בחודש יולי הקרוב יחגוג מיכאל (מיקי) גולדמן־גלעד את יום הולדתו ה־99. כשמאחלים עד 120, הוא מחייך ואומר שהוא קונה זאת בשמחה, ולא מרגיש צורך להתחיל את שלב הסיכומים. הוא אמנם כבר לא יכול לרוץ מרתונים, אבל הראש צלול והזיכרון עובד. אם יש ניצחון מוחלט על גרמניה הנאצית, הסוד נמצא אצלו.
מיכאל, שאיבד את רוב משפחתו בשואה, ניצל מהגיהינום של אושוויץ, עלה לישראל, חקר כקצין משטרה את אובר־שטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן והיה נוכח במאי 62' בתליית הצורר. היום הוא כאן כדי להזכיר לכולם את מה שאסור לשכוח.
"למה האנטישמיות עדיין קיימת?", הוא לוקח לרגע אוויר כדי לענות על השאלה שממשיכה להעסיק את העולם היהודי, וביתר שאת בימים אלו, "אני מפרש זאת עם משפט מההגדה של פסח 'שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם'. אף אחד לא יכול להסביר למה בן אדם שלא מכיר אותי עובר ברחוב ויורק עלי, רק בגלל שאני יהודי. כנראה זו הקנאה. איך מעם כל כך קטן יצאו אנשי רוח, מדענים, זוכי פרס נובל. למה זה מגיע לכם, ולא לנו? אף פעם לא הייתי ולא אהיה גזען. כשבמטח הטילים האיראני נפצעה קשה ילדה בדואית, זה כאב לי בדיוק כאילו נפצעה ילדה יהודייה".
אתמול עלה בבתי הקולנוע בישראל "יוני אפס", סרטו של הבמאי ג'ייק פאלטרו, שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים ועוסק בימיו האחרונים של אייכמן, בהוצאתו להורג ובאנשים שהקיפוהו, מבוני התנור שבו נשרפה גופתו ועד השוטר ששמר על תאו במעצר. בין היתר, נמצא שם מיכה אהרונסון, שאותו מגלם השחקן תום חגי, דמות המבוססת על חוקר המשטרה מיכאל גולדמן־גלעד, שבנו רון הוא ממפיקי הסרט.
זהו הסרט הראשון שרון גולדמן (50), המתגורר בניו יורק ב־24 שנים האחרונות ועוסק ביזמות בתחום הרפואה הדיגיטלית, מעורב בהפקתו. "עניין אותי להיכנס להפקה בגלל שאחת הדמויות מבוססת על סיפור אבי, וגם כי אחרי שקראתי את התסריט הבנתי שחשוב שהסרט ייעשה ויציג חלק ממשפט אייכמן ומההתמודדות של מדינה צעירה עם אירוע שבדרך כלל לא כל כך מסופר - ההוצאה להורג. הסרט כבר מצליח ביפן, ובקרוב יגיע לארה"ב. הוא הוצג בפסטיבלים וזכה לתגובות נלהבות. אבי יכול למלא בסיפורו חיים של הרבה מאוד אנשים".
צרות זוכרים טוב יותר
פגשתי את מיכאל בביתו שבגבעת שמואל. הוא סיפר שראה את הסרט פעם נוספת, ערב לפני. "החלק שלי די הזכיר את מה שקרה במציאות", הסכים, "חוץ מהעובדה שלשחקן יש שפם ולי אף פעם לא היה".
מיכאל נולד ב־1925 בקטוביץ' שבפולין לנפתלי ולאסתר. האמצעי בין שלושה ילדים במשפחה שהחזיקה עסק סיטונאי למוצרי חלב ונהנתה לפני מלחמת העולם השנייה מחיי מעמד בינוני מכובדים. דבר לא חסר, אבל המהפך בחיים היה מהיר.
"הרגשנו שמשהו רע קורה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה עד כדי כך", הוא מספר. "אני זוכר כילד איך האנטישמיות הלכה וגברה באזור שבו התגוררנו. כתלמיד הייתי צריך ללכת לבית הספר עם אבנים בכיס, או לדעת שזה יסתיים בקטטה. בדרך היו קבוצות שהתנכלו לנו".
המשפחה, שדיברה גרמנית, שמעה בתחנת רדיו ברלינאית איך בתחילת ספטמבר 1939 הגרמנים פולשים לפולין ללא הכרזת מלחמה והבינה שעליה לברוח, בעוד האח הבכור יעקב הצטרף לשורות הצבא הסובייטי. "מכתבו האחרון אלינו היה מתוך רוסיה", נזכר גולדמן־גלעד, "הוא כתב 'שולחים אותנו מערבה ושאלוהים יעזור וניפגש שוב'".
המשפחה נמלטה ומצאה את עצמה בביתו של הסב בעיר פשמישל, לא רחוק מהגבול האוקראיני, אבל גם לשם הגרמנים הגיעו ויותר מאוחר הקימו ביישוב גטו. מיכאל: "כשהייתי בן 14 נלקחתי מהמשפחה למחנה עבודה בכפייה. אני זוכר שיום אחד הביאו לשם את הוריי ואת אחותי הקטנה גולדה, שהיתה אז בת 10. הייתי צריך לצאת לעבודה בניקוי הרחוב, וכשחזרתי הם כבר לא היו. נשארתי לבד. איני יודע איך שרדתי. יום אחד היה יותר טוב, יום אחד יותר גרוע ואין לדעת מה יילד מחר".
בקיץ 1943, זמן קצר לפני חיסול הגטו, הוצאו להורג מנהל תחנת הרכבת בפשמישל ובני משפחתו, לאחר שהגרמנים גילו שהוא יהודי מומר. מיכאל היה מהצעירים שנשלחו לפנות את בית המנהל, וכשראה שיש שם ספרייה עמוסה וחלק מהספרים עוסקים ברכבות, החליט להסתירם כדי שלא יגיעו לידיים גרמניות.
התברר שהמעשה לא נעלם מעיני קלגסי האס.אס, ויום אחד מיכאל נקרא לחצר ומצא שם את המפקד האזורי, יוזף שוומברגר, עומד ליד ספסל וחגורה בידו. שוומברגר שאל את הנער היכן הספרים, מיכאל ניסה לתרץ, אבל הגרמני, הסדיסט, לא האמין. בדרך כלל הנאצי הסתפק ב־25 מלקות שהתמקדו באבזם המתכת הקטלני, הפעם הוא הצליף 80 פעם.
"שמו אותי על ספסל, והוא החל להכות. היו רבים מסביב בגלל שהנאצים רצו שהאחרים יראו וייראו. מספרים שכמה פעמים התעלפתי והתעוררתי. הוא ניסה להרוג אותי מבלי לירות ולא הצליח, ומה שמדהים הוא שיום אחד הבן שלי, טל, שנים רבות לאחר מכן, סיפר שהתעורר בבוקר ועל גבו סימני מכות ואין לו מושג מהיכן הגיעו. זה מוזר, כי אני לא זוכר שסיפרתי להם אז על מה שעברתי".
מדהים שאתה זוכר פרטים אחרי כל כך הרבה שנים.
"צרות זוכרים הרבה יותר טוב".
גולדמן־גלעד הועבר בתחילת נובמבר 1943 למחנה אושוויץ־בירקנאו, וכעבור חודש הגיע למחנה מונוביץ־בונה (אושוויץ 3) ושם עבד במפעל של התאגיד "אי גה פארבן", שהתמחה בייצור כימיקלים עבור גרמניה הנאצית.
בדצמבר 1944 הופגז המפעל קשות, אסירי רבים נהרגו ומיכאל נפצע, אבל החלים רק כדי לצאת לצעדת המוות בינואר 1945, כשהמחנה פונה והאסירים נאלצו לצעוד בשלג הכבד למרחק של עשרות קילומטרים. מי שעיכב אז את השיירה, נורה למוות.
"הלכנו ברגל, קבוצות של מאה אנשים", הוא נזכר, "השלג היה עמוק, ולנו בסך הכל היה מעיל דק. הגענו לכפר בשלזיה וראיתי נשים עומדות בצד הדרך ובוכות. אוטומטית חשבתי שזו הזדמנות לברוח ולהסתתר בכפר, וזה מה שעשיתי. יחד איתי ברחו שניים, שהיו שייכים לקבוצת חלוצים שנלקחה לאושוויץ ישר מברלין. נכנסנו לחצר של משק כפרי וחיפשנו מקום מסתור. ראיתי פרות ולידן סולם ברזל. החלטנו לעלות ולהתחבא בין ערימות התבן. היינו שם עשרה ימים, ובעלי הבית ידעו על כך. אם הגרמנים היו מוצאים אותנו, הם היו מוציאים אותם להורג ובוודאי אותנו. הם הצילו אותנו".
משפחת זימון, הפולנית, זכתה יותר מאוחר למעמד של חסידת אומות העולם על סיועה באותה תקופה. שמונה ימים אחרי שהנמלטים מצאו אצלה מסתור, הצבא האדום כבש את האזור ומיכאל וחבריו זכו לטעום את טעם החופש. הרוסים חיפשו אז כוח צעיר לוחם לשלביה הסופיים של מלחמת העולם ומיכאל, אז בן 19 וחצי, החליט להתנדב לשורות הצבא. "תמיד אהבתי להתנדב", הוא מחייך, "אפילו במלחמה עכשיו (חרבות ברזל, א"ל) הצטערתי שאני לא יכול לסייע. הרוסים חשבו בהתחלה שאני מרגל, ורק אחרי שנחקרתי הבינו שאני מבקש לעזור. הייתי טנקיסט, ובקרב על פראג נפצעתי ברגל מכדור גרמני".
הוא החלים, חזר להילחם, ושוב נפצע. על לחימתו בשורות הצבא האדום קיבל את מדליית העוז, אבל באותם ימים כתב ביומנו: "בעיני רוב האנשים המשרתים יחד איתי, אני נחשב לזר. אני משוחח איתם, צוחק איתם והכל בסדר, עד שנודע להם שאני יהודי. ברגע שאני מבטא את המילה 'יברי' (יהודי), החיוכים שלהם מצטמצמים והופכים לחיוורים יותר, אחדים מייד מפנים את פניהם, אחרים נשארים במקצת ומסתלקים בטענה שיש להם 'משהו חשוב לסדר' ונעלמים גם הם. ואני נשאר יחיד, לבד, יהודי, כלב ללא בית".
מיכאל השתחרר מהשירות הצבאי בנובמבר 1945. הוא הגיע למחנה עקורים בדרום גרמניה, ומשם נדד עם קבוצת מעפילים לאוסטריה, חצה את הרי האלפים לאיטליה ובמאי 1947 יצא עם ספינת "התקווה" לחופיה של ארץ ישראל.
רה"מ הכריז: אייכמן בידינו
אלא שתלאותיו של מיכאל הצעיר לא הסתיימו. השלטונות הבריטיים חיכו לספינה ליד חופי הארץ וגירשו את העולים למחנה מעצר בקפריסין, שבו שהו כשנה וחצי. מיכאל שיפר שם את הידע בעברית, ניהל את סניף הדואר והכיר את ורדה, שאיתה גם התחתן.
בינואר 1949, אחרי ששוחררו מהמעצר, עלה הזוג הצעיר לישראל שהיתה אז בחיתוליה כמדינה. "הגענו לתל אביב, ושם אחד מחבריי מפשמישל סידר לי עבודה במסגרייה", מספר מיכאל, "כעולים נתנו לנו אפשרות לגור בבתים שנעזבו על ידי הערבים, באזור שכונת שפירא, היום דרום תל אביב. אחד הבתים היה מגודר והיה בתוכו מבנה ללא גג וחלונות, ושם אישרו לנו לשהות. ביום שישי אחד הגיע יהודי חובש כיפה ושאל 'מי נתן לכם רשות?'. הצגתי היתר והוא אמר 'אני המוכתר ולא אישרתי. בתוך חצי שעה עליכם לעזוב'. זה הדהים אותי. זו הארץ שלי, הכל חוקי ואדם דתי מגרש אותי ביום שישי אחרי הצהריים. לאן נלך?
"כעסתי. הוא אמר 'למוכתר יש הוצאות, יש לך עשר לירות?'. אלה היו עשר לירות שהרווחתי במשך השבוע, אבל לא היתה ברירה אלא לשלם. הוא אמר 'תבוא ביום ראשון ונחתום על חוזה'. סיפרתי את זה לאשתי ואמרתי שאני רוצה להצטרף למשטרה. אם יש פרוטקשן כבר עם קום המדינה, צריך פה משטרה חזקה".
במשך תשע שנים עבד מיכאל במשטרה כקצין חקירות בדרגת מפקח, התעסק במאות תיקים, אבל הגיע לשלב שהבין שעם המשכורת שקיבל יהיה לו קשה לפרנס משפחה צעירה, וב־1958 פרש מהשירות.
מיכאל אמנם עבד באותן שנים כשוטר מסור, אבל בכל אותו זמן טיפח עיסוק צדדי - שימור זיכרון השואה. "עסקתי באיסוף הוכחות על אותה תקופה. עדויות ששמעתי, מסמכים שהגיעו אלי. חומר שאספתי רק בשבילי".
בסוף חודש מאי 1960 הדהים ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, את תושבי המדינה, כשעמד על דוכן הכנסת והכריז: "עלי להודיע כי לפני זמן מה התגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה. אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל, בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם".
"רעדתי מהתרגשות", מספר מיכאל. "רבים לא ידעו אז מיהו אייכמן, אבל בגלל שעסקתי בנושא וקראתי חומרים, השם היה מוכר לי. בעצה עם אשתי הודעתי בכתב שאני מוכן לחזור למשטרה ולהתעסק בהרשעת הפושע הנאצי. היה לי תנאי אחד - קבלת כוכב שלישי על הכתף, דרגת פקד".
"זה עלה לי בבריאות"
"לשכה 06" הוקמה במשטרת ישראל במטרה להכין תיק ראיות לקראת משפט אייכמן. בראש היחידה עמד ניצב אברהם זלינגר וכיועץ משפטי מונה עו"ד גבריאל בך, שיותר מאוחר שימש פרקליט המדינה.
היחידה כללה שלושה ענפים. הראשון היה אחראי על איסוף ראיות ועדויות. השני הופקד על חקירת אייכמן והשלישי על תיוק, רישום והחזקת חומר הראיות.
מיכאל השתייך לענף הראשון, שחולק למדורים שבהם כל אחראי אסף ראיות ממדינה או מאזור אחרים, ופיקד על דסק פולין ומחנות ההשמדה. "הם חיפשו יודעי שפות אירופיות, במיוחד גרמנית. לא רק שהיה לי ידע, הבאתי איתי גם את החומרים שאספתי. הלכתי ליד ושם ועברתי על מאות עדויות. חיפשנו לא רק כאלה שנוגעות לאייכמן, אלא גם למה שאירע בפולין ובסביבתה. זו היתה עבודה קשה, בעיקר המפגש עם העדים. הרוב לא רצה לספר, וטענתו העיקרית היתה 'לא יאמינו לנו'".
איך בכל זאת שכנעתם אותם להעיד?
"סיפרתי להם שאני ניצול שואה כמוהם, ולכן היה להם יותר קל לדבר איתי".
במהלך החקירה זכה מיכאל לחדשות טובות ממשפחתו. התברר שאחיו יעקב, שאותו לא ראה מאז המלחמה, בחיים, וגם עומד להגיע ארצה. קצין המשטרה זכה לכמה שעות של חופש כדי לקבל את אחיו בשדה התעופה, ומייד חזר לעבודת הנמלים.
"לשכה 06" היתה ממוקמת בבית המעצר קישון, הסמוך לקיבוץ יגור, ושם הוחזק אייכמן. מדי פעם נאלץ מיכאל לפגוש את מי שהיה אחראי, בין היתר, לרצח בני משפחתו. "חקרתי אותו לא פעם. בפעם הראשונה נכנס לחדר נעבעך. יודע מה זה? הוא עמד שם וחשבתי שאני לא מאמין למה שאני רואה, הנעבעך הזה היה אחראי לרצח מיליונים".
הבנאליות של הרוע.
"אין רוע בנאלי".
איך זה לדבר עם השטן?
"מילאתי את מה שהוטל עלי. היתה לנו אפילו הוראה לא לצעוק עליו, כדי שלא יוכל להגיד שהכריחו אותו לספר. זה עלה לי בבריאות, אבל ביצענו תפקיד חשוב ביותר".
אני לא יודע אם הייתי מסוגל להתאפק.
"רגשית אתה שולט בעצמך, ואייכמן שיקר כל הזמן. הוא לא הפסיק לדבר, ולכל דבר היה לו הסבר. 'את זה אמרו לי לעשות', 'אמרו לי לכתוב', 'שם אמרו לי לבדוק את המצב'".
הבנתי שכעסת כשאחד החוקרים הציע לו סיגריה.
"הסיגריה לא היתה הטריגר לכעס, אלא הפנייה של החוקר אל אייכמן הרתיחה אותי. הוא קרא לו 'הר' (אדון), וזה היה אחד החוקרים החשובים. אני פניתי אליו 'זי', זאת אומרת 'הוא'".
פחדת שהוא לא יורשע?
"בוודאי. היה חשש שלא נוכל להוכיח שהוא אישית דחף את היהודים לתאי הגזים. אתה עובר הכשרה, קורסים, אבל קצין משטרה זה לא מישהו שיושב על הסוס ודוהר. אתה חייב להוכיח. אם אייכמן כתב לאחד מקציניו 'עליכם לבצע', זאת אומרת שנתן פקודה. שאלנו 'למה הורית?' והוא ענה 'אמרו לי'. בכל מקום שניתן, הוא ניסה להתחמק. הרי לכל אחד יש את האמת שלו, והאמת שלו היתה שהוא נאצי שנשבע אמונים להיטלר, אבל היה כלי ולא המבצע".
חשבת פעם איך מתוך אומה נאורה כמו גרמניה יוצאת כזו מפלצת?
"חשבתי בלי סוף, אבל לא התעמקתי בשאלה איך מישהו הופך לנאצי. הרי מפקד אושוויץ ביקש מאייכמן לעזוב את התינוקות ולא להכניסם לתאי הגזים, אבל אייכמן הסביר שדווקא את הקטנים צריך להרוג, כי הם יגדלו וינקמו בהם. זו לא בנאליות, זו מחשבה תחילה. לא להשאיר זכר. היו אקציות מיוחדות נגד ילדים כדי להשמידם".
אני הנער שקיבל 80 מלקות
מיכאל זוכר לילות שלמים שבהם ישב עם התובע במשפט, גדעון האוזנר, כדי לעבור על החומרים, ואיך כשאייכמן ביקש שישמעו עדים מטעמו, הוא הוטס במיוחד לגרמניה. "לא היינו יכולים להזמין את עדיו להעיד בישראל מאחר שכולם היו נאצים, ואם היו מגיעים היינו צריכים לעוצרם. אז סוכם שהיועץ המשפטי לממשלה ייצא לבית משפט גרמני, והעדים יעידו שם. נשלחתי לגרמניה לעשות הכנות מטעם 'לשכה 06', והייתי שם במשך שבוע. כשחזרתי, למחרת בבוקר, הגעתי לבית המשפט. הייתי על מדים. נכנס בן אדם, ניגש אלי ושאל 'איפה חדר התובע האוזנר?' שאלתי בשביל מה, והוא סיפר שהוזמן כעד על האירועים בפשמישל, המקום שממנו הגעתי.
"שאלתי לשמו, ענה 'ד"ר בושמינסקי'. אמרתי 'לא זוכר שבגטו היה מישהו בשם הזה. אני גולדמן'. הוא סיפר שכשהיה בגטו היה נער בשם גולדמן שקיבל 80 מלקות, אבל סיפרו שהוא מת. חייכתי ואמרתי 'אני חי ועומד מולך'. כששמע, רץ לחדרו של האוזנר וסיפר לו. האוזנר החליט להכניס את האירוע למשפט אייכמן, למרות שלא היה לו כל קשר אלי. זו היתה הפתעה מוחלטת בשבילי לשמוע את הסיפור בעדותו של בושמינסקי".
מיכאל אמנם לא העיד במשפט אייכמן, אבל בתחילת שנות ה־90 הוטס לשטוטגרט למשפטו של יוזף שוומברגר, קצין האס.אס שכמעט היכה אותו למוות. שוומברגר נתפס בארגנטינה ב־13 בנובמבר 1987 והוסגר לגרמניה.
"אני זוכרת את המבט של שוומברגר בבית המשפט כשנפגשנו בפרוזדור, בהפסקה", מספרת אוה, אשתו השנייה של מיכאל, "מיקי תמיד אמר 'את עיניו לא אוכל לשכוח'. אז בהפסקה הסתכלתי ישר לתוך עיניו של הגרמני וזו היתה הרגשה לגמרי לא נעימה, ולא רק זה - כשעבר לידנו הוא חייך. אפילו השופט אמר לו בגרמנית, תוך כדי עדותו של מיקי, 'תראו, הוא עוד מחייך'". מיכאל נד בראשו, "נכון, כשסיפרתי את סיפורי השופט הסתכל עליו, והוא חייך".
שוומברגר נידון למאסר עולם, ובדצמבר 2004 מת בתאו שבכלא מנהיים, כשהוא בן 92. אייכמן לא זכה להירקב בתא המאסר. הוא הוצא להורג ב־31 במאי 1962 כשהוא בן 56. מיכאל היה נוכח בזמן תלייתו.
"לא חושב שעשיתי שם משהו מיוחד", הוא מצטנע, "במקרה המפקח הכללי יוסף נחמיאס החליט שאהיה נוכח, אבל זה יכול היה להיות גם מישהו אחר. אייכמן עשה הצגה לפני מותו. הוא אמר 'תחי גרמניה, תחי ארגנטינה, תחי אוסטריה, לעולם לא אשכח אתכן', ואז הסתכל עלינו והוסיף 'בתוך זמן קצר ניפגש שוב'".
די מצמרר.
"נכון".
היו גם כאלה שהתנגדו להוצאתו להורג.
"אין ספק שאם הוא נמצא אשם, אין גזר דין אחר מגזר דין מוות, ולא מדובר בנקמה. לא קיימת נקמה על מה שהנאצים עשו - ולא רק בגרמניה, אלא גם עם הנאצים שחיים מסביבנו. זו נקמה שרק אלוהים יכול לנקום".
מייד אחרי קביעת מותו של אייכמן גופתו נשרפה, וב־4 בבוקר עלו מיכאל וכמה קציני משטרה על אונייה שיצאה מהמים הטריטוריאליים של ישראל, כדי לפזר את אפרו של הנאצי. "זו עשיית צדק, הגיע לו", משוכנע מיכאל, "אחרי זה חשבתי על עשרות אלפי הפושעים הנאצים שכלל לא הועמדו למשפט".
מיכאל זכה לחיים עשירים, מלאים, חלקים מהם על גבול הפנטזיה, והוא עדיין שומר על חדות מחשבה וחוש הומור משובח, כמו שריד שמבהיר גם לאלה שמנסים אותנו כעת שמדובר בזן קשוח, בוודאי לא בר־הכנעה.
"מה שקרה ב־7 באוקטובר אפילו יותר גרוע ממה שהנאצים עשו", הוא אומר, "בשביל חייתיות כזו צריכה להיות שנאה עמוקה. במשך יומיים לא יכולתי להוציא הגה מהפה. איך אפשר לקלוט שמחבל צעיר רוצח חפים מפשע ומודיע לאמו 'הרגתי עשרה'? זה לא אנושי. לא הרגשתי באותו יום את השואה. את השואה אי אפשר להשוות לכל דבר. כאן זה משהו אחר. לא חשבתי שיגיע היום שבו מישהו ייכנס לארץ שלי ויגיד 'לך מכאן'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו