מה יש לומר, הן שלושתן כמעט מאותו הכפר. חצו בילדותן את אותם השדות הירוקים, טיילו באותם הפרדסים. כעת, בזקנותן - אותו הרוח החרישי עובר בין צמרות שחורות מעל לקברי נכדיהן. אורה רייך (82), הדסה סלוטקי (81) ויהודית רוזנבוים (82) היו חברות ילדות. אורה והדסה גדלו יחד בכפר פינס מגיל אפס ושמרו על קשר הדוק כל השנים ("אחיות מבחירה"), אבל הקשר שלהן עם יהודית, חברתן מכפר הרא"ה הסמוך שלמדה איתן ב"תחכמוני" בחדרה, נותק לפני 60 שנה. שלוש הנשים חידשו את משולש החברות כשגילו שהן חברות לשכול, ושנכדיהן קבורים בהר הרצל.
הראשונה מהן ששכלה את נכדיה היא הדסה, אם לשלושה וסבתא ל־13. נכדיה נועם (31) וישי (24) סלוטקי נפלו יחד בקרב גבורה על קיבוץ עלומים בעוטף עזה ב־7 באוקטובר, והותירו אחריהם הורים וחמישה אחים. נועם הותיר אחריו את רעייתו עדי ואת בנו נטע יהודה בן השנה. ישי הותיר אחריו את רעייתו אביה ואת בתו בארי שחר בת החודשיים.
"הם גרו בשכנות בבאר שבע", מספרת הדסה. "ב־6:30 בבוקר, עם האזעקות הראשונות, ישי, שגם עבד במשרד הביטחון, הבין שמשהו מתרחש בעוטף. הוא לא חיכה לצו 8 - לבש מדים, לקח אקדח ונסע עם אביה ובארי לביתו של נועם. בשלב הזה נועם עדיין לא התעורר לגמרי. אחרי שישי יצא, נועם שמע את החדשות הנוראות שיש צורך דחוף בעזרה בעוטף, התקשר אליו ואמר: 'חכה לי, אני איתך'. נועם עלה על מדים ויצא גם הוא.
"שניהם גולנצ'יקים, כמו כל בני המשפחה, שהתגייסו לחטיבה אחרי שאיבדו את דודם, ציקי איזמן, לוחם גולני (נפל בעת מילוי תפקידו ב־2002, י"א). הם נפגשו ביציאה מבאר שבע ונסעו יחד. הם חשבו שעם שני אקדחים הם יוכלו להציל את העוטף. הם הגיעו עד לשער קיבוץ עלומים, ושם נתקלו בעשרות מחבלים שמנסים לפרוץ לקיבוץ. הם ניהלו קרב עיקש עם המחבלים ונהרגו תוך כדי הקרב בסמוך זה לזה".
משפחת סלוטקי הוזמנה לחמ"ל של הקיבוץ, ושם רוכזו עבורם חומרים מצולמים המתעדים קטעים משעתם האחרונה של הבנים. "רואים איך שהם קופצים מהרכב. הם נלחמו במשך שעה והרגו מחבלים רבים", מספרת הדסה. "כיתת הכוננות של הקיבוץ היתה מבפנים והם היו מבחוץ. כשנגמרו להם הכדורים באקדחים, הם לקחו נשקים ממחבלים שהרגו וניהלו שם קרב של ממש, עד שירו עליהם אר.פי.ג'י. מזכיר קיבוץ עלומים אמר לי: 'זו השעה הקריטית שהצילה אותנו מלהיות כפר עזה וניר עוז'. נועם וישי נפלו ונהרגו. האחים הנאהבים והנעימים, שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה".
