שישה חודשים ושבוע מאז פרוץ המלחמה הנוראה, קו הסיום שלה מתחיל להיראות באופק. בשעה שנכתבות שורות אלה, עדיין לא ידוע אם תהיה עסקה לשחרור 40 החטופים. הסיכויים לה, אגב, קלושים. סינוואר תכנן מראש את חטיפת הישראלים כדי להשתמש בהם כקלף מיקוח לסיום המלחמה. כושר העמידה שלו, מתברר, קצת יותר טוב משלנו.
על כל פנים, אם במקרה תהיה עסקה, ללוח הזמנים שיתואר להלן צריך להוסיף את ששת השבועות שלאורכם ייפרס ביצוע ההסכם. אך עם עסקה או בלעדיה, במלוא הזהירות המתבקשת, סדר הדברים יהיה כנראה כך:
צה"ל נערך לפעולה צבאית ברפיח. עוד קודם להתנגשות הצבאית עם רוצחי חמאס בעיר, צה"ל ירחיק צפונה את מאות אלפי העזתים שנדחסו אליה ולסביבתה. ההערכה היא שיידרשו שלושה עד ארבעה שבועות לפעולה זו. לאחריהם ייצאו חיילינו לקרב הגדול האחרון של המלחמה. הם יקבלו את המשימה להדביר את ארבעת הגדודים המוגדלים של חמאס ברפיח. כמו כן, ייתכן שיקבעו עובדות בציר פילדלפי. ברור לכל שבלי שליטה בו - אי אפשר לנצח במלחמה.
צילום ארכיון: UN
יש להניח כי כיבוש רפיח, שיהיה קשה ומדמם, יימשך ארבעה שבועות. כלומר, על הנייר נותרו עוד כשמונה שבועות למלחמה בהנחה שאין עסקה, ולפחות 14 אם כן תושג. ואולם, כל תוכנית היא בסיס לשינויים. טיהור חאן יונס בידי צה"ל ארך, למשל, פי שלושה יותר מהצפוי. ברפיח צפויים לכוחותינו אתגרים מורכבים במיוחד תוך כדי הלחימה, מה שצפוי להאט את הקצב. כך שלוחות הזמנים בשום אופן אינם קדושים.
אבל אחרי שיושלם כיבוש רפיח, יארך הדבר כמה שיארך, המלחמה בעזה תסתיים רשמית. אחריה תעבור ישראל ל"לחימה" - כלומר, למבצעים נקודתיים נגד מוקדי טרור, בדומה לפשיטה השנייה בשיפא או לאלה שצה"ל עורך ביהודה ושומרון.
ההנחה בצמרת היא שכשתצא הודעה ישראלית על סוף המלחמה בדרום - גם הצפון יירגע. כלומר, חסן נסראללה יגיד משהו בנוסח "תרמתי את חלקי למען הפלשתינים", וינצור אש. במקרה כזה יתעורר דיון נרחב בשאלה אם בטוח לחזור להתגורר על קו העימות בצפון, או שמא נדרשת "מלחמה קטנה" שתרחיק את כוח רדואן מהגבול.
שאלת הרמטכ"ל
גם אם יוחלט על מלחמה, לא ברור מי יפקד עליה. גם בקבינט המדיני־ביטחוני וגם בממשלה סבורים רבים שהרמטכ"ל הרצי הלוי יתפטר מייד בשוך הקרבות בדרום. לא מעט שרים גם היו רוצים שזה יקרה. הלוי "נהנה" מחוסר אמון משווע של רבים מהשרים. מעבר להטחת העלבונות האישיים נגדו, שמודלפים מישיבות הקבינט, גם לשרים יותר רציניים ופחות בולטים מרגב ומאמסלם יש בטן מלאה. הזעם מתחיל, כמובן, במחדל המשולש של שמחת תורה: קריסת המודיעין, קריסת קו ההגנה והכשלים בקרבות הבלימה.
ואולם, חודשי הלחימה הארוכים לא הרגיעו את התחושות הקשות, אלא להפך, ולא רק בקרב שרים מהימין. כבר שבועות ארוכים ברור שיותר מדי כוחות שוחררו יותר מדי מוקדם, מה שהאט את קצב המלחמה. את כיבוש רפיח אישר הקבינט לפני חודשיים, ובכל זאת צה"ל עדיין לא שם. הלוי טוען בשיחות סגורות שלא קיבל אישור סופי לכבוש את העיר, ולכן הדבר לא קרה. את השרים התשובה הזו לא ממש משכנעת. יש להם, כמובן, אינטרס פוליטי לזרוק עליו את האחריות לקטסטרופה הגדולה, אולם לא מדובר רק בפוליטיקה.
כי אין מחלוקת על כך שהמלחמה התנהלה בקצב איטי מאוד - בניגוד לתפיסת הביטחון של ישראל, הדוגלת במלחמות מהירות. הזמן היקר עלה לנו במחיר מדיני ותדמיתי, שייקח שנים רבות לשקם אותו. בעולם שכולו נגדנו, ישראל מוצגת כיום כמי שמבצעת רצח עם בתושבי עזה, במקום להפך.
אז נכון שהקבינט הוא שאישר את התוכניות שצה"ל הציג לו, כך שהשרים יכולים לבוא בטענות רק לעצמם - אולם זה לא שהיתה חלופה. הרי אין צבא אחר. באווירה הזו צפויות קריאות להתפטרותו של הלוי מייד כשיוכרז סוף המלחמה. ספק אם ישרוד כך בתפקיד זמן רב. ספק גם אם יהיה היחיד לפרוש.
"עכשיו או לעולם לא"
כי אם באמת שתי החזיתות יירגעו, גם בני גנץ יעזוב את הממשלה. הוא הרי נמצא בה רק כדי להשפיע על המהלכים הצבאיים, ואלו כנראה יגיעו לכלל סיום. מגמת הירידה שלו בסקרים תהיה רק זרז מבחינתו לחתור לבחירות במהירות, כפי שכבר דרש השבוע. פירוק ממשלת האחדות יחזיר את הממשלה המקורית בת 64 החברים לכהן לבדה.
הזעם הכבוש של הציבור נגדה יתפרץ מחדש בכבישים וברחובות בהיקפים גדולים. אלא שכנגדו תצוף בעוצמה הביקורת ההמונית על הכישלון הקולוסלי של מערכת הביטחון ועל הסרבנות שקדמה למלחמה. בכירי הליכוד יצטרפו, ללא ספק, להתקפות על צה"ל ועל הממסד הביטחוני, אך לא רק. ההנחה במפגלת השלטון היא שיהיה מי שיקרא תיגר על מנהיגותו של נתניהו בתום המלחמה. העוינות האישית בינו לבין גלנט מרקיעה שחקים, עד שכלל לא מובן כיצד הם מנהלים את המלחמה יחדיו.
בכירים אחרים בליכוד משוכנעים שיולי אדלשטיין, או אבי דיכטר, או ניר ברקת, ייצאו פומבית נגד נתניהו אחרי המלחמה. הם הרי לא נהיים צעירים יותר, ולכן יהיה זה עבורם רגע של "עכשיו או לעולם לא". כי אם 7 באוקטובר לא יביא להחלפת נתניהו, אז שום דבר כבר לא יעשה זאת.
כזכור, לפיד הציע לבכירי הליכוד רשת ביטחון לממשלה אלטרנטיבית בכנסת הזו, אם יזיזו את נתניהו. סער וליברמן יצטרפו גם הם לכל ממשלה ימנית שנתניהו לא בראשה. אז אמנם נכון לרגע זה איש מבכירי הליכוד לא אמר לח"מ "אני אפעל להחליף את נתניהו עוד בכנסת הזו מייד אחרי המלחמה" - אך הדעה הרווחת במפלגה היא שרגע כזה יגיע גם יגיע. גם בקרב פעילי המפלגה רבים סבורים שהדבר צריך להיעשות.
אך מי שנערך לקראת הרגע הזה טוב מכולם הוא, כמובן, נתניהו. להערכת רבים משני צידי המפה הפוליטית, כדי למנוע את נפילת שלטונו נתניהו ישלוף בשוך הקרבות את הפרס הסעודי. שורה של מקורות מדיניים מאשרים כי המאמץ להבקיע לריאד נמשך כל הזמן, גם כשהתותחים רועמים.
בתרחיש הראשון - אם להאמין לנתניהו - סעודיה תונח על השולחן רק לאחר כיבוש רפיח. כלומר, בסוף המלחמה יהיה מאמץ מרתוני אמריקני־סעודי־ישראלי להבקיע להסכם המשולש, שהטיוטה שלו כבר מוכנה.
בתרחיש השני, אם תהיה עסקת חטופים בת שישה שבועות, האמריקנים יעשו בסופה כל מה שהם יכולים כדי למנוע את חידוש האש. הגזר הגדול שינפנפו בו, כדי למנוע מנתניהו את הכניסה לרפיח, יהיה שלום עם סעודיה. אם יצליחו בכך ואם העסקה בכלל תבשיל הן שאלות גדולות - אך לפחות הם ינסו.
במקרה כזה, בדומה למה שקרה עם מהלך הריבונות והסכמי אברהם, נתניהו יגיד לציבור משהו בנוסח: "השמדנו כמעט את כל הכוחות של חמאס, נשלים את המלאכה בהדרגה בהמשך, אבל הרווחנו פריצת דרך היסטורית עם סעודיה, שהיא המכה החזקה ביותר לאיראן". האם התפתחות כזו תשכנע מספיק ישראלים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו