אולי בסקנדינביה זה יעבוד, נתניהו

ככל שנוקפים החודשים ניתן להתבונן בפרספקטיבה רחבה יותר על טבח שמחת תורה, ולהידהם מן הדמיון המהמם בין שתי ה"קונספציות" - זו שלא מנעה את מלחמת יום כיפור, וזו שכמעט לא הותירה כוחות מול הגדר ב־7 באוקטובר.

הביטוי המדויק ביותר לשש שנות הרהב והעיוורון שבין 1967 ל־1973 היה אמירתו של שר הביטחון דאז, משה דיין, שלפיה "טוב שארם א־שייח' בלי שלום, משלום בלי שארם א־שייח'". אין כל ספק כי לו הסכימה גולדה מאיר להצעת שליח האו"ם יארינג בפברואר 1972 - היתה נמנעת מלחמת יום כיפור.

אבל ממשלת גולדה אימצה קונספציה שלפיה השטחים העצומים שכבשנו בששת הימים מגינים עלינו מפני מתקפה ערבית; ידנו על העליונה; לא בוער לנו שום דבר; אנו חפצי שלום, אבל רק כזה שבו יקבל הצד הערבי את דרישותינו. כך יכלה גולדה להתעלם מן האזהרה המפורשת של חוסיין מלך ירדן מפני מתקפה משולבת על ישראל, וגם מן המידע המדויק שהעביר המרגל המצרי אשרף מרוואן לראש המוסד בערב המלחמה. הקונספציה מעוורת.

ראשי הממשלה מן הליכוד שהגיעו לתפקיד אחרי מנחם בגין (שהסכם השלום שלו עם מצרים היה המהלך המדיני החשוב ביותר בישראל בכל שנותיה) הציגו את השלום כמשהו תמים, המנותק מן המציאות הקוצנית של המזרח התיכון. מי שחפץ חיים כאן חייב לחיות על החרב, לשכון לבדד ולהשלים עם עוינותו של העולם, ועם האנטישמיות הישנה שהורחבה לאנטי־ישראליות. הערבים באשר הם לא מוכנים להשלים עם קיומנו, ולכן חייבים קירות ברזל להפריד בינינו לבינם. הניסיונות הפתטיים לעשות איתם שלום הם למעשה סימנים המעידים על חולשה ישראלית, ואילו היינו מבינים את הערבים - היה ברור גם לנו, אנשי מחנה השלום, שהם רק מחפשים את נקודות החולשה שלנו כדי להחריבנו. הבעיה האמיתית שלנו היא סירובן של מדינות ערב להכיר בזכות קיומה של ישראל. הם חזרו והסבירו לנו שעם המדיניות שלנו, אפשר להנהיג רק בסקנדינביה.

בהסכמי אברהם הציע נתניהו "שלום תמורת שלום", בלי מחיר טריטוריאלי (איזה מחיר טריטוריאלי אפשר היה לשלם בכלל למרוקו או לאיחוד האמירויות?), ומה שנותר עכשיו לעשות הוא להקים חזית ישראלית־ערבית מול איראן מצד אחד ואש"ף מהצד השני. הכוונה המוצהרת היתה להשאיר את הפלשתינים אחרונים בתור, ולהסביר להם כי אין להם ברירה אלא לקבל את כל תנאיה של ישראל לשלום בר־קיימא.

החלשת אש"ף באמצעות הימנעות מהעיסוק בפתרון השאלה הפלשתינית, וחיזוק חמאס שלא מוכן להכיר בישראל, הביאו אותנו למשבר הנוכחי. אם מי שיובילו את ישראל אחרי נתניהו יהיו אישים כבני גנץ (המדבר על "שתי ישויות" ומתכוון לשתי מדינות), יאיר לפיד (המדבר במפורש על פתרון שתי המדינות) או יוסי כהן, שלא שולל מדינה פלשתינית - יגדל הסיכוי לפתרון. ייתן כי יעבור זמן רב עד שישרור ביטחון משמעותי, אבל ברור שרק חלוקת הארץ תוכל להבטיח את ישראל בעתיד כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי. נתניהו יוכל להמשיך לחלום בסקנדינביה על הגשמת החזון הציוני בלי לספור את הפלשתינים.

שש שנים אימצו רבים בישראל את אשליית גולדה, שלפיה כלום לא יקרה לנו בגלל השליטה בשטחים. ארבע שנים אימצו רבים בישראל את אשליית נתניהו, שלפיה אפשר לעקוף את פתרון שתי המדינות ולחיות כאן בתנאי סקנדינביה מבלי לשלם מחיר. עכשיו יהיה זה, ככל הנראה, הציבור הישראלי שישגר אותו להנהיג את אחת ממדינות סקנדינביה.