עד להלוויה עברה המשפחה חמישה ימים מסויטים. הרב שמואל סלוטקי, אביהם של נועם וישי ובנה השני של הדסה, התייצב במוצאי שמחת תורה לשירות מילואים במחנה 'שורה', כאחד ממפקדיו. "למרות שהוא ידע שבאחת המשאיות נמצאים ככל הנראה שני בניו, הוא המשיך לתפקד ב'שורה' וסירב ללכת הביתה. סיפרו לי שהוא הכניס במקום רוח של קדושה והתנדבות. הוא לא אמר לנו את זה בקול רם, אבל הוא ידע שהם אינם. לי עוד היתה תקווה שאולי־אולי..."
כשנגוזה התקווה, הגיעו המונים להר הרצל ללוותם בדרכם האחרונה, ובהם גם אורה חברתה של הדסה. "רציתי מאוד להגיע קרוב אליה ולתמוך בה, אבל זה היה בלתי אפשרי בגלל הצפיפות הרבה. בכל זאת, הצלחתי לחבק אותה לרגע אחד כשיצאה מהרכב. זה היה יום עמוס הלוויות בהר הרצל, וברמקולים כרזו וביקשו מהציבור לפנות את המקום כמה שיותר מהר. היה כבר כמעט חצות, ואחרי סלוטקי היתה הלוויה של מורנו".
החלפת תפקיד
בתוך שלושה שבועות המעמד חזר על עצמו. החברות נפגשו שוב בהלוויה בהר הרצל. אורה, אם לארבעה וסבתא ל־17, איבדה את נכדה, אריאל רייך, קצין שריון, שנהרג ב־31 באוקטובר בצפון רצועת עזה בראשית התמרון הקרקעי. "לא ידעתי מה נעשה איתי, אבל הדבר היחיד שאני זוכרת מההלוויה, זה את היד של הדסה כל הזמן על הכתף שלי", מספרת אורה. עבור אורה לא היה זה האובדן הראשון. בנה הבכור שלומי נהרג בתאונת דרכים, וכמה חודשים אחריו נפטר בעלה אהרון. לפני תשע שנים בנה השלישי ניר התאלמן מרעייתו עינב. למרות היתמות, אריאל, בכורם של ניר ועינב ז"ל, התגייס לשירות קרבי בשריון. בחול המועד סוכות, ב־2 באוקטובר, הציע נישואים לנועה חברתו. באותה העת לא היה בשירות פעיל אלא למד במכללה לפיקוד ומטה לימודי תואר וקורס מ"פ, אחרי שחתם קבע לחמש שנים.
ב־7 באוקטובר קפץ מייד צפונה וחבר לגדוד שבו שירת כסמ"פ. שם הצליח, יחד עם הטנק שעליו פיקד, לחסל חוליית נ"ט של חיזבאללה, כשנתן הוראה לירות פגז אף שלא קיבל את אישור מפקדיו. בדיעבד קיבל שבחים על ההחלטה שהצילה חיים. עם תחילת התמרון הקרקעי נכנס לרצועה וסייע בסריקת בתים, עד שהטנק שעליו פיקד נפגע. "הטנק שלהם בדיוק נעצר מעל פיר, ומחבל יצא מתוכו והצמיד מטען בנקודה רגישה", מסבירה אורה. "זה לא היה הטנק של אריאל, ולא הצוות שלו. מפקד הטנק נפצע, ואריאל התנדב למלא את מקומו. אריאל ואסיף לוגר נהרגו, שניים נפצעו קשה, והחמישי, שאריאל אמר לו 'אתה תשב שם', נפצע קל. אפשר לומר שאריאל הציל אותו".
אורה חוזרת אל היום ההוא שבו קיבלה את הבשורה, או יותר נכון ללילה לפני, שבו פקד אותה חלום שטשטש את הגבול בין מציאות לדמיון. "מה שאספר כעת זה סיפור אמיתי", אומרת אורה בשקט, והדסה ויהודית מאזינות לה בקשב עמוק. "אריאל נהרג ביום שלישי. בלילה שבין שני לשלישי חלמתי חלום. דפקו לי בדלת ואמרו לי זה וזה נהרג. התעוררתי וקמתי לדלת. לא ידעתי אם זה היה חלום או מציאות, ולא הצלחתי להיזכר בשם של מי שעל מותו בישרו לי. באותו הזמן היו לי שבעה נכדים בצבא, כולל נועה, ארוסתו של אריאל שהיא קצינה בחיל האוויר, אבל דאגתי רק לאריאל. לא הצלחתי להירדם, קמתי ויצאתי החוצה והלכתי לבית של חן, הבן שגר בסמוך אלי. רציתי לוודא אם זה אמת או חלום כי עוד הייתי בספק בעניין. ראיתי שכולם ישנים והכל בסדר, אז אמרתי לעצמי, 'אורה, זה היה חלום, תפסיקי'. בבוקר הייתי כמו שיכורה ולא מיין. לא יכולתי לתפקד. היתה לי תחושת בטן כל כך כואבת. הלכתי לחברה מאוד טובה. אמרתי לה שאני כל כך דואגת לאריאל ואני לא יכולה להירגע. בדיעבד, באותה העת אריאל כבר לא היה בן החיים".
אורה שבה לביתה ומצאה שהמחשב והטלוויזיה מקולקלים. היא קראה לבנה חן, שניסה לתקן את המכשיר, ללא הצלחה. "הוא הרים טלפון לאחיו ניר, שהוא הדוקטור שלנו לענייני חשמל. איך שחן מתחיל לצלצל לניר, הטלפון מצלצל ביד שלו. זה היה ניר. ואז חן צרח 'לא'. הבנתי מייד שניר בישר על מות בנו אריאל. זהו. מהר־מהר ארזתי כמה דברים ונסענו לבית הכרם בירושלים לבית של ניר. הבית היה מפוצץ באנשים. ניר נכנס למיטה עם הבגדים והסתגר בחדר השינה. הוא רצה רק שקט. הילדים בכו, כל אחד בחדר שלו".
צוואה מהנכד
מי שגם היא רצתה להגיע לנחם את אורה אך לא העזה, היתה יהודית. כירושלמית, שנכדיה לומדים בתיכון הימלפרב, היא שמעה על נפילתו של אריאל רייך, בוגר המוסד שאיבד בתוך חצי שנה חמישה מבוגריו. "נודע לי על הנכד של אורה, אבל לא היה לי אפילו האומץ לבוא. לא ראיתי אותה מאז החתונה שלי, 60 שנה. היינו חברות בתיכון ובסמינר למורות ולגננות, אבל הקשר נותק. הדרכים נפרדו. אפילו לצלצל לא העזתי. לא ידעתי איך לנהוג".
חודש לאחר מכן, ב־3 בדצמבר, נהרג בעזה בן זוסמן, נכדה של יהודית רוזנבוים, אם לארבעה וסבתא ל־12. בן, לוחם הנדסה קרבית, בן 22 בנופלו, הוא בנה הבכור של בתה הצעירה, שרית. "מאז שבן נעלם נאלמתי דום", אומרת יהודית, "אני חוששת מאוד מהראיון הזה. אין לי מילים". לאט־לאט היא נרגעת ופותחת את ליבה. חברות הילדות שלצידה מאזינות לה ומשרות עליה ביטחון.
"בעשר וחצי בערב פתאום אני שומעת צלצול בדלת", היא משחזרת את רגע הבשורה שקיבלה בביתה ב"בית במושבה" בירושלים. "אמרתי לעצמי 'מי מצלצל לי בשעה כזו'. ניגשתי לדלת, ובעינית ראיתי דמות לא מוכרת. החלטתי לפתוח כי יש לנו שומר בכניסה לבניין. אני פותחת את הדלת ורואה את הבן הבכור שלי וכלתי, ובזווית העין אני רואה פרמדיק נשען על הקיר. אמרתי להם: 'מה זה הפרצוף הזה? למה אתם עצובים?'. והם לוחשים לי: 'בן, בן'. צרחתי את נשמתי. זהו הרגע הנורא בחיי. צעקתי ובכיתי והושיבו אותי על הכיסא והפרמדיק טיפל בי. לא יכולתי להירגע. שאלתי כל הזמן 'למה, למה, למה' - שאלות שאין עליהן תשובות".
למחרת בבוקר מצאה יהודית את הכוחות להגיע לבית בתה. באותה העת קיבלה המשפחה את הצוואה שהותיר אחריו בן, המורכבת ממילים פשוטות ונשגבות, שהותירו רושם עז בציבור. "להגיד את האמת, הצוואה של בן היתה לי הפתעה גדולה מאוד. ישבתי וקראתי ובכיתי והייתי המומה. לחשוב שילד בן 22 כותב צוואה ומשאיר אחריו כאלה מילים".
יהודית פותחת ביד רועדת דף מקופל וקוראת כמה משפטים ממה שהותיר נכדה: "אם אתם קוראים את זה, כנראה שקרה לי משהו. כמו שאתם מכירים אותי, כנראה אין מאושר ממני כרגע. לא סתם הייתי ממש לקראת הגשמת החלום שלי בקרוב. אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל. גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. היתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי, ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק.
כנראה אשב ליד סבא ונשלים קצת פערים, כל אחד יספר על החוויות שלו ומה השתנה בין מלחמה למלחמה". יהודית נעצרת ומסבירה: "הוא מתכוון פה לסבא שמוליק, בעלי, שנפטר לפני שלוש שנים. ירושלמי שורשי, שהיתה בינו לבין בן אהבת נפש".
היא ממשיכה בהקראת הצוואה, בקצב איטי, מדגישה כל מילה, כמו מלקטת פירורי חיים שהותיר נכדה: "אם חס וחלילה אתם יושבים שבעה, תהפכו אותה לשבוע של חברים, משפחה וכיף. שיהיה אוכל, בשרי כמובן, בירות (...) תעשו צחוקים, תשמעו סיפורים, תפגשו את כל שאר החברים שלי שעוד לא ראיתם. וואלה? מקנא בכם".
בהמשך הדברים בן מזהיר שאם ייפול בשבי חי או מת, שלא ינהלו קמפיין להשבתו ושלא ישחררו מחבלים תמורתו. את הצוואה הוא חותם כך: "יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי שזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם".
יהודית מספרת ששרית בתה נטרפה מדאגה לבן בתחילת המלחמה. "דאגתי לה, אבל המילים שכתב בן כנראה השפיעו עליה מאוד. אני חושבת שחלק מהכוחות החזקים שיש כיום לשרית הם הודות לצוואה. הופתעתי מהחוזק שלה. כשיצאנו מהבית להלוויה, נדהמנו כולנו מכמות האנשים שמילאו את הרחוב. ידעתי שהכאב של שרית הוא כאב עצום, ופתאום היא נעמדה בקומה זקופה בראש מורם ואמרה בקול חזק: 'תתעודדו, זקפו את הגב, הרימו את הראש, עם ישראל חי' ואז שרו את 'התקווה'. זה היה מחזה מדהים. עם החוזק הזה נסענו להלוויה. אני הייתי כל כך כאובה ונסערת, ואז שמעתי את ההספד של שרית ושוב נדהמתי מהכוח ומעוצמות הנפש שהיו במילות ההספד שלה. כשאני רואה איך שרית מתמודדת עם האובדן, אני נפעמת ושואבת ממנה את הכוח להתמודד".
ומהצוואה את שואבת כוח? את מצליחה לשמוח כמו שבן ביקש?
"אני מנסה לא לשקוע, זה עצב מתמשך. הבכי יכול לפרוץ אצלי מכל זיכרון הכי קטן. בכל פעם שאני חולפת ליד התמונה של בן בסלון או נזכרת בו, אני פשוט פורצת בבכי. אני מתגעגעת מאוד לחיבוק החם שלו ולשיחה הקבועה לפני שבת, לא משנה איפה היה, מעולם לא פספס את השיחה של יום שישי. אפילו בשישי האחרון, יומיים לפני נפילתו, כנראה לא התאפשר לו להתקשר אך דאג לשלוח לי 'שבת שלום' עם לב אדום.
"אני חושבת שייקח לי זמן. אני חושבת שאני מתחילה להפנים את הדברים. אני נפעמת ונרגשת מהנכד שלי, ואני מאוד גאה בו. בן הלך לצבא בשמחה, אבל הוא לא היה מורעל. הוא אהב את הצבא, ואף פעם לא התלונן. כל תפקיד שקיבל, גם כאלה שלא רצה, הוא עשה על הצד הטוב ביותר. הכרתי אותו כילד מוקף חברים ואהוב על כולם. כשאת קוראת את הדברים שכתב, את רואה שזה בחור מיוחד, משכמו ומעלה. אז כן, אני חושבת שאני מצליחה להיות יותר חזקה ושמחה בזכות המילים של בן".
המעגל נסגר
יהודית עבדה במשך שנים כגננת רגילה, ובהמשך כגננת טיפולית בגן ששילב ילדים עם מוגבלות. בין השאר, עבדה גם בבית חינוך עיוורים והתנדבה בקופת חולים. כפנסיונרית היא המשיכה להיות פעילה, וכעת לאט־לאט היא חוזרת לשגרת החיים, שכוללת מפגש עם חברות, הרצאות ועיסוק בספורט. "לחוגים עם המוזיקה עוד לא חזרתי".
קצת אחרי השבעה על בן, נודע ליהודית שלא רק אורה איבדה את נכדה אלא שגם הדסה איבדה שני נכדים. עם הסטטוס החדש של סבתא שכולה בעצמה, העזה יהודית ליצור קשר עם חברות הילדות והתקשרה לכל אחת מהן.
"רק אז קישרתי בין בן זוסמן ליהודית", מספרת אורה. היא מתקשה להשלים את המשפט, הדמעות מציפות אותה למשך כמה דקות עד שהיא אוספת כוח להמשיך. "ביום שבו בן נהרג, התקשר אלי נכדי, יאיר, האח הצעיר של אריאל, ואמר לי: 'סבתא, היום איבדתי את החבר הכי טוב שלי, בן זוסמן'. בכיתי איתו על כך שאיבד לא רק אם, ואח, אלא גם חבר טוב. אבל אז לא ידעתי שבן הוא הנכד של יהודית. ברגע שיהודית התקשרה וסיפרה לי על בן, הרגשתי תכף איך אנחנו מתחברות".
יהודית: "החברות של פעם, של ימי הכפר, היא כזו שגם כשאת לא רואה חבר או חברה 60 שנה, ברגע שאת נפגשת כאילו לא נפרדת מעולם. כמה ימים אחרי שיחת הטלפון הדסה התקשרה אלי ואמרה: 'מה דעתך, אנחנו באות לירושלים, להר הרצל, אולי ניפגש?' אמרתי: 'בשמחה'. כשנפגשנו גילינו שהקברים ממש סמוכים אחד לשני, שכולם באותה החלקה".
הדסה: "הלכנו עם ליבנו, הרגשנו צורך להיפגש. הר הרצל זה המקום של הנכדים שלנו עכשיו, וזה המקום שלנו. זה מאוד מחזק היחד הזה. לא במובן שיש עוד שותף לצרה, אלא בגלל שאנחנו חברות ילדות, ששואבות כוח אחת מהשנייה. אחרי המפגש בהר הרצל ישבנו לאכול יחד במסעדה".
אני מקווה שהיה בשר, כמו שבן ביקש בצוואה.
הדסה: "לא היה בשר, זו היתה מסעדה איטלקית, אבל אני בטוחה שבן היה מאשר".
מה המקום שלכן כסבתות בשבעה על הנכד, ובכלל בעיבוד האובדן? כמה אתן תומכת וכמה נתמכות?
אורה: "בשבעה לא הרגשתי שאני צריכה לתמוך באחרים, כי לכל אחד יש את מעגל התמיכה שלו. הרגשתי שאני בעצמי יושבת שבעה. לא עשיתי קריעה, אבל הרגשתי כאילו איבדתי בן. הנכדה שלי שאלה אותי פעם, 'את מי את אוהבת יותר, את הנכדים שלך או את הילדים שלך?' אמרתי לה שאני אוהבת את כולם אותו הדבר, שגם הנכדים הם הילדים שלי. בימי שישי שלחתי לאריאל הודעות. לא תמיד היה לו זמן לענות, אבל לפחות ראיתי את הווי הכחול. בשבת האחרונה הוא דווקא הספיק לענות: 'סבתא, אני אוהב אותך המון־המון ומאוד מתגעגע'. את ההודעה הזו אני שומרת. אני לא מרגישה שאני נתמכת, כי אני בסך הכל מאוד עצמאית וגם משתדלת לעזור לאחרים. לניר אני לא מרגישה שאני יכולה לעזור כרגע. הוא בעשייה תמידית".
אורה, ישבתם ודיברתם על זה שהוא איבד בת זוג ובן, וגם את איבדת בן זוג ובן?
"לא, זה עוד לא קרה. עוד לא היה זמן איכותי לדבר. אני מקווה שזה עוד יקרה. כשאשתו היתה חולה בסרטן, הוא ביקש ממני הרבה פעמים עזרה. כשיאיר התגייס באתי ועזרתי. יש לי 17 נכדים, שבעה מתוכם יתומים".
איך מנחמים בן?
אורה היתה במשך שנים גננת, ואף זכתה באות יקיר החינוך, בין השאר על יכולתה לנהל גן משותף לדתיים ולחילונים. במשך תשע שנים התנדבה בער"ן, אבל "אחרי שבני ובעלי נפטרו, לא מצאתי כוחות להקשיב לסבלם של אחרים. היום אני ממשיכה לחיות, להיפגש עם חברות ולצייר. ציירתי את עצמי עומדת בחשיכה, ולפניי הכל ירוק ומואר. אני מסתכלת קדימה ואני אומרת שאני יוצאת לדרך חדשה. אני לא נשארת בשחור".
הדסה: "גם אני עוד לא ממש ישבתי ודיברתי עם שמואל, הבן שלי. קשה לי, מאוד קשה לי לראות איך הוא חי כאילו על ספידים, לנסות להשפיע טוב על עם ישראל. הוא איש ציבור ורב מוערך ואהוב. הוא חי כל הזמן מהרצאה להרצאה, מהזמנה להזמנה. אני לא חושבת שהם היו אפילו שבת אחת בבית מאז האובדן. הוא מנסה לחזק את כל המשפחה, לגבש אותם, לעזור, לכאוב ביחד, וגם לתחזק את ההרגשה שמותם לא היה לשווא. צביקי, האח הצעיר, אומר שהוא עכשיו מלא גאווה על האחים שלו, שכולם יודעים שהם היו אחים גיבורים שנפלו למען עמנו וארצנו, בעד הסמל והדגל. גם טלי אמם, שעובדת כאחות, מאוד עסוקה. היא נבחרה עכשיו לאחות מצטיינת".
הדסה היתה במשך שנים מורה ומנהלת בית ספר. אחר כך עבדה בהוצאת ספרים יחד עם בעלה, ושניהם היו קרובים מאוד לרב משה צבי נריה והוציאו לאור את ספריו. בהמשך היתה מנהלת מחלקת הארגון של "אמונה", תנועת האישה דתית, והקימה סניפים שלה בדרום.
אנחנו רגילים להביט אל דורות העבר בהערצה ואל הדורות הצעירים במעט בוז. תמיד היתה תחושה של ירידת הדורות. במלחמה גילינו דור צעיר חדש, ערכי ונחוש. הופתעתן?
יהודית: "אני קצת הופתעתי. כשהחלה המלחמה ראינו את ההתגייסות וגדלות הנפש של החיילים, את הביטחון בצדקת הדרך. איך הם התייצבו עוד לפני שקראו להם. בן הגיע למילואים בלי שקיבל צו גיוס. הוא פשוט לקח את התיק ברגע שהוא שמע, ונסע. הוא כבר היה חודשיים אחרי שחרור. הוא עשה מבחנים לשב"כ והתקבל. כשהוא סיפר לי על זה, שאלתי את עצמי, 'למה הוא צריך את זה? היתה לו עכשיו תקופה ארוכה של צבא, למה שלא ייצא לטיול או ללימודים?' אבל זה מה שהוא רצה. החיילים נלחמים בעוצמה לא מתוך רצון לנקמה, אלא כי הם נלחמים על החיים שלהם, שלנו ושל כל עם ישראל. זה השוני מכל המלחמות שעברנו".
הדסה: "אנחנו סבתות שעברו בעצם את כל מלחמות ישראל. במלחמת השחרור היינו בנות 6. אני עוד זוכרת את השוחות בכפר פינס. האמת היא שלא הופתעתי מהעוצמה של הצעירים. כל הילדים האלה שנקראו נערי הטיקטוק ונערי חוף הים, אבל ראיתי איך הם מתגייסים והופכים להיות הכי פייטרים. אחרי הצבא והטיול הגדול נועם התחתן ולקח את עצמו בידיים. הוא עבד במשרד הביטחון ובמקביל השלים תיכון בחצי שנה, ואז למד באוניברסיטה והפך לאנליסט מצליח. הם אולי דור נהנתן, אבל ערכי ואמיתי. אורי, האח הבכור שלהם, שהוא מהנדס, עזב מייד פרויקט גדול באילת כדי להיות קרוב ולתמוך באחים שלו ובאלמנות, ויהונתן האח התאום של ישי קם מהשבעה וחזר ליחידה שלו. היה צריך לשלוף אותו בכוח מהקו הראשון של האש בעזה, כי היה לו קשה לעזוב את החיילים שלו. כל האחים המשיכו מייד למילואים, ולא חשבו לנצל פריבילגיה של אחים שכולים. זה דור מיוחד.
"יהונתן מתחתן עוד מעט. הוא כתב פוסט: 'בכל בוקר אני מתעורר עם דמעה, ובכל בוקר אני דבר ראשון מנסה להתקשר אליך, ישי. אתה חצי ממני'. הם תאומים זהים".
יהודית: "גם אני תאומה זהה. רבקה התאומה שלי גרה מעלי. עד היום מתבלבלים בינינו. היו כל כך הרבה מקרים של תאומים שאחד נהרג. אני רגישה לנושא. איך מרגיש אח תאום שמאבד את התאום שלו? זה נוגע לליבי תמיד".
אורה: "גם אצלי הנכדים המשיכו לשרת. יאיר שירת בגבול לבנון. הוא השתחרר, ועכשיו קיבל שוב צו גיוס. הוא רוצה ללכת. הם לא שואלים את סבתא אם ללכת ולאן ללכת. סבתא אמרה לכולם תלכו לקריה", היא צוחקת, "אבל זה לא עזר לה".
יהודית והדסה צוחקות עם אורה. בתום הראיון הן עולות שוב יחד לאותה החלקה בהר הרצל. יד מונחת על כתף. דמעות, ולא מרוח ירושלמית. שלוש נשים מתגעגעות אך גאות. בנות 80, שנותנות תוקף ופרשנות חדשה למאמר המשנה "בן 80 לגבורה" - סבתות של גיבורים, אצילות וגיבורות בעצמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו