ד"ר אלכסנדר אברהם
מנהל היכל השמות ביד ושם
בלשן, היסטוריון ופילולוג. אמון על המאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה
ד"ר אלכסנדר אברהם, כמעט 30 שנה אתה משמש מנהל היכל השמות ביד ושם. בשיחת הרקע שלנו סיפרת לי שהעיסוק בשמות ובסיפור הנרצחים שבאוסף דפי העד שלכם מרתק אותך. ברובד עמוק יותר, מה מהווה עבורך העיסוק הזה?
"שמעון פרס אמר פעם שאנשים אינם כמו בציורים של שאגאל, עפים באוויר, משום שכל בן אדם קשור למקום מסוים. עבורי, העיסוק במקור השמות, במקום ובשורש שלהם - הוא שילוב מנצח בין היסטוריה, גיאוגרפיה וחקר טקסטים בריבוי שפות. מובן שתרמה גם העובדה שאנחנו מסייעים לאנשים לסגור מעגל, ולפעמים למצוא קרובים שלהם בחיים.
"עיקר העבודה שלנו מתבססת על דף העד, כפי שציינת, שהוא כרטיס אישי המתאר במילים ספורות את זהותו וסיפורו האישי הקצר של הנרצח בשואה. בדרך כלל מי שממלאים את הדפים האלו הם קרובי משפחה, חברים, שכנים ומכרים. דף העד מודפס ב־14 שפות, ואנחנו עובדים עם יותר מ־30 שפות".
הקלדת אינספור שמות למאגר הנרצחים. הם בוודאי שזורים אצלך בסיפורים ייחודיים.
"עבדתי שנים בדלפק של היכל השמות, שבו אנשים עברו וביקשו מידע על קרוביהם. באחת הפעמים אדם שהגיע אלי התעקש לקבל את דף העד המקורי, דבר שהיה אסור. הוא ביקש ללא הפסקה את הדף המקורי, ולבסוף נעניתי לבקשתו. כשהדף בידיו, הוא הלך לצד, הסתובב, ושמעתי אותו אומר קדיש בתוך היכל השמות. זה שבר לי את הלב. דף העד הוא מצבה סמלית, כי לרוב הנרצחים בשואה לא היה קבר. זו הסיבה שהעבודה שלנו נוגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר של אנשים. עד היום אנחנו מקבלים כ־1,000 דפי עד בחודש. דף העד הראשון הגיע ליד ושם ב־1954".
כיצד נראו בתחילת הדרך מבצעים לאיסוף שמות?
"בפרוטוקול הראשון של יד ושם נכתבה המלצה כיצד לגשת למשימת איסוף השמות: פנייה למשפחות ובקשה מהן לדווח על נעדרים. ערוץ נוסף הוא פנייה לארכיונים של מחנות ההשמדה, שזה כמובן אוקסימורון - כי לא היה בהם רישום כלל וכלל. תחילה, בשנות ה־50, בוצע רישום לפי קהילות, ובדרך עלה הרעיון להנצחה אישית, שבבסיסה דף העד, שאגב - תקף גם מבחינה משפטית.
"ב־1955 נערך מבצע לאומי של איסוף דפי עד, שארך יותר משנתיים. תחנות רישום נפרסו לאורך הארץ, ופרסומים שונים קראו לתושבים להתייצב ולמלא דפי עד. בשלב מסוים, כשהמארגנים לא היו מרוצים מהיענות הקהל, החלו לשלוח צוותים של זוגות מבית לבית, בבקשה למלא דפי עד.
"שנים מאוחר יותר, בשנת 1994, עבדנו בקריית גת ובכרמיאל ושלחנו תלמידי תיכון לעבור מדלת לדלת. הצלחנו לאסוף שם כ־30 אלף שמות, אבל אחד הצוותים של שתי בנות לא חזר בזמן. חיכינו וחיכינו, והן פשוט לא הגיעו. לקראת ערב הן חזרו חיוורות לחלוטין עם דמעות בעיניים. לא הבנו מה קרה, עד שהן הסבירו לנו שהעיכוב נגרם מכך שאחת המשפחות מילאה עוד ועוד דפי עד. הן הביאו יותר מ־100 דפי עד ממשפחה אחת. זה היה אירוע בלתי נשכח. בסופו של דבר, המבצע בשנות ה־50 הביא לאיסוף של כ־800 אלף שמות, ובעקבות מבצע נוסף באפריל 1999, אספנו עוד כ־400 אלף שמות".
לחפש בין הקברים
אתה עובד עם דפי עד משנת 1984. לאורך השנים איתרת שמות משלל אוכלוסיות. באילו מקומות לא שגרתיים מצאת שמות של נרצחים?
"אנחנו מחפשים בכל מקום. הגענו עד לבתי ספר בפולין ועברנו על רשימות ילדים בספטמבר 1939. הבנו שהילדים היהודים שלא הגיעו לבית הספר - נרצחו. קיבלנו גם דפי עד ממקומות לא שגרתיים - מסורינאם בדרום אמריקה ומהונג קונג שבה גרים יהודים, וכשיש יהודים תמיד יהיה מישהו שאיבד משפחה בשואה. הגענו גם עד מונקו - הגיעו משם דפי עד, למרות שהיא לא בדיוק המקום שנוטים לחשוב עליו בהקשר של השואה. אבל השואה הגיעה עד לשם, וכמה עשרות יהודים נשלחו משם למחנות".
באוכלוסייה החרדית, למשל, איתרתם שמות במקומות מפתיעים.
"במגזר החרדי התפתחו צורות שונות להנצחת שמות. בספרים שעוסקים בנושאים תורניים קיימות הקדשות של המו"ל או של המחבר לקרובי משפחה שנרצחו בשואה. סרקנו עשרות אלפי ספרים כדי לדלות שמות מתוך המקורות הללו. במקביל, מצאנו שקיימים לוחות זיכרון רבים בבתי כנסת, ועליהם עוד שמות. בחלק מהמושבים באותם בתי כנסת מצאנו גם כן שמות נרצחים, לאחר שקרובי משפחה הקדישו מושב לזכרם.
"צילמנו 99 אחוזים מבתי הכנסת ומהמדרשות בארץ. היו מקרים שבהם חלק מלוחות הזיכרון נזרקו לחצר האחורית בעקבות שיפוצים. האנשים שלנו היו צריכים להרכיב מחדש את אותם לוחות כדי לאתר עוד שמות. זה היה מבצע הצלה. הגענו למסקנה ש־65 אחוזים מהשמות שמצאנו בבתי הכנסת, לא נרשמו במאגר שלנו. זה מקור רציני וחשוב. נוסף על כך, ניסינו לאתר עוד שמות בבתי קברות. בקנה מידה גס, על כל אחת מעשר מצבות בישראל יש שמות של נרצחים בשואה: בהיעדר קבר לנרצחים, המשפחה מחפשת מקום פיזי, מוחשי, להנציח את זכרם. אני חושב שבחלוף השנים עברנו על כמחצית מהקברים במדינת ישראל; כנראה מאות אלפי קברים".
היה לכם גם פרויקט מקביל במגזר הרוסי.
"עבדנו קשה כדי להעלות את המודעות שלהם לחשיבות הנושא, משום שבבריה"מ לשעבר נושא השואה היה טאבו. היו להם נרטיבים אחרים, ופשוט כמעט לא ניתן אישור לפעולות הנצחה. אני זוכר שלפני נפילת מסך הברזל הגיעו ליד ושם דמויי דפי עד בהדפסה עצמית. כנראה מישהו סיפר להם שיש דבר כזה דפי עד, והם דמיינו איך נראים טפסים כאלה, הדפיסו ומילאו, והבריחו אותם עם תיירים זרים. אז יש לנו כמה עשרות דפי עד שקיבלנו במחתרת".
איך אתה מרגיש כשאתה מגלה שם חדש?
"הנאצים רצו להשמיד את היהודים פיזית, וגם להשמיד את זכרם. לכן, עבורי, כל שם חדש הוא ניצחון נוסף על הנאצים. יש לי במשרד תמונה של מכונה שפיתחה IBM ושווקה בשנות ה־30 באירופה, ושימשה את הנאצים לניהול מפקד האוכלוסין של היהודים במאי 1939. כיום אנחנו משתמשים בטכנולוגיה דומה, משוכללת, אבל למטרה הפוכה - לשמר את זכר היהודים ולהפוך אותם ממספרים לבני אדם. עבורי, זה עוד ניצחון על הנאצים.
"חשוב לומר שבאיתור השמות גלומה אחריות רבה. הצוות שלנו ברובו מומחה בבלשנות ובפילולוגיה ויודע כמה שפות. המטרה שלנו היא להבין היטב את הנקרא ולפענחו בקונטקסט היסטורי, כי שפה עוברת שינויים לאורך השנים. לפעמים אות אחת יכולה לשנות את כל המשמעות. אם ננסה לתעד את שם הנרצח, וטעינו באות אחת - כל מה שעשינו לא שווה. הבן אדם לא ייזכר, כי איש לא ימצא אותו בגלל השם השגוי".
בכל זאת, אני מניח שלפעמים יש שגיאות, שמות כפולים, לפעמים לוקח זמן לעדכן שמות.
"נכון, אבל זה לא פוטר אותנו מהאחריות. אנחנו מנסים להיות הכי מדויקים שאפשר ולהימנע משמות כפולים. חשוב לנו לכבד את הנרצחים ולשמר בצורה הכי מדויקת את הזיכרון, אבל רק מי שלא עובד לא טועה. רק לפני חודש אחת העובדות ביד ושם גילתה ששמו של דוד שלה רשום אצלנו כנרצח, בשעה שהוא שרד. זה קורה מדי פעם, ועדיף שזה יהיה סוג הטעויות שלנו".
"מרוץ נגד השעון"
היה שם שחיבר אותך לסיפור רגשי רחב יותר?
"בשנת 1999 ביצענו פרויקט מחשוב נרחב, שבו הקלדנו יותר ממיליון דפי עד, ובמהלך העבודה הגיע אלינו דף עד של אישה מקאבלה, יוון, עם שם פרטי בלבד - בת שבע, ללא תאריך או מקום לידה. נכתב שהיא נשלחה לטרבלינקה, והדבר היחיד שנודע על אודותיה היה שהיא מכרה גלידה בכניסה לבית ספר בקאבלה. מי שמילא את דף העד היה ילד שקנה גלידה אצל בת שבע, ובו הוא כתב שלא ידע עליה כלום - אך את טעם הגלידה הנפלא שלה הוא לעולם לא ישכח. טעם הגלידה הוא כמו עוגיות המדלן של פרוסט בספר 'בעקבות הזמן האבוד'. הטעמים החיו את הרגש ואת הזיכרון. שיתפנו את כל הקלדנים שלנו בסיפור הזה, ואני זוכר שהזמן כמו עצר מלכת. זה היה מרגש מאוד".
העבודה שלך סוחפת אותך להרבה מקומות רגשיים כאלה?
"הצוות שלנו מונה כ־20 אנשים, והם נחשפים למצבי קצה רגשיים, קשים וגם אופטימיים. אבל ככלל, מדובר באנשים שעוסקים בעיקר במוות. חלק מאנשי הצוות כותבים כ־30 שמות נרצחים כמעט מדי יום לאורך שנים, ובדפי העד גם כתוב באיזו צורה הם נרצחו - דברים שאי אפשר להעלות על הדעת. אבל העבודה הזאת כל כך חשובה כי אנחנו אחראים לכך שזכרם של האנשים האלו לא יימחק. קרה שעובדת הגיעה אלי ואמרה שאינה מסוגלת עוד להקליד שמות של נרצחים, שקשה לה, וביקשה להקליד שמות של ניצולים במקום, ובכך להתחבר לצד האופטימי יותר שבעבודה".
חלק מהנרצחים היו ילדים. אני מניח שזה הופך את ההתמודדות לקשה ומורכבת יותר.
"זה כואב משום שיש לנו סימון שנרצח ילד, אבל אין לנו את שמו. בפועל, יש דפי עד עם שם מבוגר שנרצח, ובתיעוד מצוין שהיו לו למשל שלושה ילדים, לפעמים כתובים גם מינם וגילם, אך ללא שמותיהם. זה נובע מכך שקרובי משפחה רחוקים מילאו את דף העד, אבל הם לא תמיד זכרו את השמות".
זה מצמרר. הם חיו, אבל איש לא יזכור אותם בשמם.
"כאילו הם נמחקו. בכל פעם שאני נתקל בדף עד כזה אני מצטמרר, נשבר לי הלב. זה אחד הפספוסים הגדולים, וכרגע אין לנו פתרון משום שבאירופה יש חוק צנעת הפרט, שתקף ל־100 שנה מתאריך הלידה. אולי בעוד 20 שנה נוכל לאתר את שמות הילדים. זו נחמה פורתא".
כשהתחלת ביד ושם עמדתם על כמיליון וחצי שמות, לצד כ־4 מיליון שמות חסרים. האמנת בזמנו שתצליחו להשיג כל כך הרבה שמות לאורך שנות עבודתך?
"לא האמנתי, אבל קיוויתי. כיום אני חולם להגיע ל־5 מיליון שמות, עד שאצא לפנסיה בשנה הבאה. כלומר, עוד 100 אלף שמות עד לשנה הבאה. לאורך השנים הצוות שלנו הקליד אינספור שמות למחשב, אחד־אחד. אני בעצמי הקלדתי אלפים רבים של שמות. כל שם מרגש אותנו ונותן תקווה להמשך. אני חי, ישן וחולם על השמות האלה. זו משימת חיי, אבל זו גם משימה קשה, כי בכל יום שעובר אנחנו ממצים את המקורות הידועים והאפשריים, ויש פחות ניצולים ופחות תיעוד. זה מרוץ נגד השעון".
אתם מסתייעים בבינה מלאכותית. זה עשוי לקדם אתכם לעבר עוד שמות?
"הבינה המלאכותית 'למדה' בשנה האחרונה לסרוק עדויות כתובות ומצולמות של ניצולי שואה, ומתוכן לדלות שמות נוספים של נרצחים. הטכנולוגיה כל הזמן משתפרת, מה שמאפשר לנו ללכת אחורה, לעדויות שנתנו עשרות אלפי שורדי שואה במהלך השנים, שחלקם נפטרו, ולהוציא מתוך העדות שלהם שמות נוספים עם מידע מפורט - שם מלא, עיר לידה, שם ההורים, המקום האחרון שבו נראו. הטכנולוגיה הזאת מאפשרת לנו לעבור על מאגרי מידע ולהגיע לאלפי שמות שבלעדיה היה לוקח לנו חודשים, אם לא שנים, לאתר בעצמנו. עם זאת, נדרש עוד אימון של המכונה כדי להפוך אותה למדויקת יותר. אם נצליח, יש כאן פוטנציאל גדול של סריקת טקסטים במסות, בזמן סביר".
ואפילו עם הבינה המלאכותית, אנחנו צריכים להשלים עם העובדה שכנראה חלק מהשמות לא יאותרו לעולם?
"אני חושש שכן. נכון לחודש ינואר השנה, הגענו לתיעוד של כ־4.9 מיליון שמות. המספר 6 מיליון, אותו מספר מיתולוגי שמופיע במשפטי נירנברג, הוא כנראה בפועל 5.8 מיליון. הקושי שבדבר טמון בכך שאנחנו יודעים שכנראה לעולם לא נצליח לתעד את כל הנרצחים, משום שאין מקורות בחלק מהאזורים. העניין הוא שאנשים לא מבינים שמעולם לא באמת היתה רשימה של 6 מיליון, או של 5.8 מיליון.
"אני נתקל באנשים שממש מופתעים, נדהמים, שחסרים עוד כמיליון שמות של נרצחים בשואה. הם שואלים אותי - אתם לא יודעים את כל השמות? הרי מדברים כל הזמן על ששת המיליונים. אבל זה לא קיים, אין רשימה של כל הקורבנות, בדיוק כפי שאין רשימה מסודרת של הניצולים; במאגר שלנו יש יותר ממיליון שמות של יהודים שגורלם לא ידוע. בגרמניה יש היום ניסיון לשחזר את שמות היהודים שהתגוררו במדינה בשנים 1945-1933, אבל זה יוצא דופן כי בזמנו הגרמנים בוודאי לא תיעדו את שמות הנרצחים. הם פשוט השמידו את רובם ללא שום חשבון או רישום. מנגד, המשימה שלנו, בדיוק כפי שכתוב בספר השמות - היא לחקוק את שמות היהודים שנרצחו בשואה לזיכרון עולם. זו השליחות שלנו".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו