם דור מייסדי הקיבוץ והוא חבר הקיבוץ כל חייו הבוגרים. באותה שבת הוא היה בבארי. ביתו נפרץ ונהרס כליל, הוא ומשפחתו ניצלו. בכל הנוגע להנצחה, הוא מדבר מכלי ראשון.

בחודש וחצי שלאחר 7 באוקטובר היתה התארגנות ספונטנית של תושבי הקיבוץ וחבריו, שכל אחד מהם ניסה לתרום בהתאם ליכולתו ולפגיעה במשפחתו הקרובה. יצחקי מספר על עשרות יוזמות, מאיסוף התכתבויות ביישום ווטסאפ מאותו היום, דרך צילום אנשי בארי, ועוד. חלק מהיוזמות נדחו או שלא התקדמו, וחלקן צבר תאוצה.

"הבנתי שיש כאן משהו בלתי נתפס מבחינת ההיקף ועומק הפגיעה - 100 נרצחים זה מספר מחריד - ולמרות זאת, בצורה נמהרת משהו, כיוונתי לכך שביום השנה הראשון לטבח אולי נצליח לתעל את השיטפון לכדי מיצג הנצחה ראוי. לאט־לאט חדרה ההכרה של משמעות הטבח בבארי. 100 אנשים מהקרובים אליך יום אחד פתאום נכחדו. נוסף על ההלם והכאב, היה גם אלמנט של חוסר ודאות כי בתחילת התקופה המספר החצי־רשמי של חטופים מבארי עמד על 30, וכמובן לא ידענו עליהם כלום, אבל על פי התחושה והניסיון הארגוני שלי, הבנתי שצריך למסגר ולהציב יעד, ויום השנה נראה לי כמו אבן דרך הגיונית".

יצחקי מספר על מפגש משמעותי עם אדריכל ישראלי ושמו מיכאל ארד, שחי ופועל בארה"ב. ארד התפרסם כאשר זכה בתחרות לתכנון האנדרטה הלאומית לפיגועי 11 בספטמבר: שתי בריכות גדולות ומרובעות במקום שבו ניצבו המגדלים, שעליהן חקוקים 2,977 שמות הנספים. "ארד אמר לי משפט שלא הבנתי אותו אז, אבל היום אני מתחיל להבין. הוא אמר שהנצחה היא תהליך איטי. במגדלי התאומים עברו עשר שנים עד לחנוכת האנדרטה. עכשיו, חצי שנה 'על הכביש' עם הפרויקט של בארי, אני מתחיל להבין. אם חשבנו שאפשר, איכשהו, למסגר את ההנצחה ביום השנה הראשון, היום די ברור שזה יהיה יותר קרוב ליום השנה החמישי".

שתי שאלות מרכזיות עומדות בלב תהליך ההנצחה בבארי. הראשונה נוגעת לבתים השרופים. "בבארי יש שתי שכונות שנשרפו כמעט לגמרי, והמראות פשוט מחרידים. הקיבוץ הוא מרחב כפרי ופסטורלי טובל בירק, ועכשיו יש בו גושי פחם נוראים, וזה בלי לחשוב אפילו מה התחולל בתוך הבתים השרופים. יש רבים בקיבוץ שלא רוצים להשאיר אותם עומדים על תילם, רוצים להרוס אותם. אבל גם אם עולים עליהם עם שופל, מה בונים במקום? ומי יגור שם? אחרים רוצים להשאיר כמה בתים שרופים כפי שהם. אחת הטענות היא שאם לא נשאיר שרידים לשריפה, מחר יתחיל תהליך של הכחשה, תחילה זרזיף ובהמשך מבול. גם אלו שבעד וגם אלו שנגד מגבים את עמדתם בראיונות שפורסמו בתקשורת של 'מומחים' - היסטוריונים, סוציולוגים ואנשי אמנות, שבאופן טבעי יש להם מה להגיד בנושא".

שאלה נוספת המפלגת את אנשי הקיבוץ היא זו הנוגעת להקמת מוזיאון, משהו בדומה ליד ושם או לבית לוחמי הגטאות. "גם כאן יש קונפליקט. אם יוקם מוזיאון, תקים אותו המדינה, והסיפור שלנו יסופר בדרך מסוימת. לממלכה יש אינטרס לדבר על הגבורה ועל ההצלה, ובעתיד גם על התקומה. אבל היתה גם הפקרה. ובבארי קרה משהו אפילו חמור מזה: כי בשער הקיבוץ עמדו חיילים רבים שלא נכנסו, בזמן שמחבלים טובחים באנשי הקיבוץ". דילמה נוספת הנוגעת להקמת מוזיאון היא התחושה שעלולה להיווצר בקרב חברי הקיבוץ, לאחר שישובו לביתם. "יש שאומרים, 'מה אנחנו, אושוויץ? אנחנו הכפר שליד מחנה הריכוז?'

"הנצחה זה לא 'פרויקט', זאת דרך חיים שכמו נכפתה עלינו, חלק מתוצאות הפוגרום. יצאנו לדרך, ותוך כדי תנועה נלמד שצריך זמן ופרספקטיבה. שואלים אותי, מה יקרה עד ליום השנה החמישי? יקרו החיים במלוא מורכבותם. יש כוחות של שיקום וכוחות של אבל, ולצידם מהלך ההנצחה, והם קיימים בו בזמן.

"אין לי נוסחה ל'הנצחה נכונה', צריך בעדינות ובסבלנות להוביל את המשא הכבד הזה מיום שנה ליום שנה, מאבן דרך אחת לשנייה, להתעכב עשר פעמים בכל צומת, גם אם נראה שזה לא מתקדם או לא הולך לשום מקום. בשיחה עם האדריכל מיכאל ארד הוא סיפר שלקח להם שנה וחצי רק להחליט באיזה אופן מציינים את שמות כל האנשים שנספו באסון על קירות האנדרטה. בארי הוא קיבוץ עם דנ"א של פרקטיות. לכן יש האומרים שצריך להגיע להחלטות, אי אפשר להשאיר כל כך הרבה כדורים באוויר. אני מאמין שבסופו של דבר, נגיע לנקודת הקסם שלנו. יצאנו לדרך, ולא נדע מהי אותה נקודה עד שלא נשלים את המסע. כן, לפעמים נטעה. זאת מטריצה עם אינספור נעלמים. צריך ללכת לאט ולהיות צנועים ורגישים. בסוף נגיע..."

בין בולגריה לכפר עזה

"אנחנו שבעה חודשים מהאירוע, ועדיין אין לנו מחשבה על 'הלאה'. אין הלאה. הקיבוץ לא יודע מה הלאה, ואין סיבה שיידע. אנחנו רק מתחילים לקום מהדבר הזה", פוסקת עדי שי (65), ארכיונאית קיבוץ כפר עזה, ממקום משכנה הזמני במלון בתל אביב. הקיבוץ איבד יותר מ־70 מתושביו במתקפה הרצחנית, ו־18 נוספים נחטפו לעזה. אחד החללים היה אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב. הקרב בקיבוץ נמשך שלושה ימים, עד לטיהורו המלא.

"זה לא תהליך מעכשיו לעכשיו, ואין לנו תקנון לדבר הזה. אין. אנחנו עכשיו בונים את זה", מסבירה עדי. היא קצת כועסת על עצם השאלה, הטומנת בתוכה ציפייה לתוכנית סדורה להנצחת הטבח. בדומה לדילמה בבארי, גם בכפר עזה חלוקים התושבים בנוגע להשארת המבנים השרופים. "יש כאלה שרוצים להשאיר כמה מבנים לזיכרון, ויש שרוצים לפנות הכל ולבנות מחדש כדי שלא יהיה זכר, ואומרים שאנחנו לא יכולים לחיות בתוך אתר הנצחה. גם בגלל דילמות כאלה אי אפשר להגיד אחרי חצי שנה 'מה הלאה?' ה'הלאה' שלנו רק מתחיל להתגבש. יש משפחות שכולות שרוצות שההנצחה תהיה בתוך הקיבוץ. הן מבקשות לשמר את המקומות כמו שהם, ורוצות שגם תהיה תיירות למקומות האלה בשביל שיידעו ויזכרו מה עשו לנו. יש כאלה שרוצים שההנצחה תהיה מחוץ לקיבוץ. זאת ההחלטה העקרונית העומדת על הפרק היום. אנחנו עוד לא מתעסקים באיך זה ייראה ובמה יהיה שם".

בכפר עזה התגבשה קבוצה של חברים, המובילים את התהליך המורכב הזה. אבל שי, מתוקף עיסוקה, מתמקדת באיסוף ובתיעוד ומנסה לעשות זאת כמה שיותר קרוב לאירוע, כדי שהזיכרון יישאר טרי ומדויק ככל האפשר. "אני, כארכיונאית, אוגרת, שומרת ואוספת את כל החומרים שיש לנו. צילומים, הודעות, פריטים, הכל. אני אפילו עדיין לא ממיינת, רק אוספת. אני יודעת שיש קיבוצים שכבר מתקדמים הרבה יותר מאיתנו, אבל זה המצב שלנו כרגע".

באותו יום מחריד היתה שי בטיול של ותיקי הקיבוץ בבולגריה. "חוויתי את האימה הנוראית הזאת בידיעה שאני עצמי מוגנת, אבל המשפחה שלי לא. בסופו של דבר, כל בני משפחתי נשארו בבתים שלהם, ולא קרה להם כלום. אני לא יודעת איך זה קרה. איכשהו היה להם מזל, והמחבלים לא נכנסו לבתים שלהם.

"כשחזרתי הביתה גיליתי שגם לשם חדרו מחבלים, ולו הייתי שם הייתי ללא ספק חטופה או נרצחת. מהרגע שחזרתי אני ממוקדת באיסוף ובתיעוד. התחלתי לתעד את היום עצמו מתוך החומר העיתונאי שנכתב ושפורסם. השלב הבא היה לעבוד בצורה מסודרת. היה המון־המון חומר: אנשים רבים מתחומים שונים נכנסו לשטח ותיעדו. אנשים מהקיבוץ רצו לספר מה קרה להם ולמשפחתם באותו יום, היו דברים שנעלמו והיה צורך לאסוף אותם כדי שיהיה בארכיון, שנרכיב את הנרטיב שלנו, שנדע מה קרה בדיוק. אז התחלתי לאסוף את זה. אנשים בהתחלה לא הבינו מה אני רוצה בכלל. ואז נוצר פורום של מתעדים מאוניברסיטת תל אביב בשיתוף עם הספרייה הלאומית, והצטרפתי אליו. בהמשך הצטרפו גופים אחרים כמו 'זיכרון 710', שמתעדים התכתבויות ווטסאפ מאותו יום, או 'עדות 710', שמצלמים עדויות של תושבים ואחרים שקשורים לאירוע. השאיפה היום היא להושיב אנשים מהקיבוץ או כאלה שנוגעים בדבר, שיספרו את הסיפור שלהם. הרצון הוא שבסופו של דבר, כולם יספרו ויהיה מאגר של עדויות אנשי כפר עזה, במקביל לאיסוף הראיונות מהטלוויזיה ומהרדיו. אנחנו נתקדם עם זה בצורה הכי רגישה. בשלב מאוחר יותר נקים אתר ונעלה אליו את כל החומרים שנאספו, באישור המרואיינים".

מול ויטרינה מחוררת

יאיר בוטבול (57) מקיבוץ ניר יצחק, נשוי פלוס 3, במקור מארגנטינה, קיבל מהנהלת הקיבוץ את המשימה לעסוק בכל הקשור בהנצחה. "מה שנעשה עד כה זה איסוף מידע וממצאים מהיום עצמו. חשוב לעשות את זה עכשיו, שכן חלק מהמבנים לא יהיו בהמשך כי הם נפגעו מאוד. אנחנו עובדים עם רשות העתיקות, הספרייה הלאומית, משרד המורשת, יד בן־צבי. עם רשות העתיקות אנחנו אוספים צילומים, אם כאלה שצולמו באמצעות רחפנים ואם צילומי 360 מעלות של הבתים עצמם, עד רמת המסמר בקיר. בספרייה הלאומית אנחנו אוספים ומתעדים מידע, גם כזה שנמצא ברשת. ממשרד המורשת קיבלנו ליווי של אדריכל שימור, שהכין מצגת שבה מסומנים כל המבנים שנפגעו, רמת הפגיעה ואזורי הקרבות שהיו בקיבוץ. בקיבוץ ניר יצחק נרצחו שישה חברים באותו יום, חמישה נחטפו ושבו, וגופתו של ליאור רודאיף עדיין מוחזקת בעזה".

בוטבול והצוות אוספים חפצים בעלי משמעות מאזורי האסון. "אספנו 51 חפצים כאלה, לדוגמה דלת של בית עם סימני ירי, חלון ויטרינה שעבר ירי, עפיפון שנמצא באזור הקרבות, שלטים שנשרפו חלקית שמעידים על מה שהיה פה, מראה שהיתה שבורה ושוחזרה, שעליה כיתוב גרפיטי שצבעו המחבלים, כל מיני ממצאים שהיו במבנים שנפגעו קשות או שנכנסו אליהם אנשי חמאס.

"במקביל, ברמת הקיבוץ, אנחנו מגבשים צוות שנבחר על ידי חברי הקיבוץ באסיפה, וכרגע הוגדרו לו שתי משימות: להנציח את 7 באוקטובר על כל היבטיו, ולהנציח את כל הנופלים שלנו, גם אלו שנפלו באירוע עצמו וגם במלחמות ישראל ובאירועים אחרים עד כה. הצוות הזה יהיה זה שיקבע איך ננציח. כרגע אנחנו עדיין לא יודעים איך ומה".

בוטבול מתאר כמה כיווני הנצחה שנשקלים ברצינות. "יש לנו אנדרטה שמנציחה את חברי הקיבוץ שנפלו במלחמות ישראל. אנחנו נשמר אותה ונוסיף את השמות של אלו שנרצחו באותה שבת שחורה. כמו כן, אנחנו שוקלים אם להקים אנדרטה נוספת, חדר הנצחה או מוזיאון. אלו חלק מההחלטות שנצטרך לקבל. אנחנו חושבים גם איך תיראה הנצחה כזאת. אולי זה יהיה פארק מיוחד באזור הקרבות שבו נפלו החברים שלנו. יש מחשבה להקים מוזיאון שמצד אחד ינציח את האירוע עצמו עם הלוחמה והגבורה שהיו בו, ומצד שני גם את הנרצחים וסיפוריהם. עד לאוקטובר הקרוב נבנה תוכנית ועד אוקטובר 25' נממש אותה".

שלושה טקסים וגעגוע

בין הריסות ביתה השרוף בכפר עזה, מצאה ורדה גולדשטיין חלקים של פמוטי כסף שקיבלתי במתנה מאמה בגיל 21, כשבעלה חזר פצוע ממלחמת יום כיפור. אז התחילה להדליק נרות שבת. חלק מהפמוטים הותך, חלק נעלם. את מה שנותר נתנה ורדה לפסל־אמן, שהבטיח לה שיעצב מהם משהו שיבער תמיד ויהיה נר זיכרון לבנה נדב, לנכדתה ים ולביתה שעלה בלהבה.

גם היא, כמו עדי ו־31 ותיקי קיבוץ נוספים, היתה באותו יום מסויט בטיול בבולגריה. השמועות הנוראות החלו להגיע אליהם. הם התכנסו בלובי המלון, מנסים להבין את גודל הזוועה ואת פרטי האסון. "שלומית מור, סבתא של אביגיל, הילדה שנחטפה עם משפחת מוזס, היתה איתנו והבינה שהבת שלה והחתן שלה נרצחו. היא תקשרה מבולגריה עם הילדים שהתחבאו בארון בביתם שעות ארוכות". במקביל, הבינה ורדה שחלק מבני משפחתה הצליחו להימלט, אבל חלק נותרו בקיבוץ, והיתה מבועתת מדאגה לגורלם. היא התכתבה עם נכדתה, ים, שהיתה עם אחיה והוריה בממ"ד ביתם. "בפעם האחרונה שהתכתבנו היא כתבה 'סבתא, אנחנו צריכים שיעזרו לנו'. זה היה בסביבות 11:30. הקשר ניתק, והבנו בדיעבד שזו בערך היתה השעה שבה היא ואביה נדב נרצחו. אין לתאר את התחושה של אנשי הקבוצה, שפשוט ישבו וחיכו לבשורות איוב. לא היינו בשליטה. היינו מאוד נסערים".

בניגוד לעדי, הדאגה של ורדה לא פסקה לאורך שבועות ארוכים. בבולגריה היו איתם גם הוריה של חן, כלתה, וורדה מספרת שהדאגה היתה בלתי נסבלת. בימים הראשונים האמינו חלק מבני המשפחה שההורים וארבעת הילדים נטבחו כולם. לאחר מכן התברר שבנה של ורדה, נדב (48), ונכדתה ים (20) נרצחו, וכלתה חן (48) ושלושת ילדיה (נכדיה של ורדה), אגם (18), גל (11) וטל (9) נחטפו על ידי מחבלי חמאס. כשהבינו שארבעה מבני המשפחה חטופים ואין צפי לחזרתם, הוחלט לקיים את ההלוויות בלעדיהם.

"קברנו אותם ביום ההולדת של חן, ב־23 באוקטובר. לא היה אפשר עוד להחזיק את הגופות מבחינה הלכתית, והחלטנו לקיים את ההלוויות בלעדיהם, וכך קרה גם בשבעה וגם בשלושים, חן לא היתה והילדים לא היו. הם שוחררו בפעימה השלישית של העסקה לשחרור החטופים, 51 יום לאחר שנחטפו מביתם.

"בכל יום שישי אנחנו עולים לבית העלמין בשפיים, מקום קבורתם של נדב וים. בכל יום שישי אני חיה מחדש את ההליכה הזאת אחרי שני ארונות. גם השאלות חוזרות: איך קרה הדבר הזה, שאף אחד לא הגן על המשפחה שלי?! אין לי תשובות. לנדב עוד לא מלאו 50 וים היתה בת 20, איזה בזבוז".

קצת מנותק לשאול על הנצחה ועל זיכרון אישה שכבר שבעה חודשים רק מנציחה וזוכרת, ועדיין, ורדה מספרת על שלושה טקסים שיקיימו השנה אנשי הקיבוץ ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה: ביום שישי שלפני יום הזיכרון מתכננים החברים להתכנס באזור הנשקייה של הקיבוץ, מקום שבו נרצחו אנשי כיתת הכוננות של כפר עזה. שם יקיימו טקס זיכרון, ואז יעברו בכל הקיבוץ ויניחו זרי פרחים ליד בתי הנרצחים. "אני לא בטוחה שאשתתף בכל התהלוכה הזאת, זה גדול עלי, זה קשה לי מאוד. מה שבטוח הוא שאלך לבית של המשפחה שלי, גולדשטיין־אלמוג. אני מודה שמאז אותו יום לא הייתי מסוגלת לדרוך במקום הזה, להיכנס לממ"ד, להיות במסדרון שבו ים ונדב נרצחו. לא עמדתי בזה, ואני לא חושבת שאצליח גם הפעם. הייתי בבית רק פעם אחת".

הטקס המסורתי של כפר עזה בערב יום הזיכרון מתקיים בדרך כלל ב"פיאצה", רחבת חדר האוכל של הקיבוץ, אבל השנה הוא יתקיים בקיבוץ שפיים, מקום משכנם הזמני של החברים. "לרשימה שהיינו קוראים בכל שנה יתווספו הפעם 65 שמות חדשים. זה לא יהיה קל. ההגדרה 'הורים שכולים' שיושבים בשורות הראשונות בטקס כזה היא בלתי נתפסת. קשה מאוד להתמודד עם זה, לשאת את זה, הכאב הוא מאוד עמוק. נתנו לחברה חיצונית להפיק סרט על הנופלים כי הבנו שזה גדול עלינו, קשה מדי. אני לא מאמינה שאראה בתוך הסרט הזה את התמונות של הילדים שלי. זה לא נתפס.

"למחרת, ביום הזיכרון עצמו, יהיה טקס יום הזיכרון הממלכתי לכלל חללי צה"ל ופעולות האיבה, 'התקווה', הדגל, השם ישמור. 13 מהחללים שלנו קבורים בשפיים. בבוא היום נעביר אותם לכפר עזה. נדב וים נולדו בכפר עזה ושם מקומם. אני לא יודעת איפה השאר יחליטו. בכל אחד מבתי הקברות האחרים שבהם קבורים החברים שלנו יהיו נציגים של כפר עזה, שיעמדו בצפירה ליד כל אחד ואחד מקברי הנרצחים של הקיבוץ.

"איך נחווה את זה? איך נתמודד עם זה? אני מקווה שיהיה לנו מספיק כוח פשוט לעמוד שם ולהיות שם, ומקווה שיגיעו פרפרים לבנים. בכל פעם שאני רואה פרפר לבן, אני יודעת שהם איתי".
ומה הלאה? ורדה מונה אספקטים שונים של שימור והנצחה, והדילמות הנלוות אליהם. "יהיה חדר זיכרון או אנדרטה? מוזיאון? יש חשיבה קהילתית מאוד משמעותית שקשורה להנצחה, לזיכרון, לשימור, יש אינספור היבטים. היום אנחנו עובדים בכמה מישורים: ראשית, תיעוד, שימור ואיסוף של כל החפצים בבתים שנשרפו. העבודה הזו נעשית בעזרת יד בן־צבי ששלחו ארכיאולוגים ואנתרופולוגים כדי לנבור ולאסוף כל פריט. במקביל, אנחנו מתעדים, מקליטים ומסריטים את כל מוסרי העדות על מה שהיה באותו יום, בעזרת עמותה בשם '710', ובשלב השלישי יתחיל המסלול של הנצחת הבתים והמבנים וההנצחה הקהילתית. השלב האחרון הוא ההנצחה האזורית, ואנחנו עוד לא עוסקים בזה. זה יהיה בשיתוף המועצה האזורית. בינתיים, אנחנו עובדים עם המשרד למורשת, שיש לו תקציבים שהממשלה אישרה במיוחד לשם כך".

אל לב הים

ורדה היא צלמת חובבת. מאז חזרה מבולגריה, היא מתעדת בכל שבוע את ביתה השרוף והמופגז. "בכל פעם זה נראה אחרת, יש בליה, הוא הרוס כמעט לגמרי ובכל פעם הוא נהרס עוד קצת. אבל אני מקפידה שבכל זאת הצילומים ישקפו תקווה, אז בכל תמונה יש חלון שדרכו רואים נוף ירוק או קרן אור". חלק מצילומים אלו הוצגו במרכז עינב בתערוכה של חברת photo is:real.

"אני עוד לא יודעת מה לעשות עם אלפי הצילומים שלי. אני מניחה שמבחינתי זהו תהליך פרידה מהבית וכניסה לתהליך השיקום והבנייה של הבית החדש, שייקח בערך שנתיים. בינתיים, זה הרס ושריפה וכלום ושום דבר. כששוחחתי עם הנשיא הרצוג, שאותו אני מכירה שנים רבות, הוא הבטיח לי שיבוא לקביעת המזוזה בבית החדש".

הדילמות בבניית ביתה החדש של ורדה משקפות בזעיר אנפין את הדילמות של הקיבוץ כולו והקיבוצים הסובבים. "אני לא יודעת אם נשאיר קיר שרוף זכר לחורבן, אבל הצלחנו להציל מעט מזכרות שאני בטוחה שאשתמש בהן. אין לנו תמונות לא של הילדים, לא של החתונה, לא של אירועים, כל התיעוד של המשפחה איננו. אפילו מסמכים של הורי בעלי שהיו ניצולי שואה - הכל נשרף. טיילנו בכל העולם, הבית שלנו היה צבעוני ומלא תמונות ענקיות של חרציות וחמניות ונשים אתיופיות ומזכרות מהמזרח - והכל איננו. אנחנו מתחילים מאפס. מעכשיו הזיכרונות איתנו רק בלב.

"אני מחכה ליום שבו שופל יעלה סופית על הבית ויהרוס אותו, בשביל שנוכל להתחיל לבנות בית חדש בכפר עזה. מהרגע הראשון ידענו שנחזור הביתה, ואמרנו את זה. אני יודעת שהבית שלנו כבר לא ייראה כמו שהיה. לא יהיה בו שום זיכרון מוחשי, ממשי, שאנחנו יכולים להגיד 'כך היה הבית'. אבל הוא יהיה בית חדש, אחר, ויהיה בו שולחן ל־24 אנשים כדי שנוכל שוב לקיים בו איזה סדר יום משפחתי של ארוחות משותפות, של בית פתוח. נדב אמר פעם בראיון שנעשה איתו, שבית לא עוזבים.

"אנחנו בוחרים בחיים, כמשפחה, כקהילה, עושים הכל בשביל לשמור את נדב ואת ים נצורים בליבנו, בסביבה שלנו, בקהילה שלנו. הם היו מאוד אהובים ומקובלים, וככה הזיכרון הזה יישמר. אני יושבת מול הים במלון שהקצו לנו בתל אביב, בקומה השמינית. הים סוער, ואני מדברת עם ים נכדתי והיא איתי פה בכל יום כל הזמן. לפעמים הים שמולי סוער ולפעמים הוא שקט, בדיוק כמו שהיא היתה: סוערת ושמחה ואכפתית".