כשלון המהפכה: עם ישראל לא נגרר אחרי מבעירי הרחובות

דברי האב השכול חגי לובר נגד מנהיגי התבוסתנות במהומות הכנסת ורחוב עזה בירושלים הם הדבר המדויק שהיה צריך לתת את הטון הציבורי, ויסלח לנו כבוד הנשיא לשעבר ריבלין שאנחנו פחות מתרשמים מקריאתו לעריכת בחירות מיידיות.

"אתם לא תשרפו לנו את המדינה", זעק חגי לובר. "זה לא בא בחשבון. ואם צריך להיאבק בכם, אני איאבק... אסור לכם לפרק את המדינה. אסור לכם להשתולל. אסור לכם לחסום כבישים... אסור לכם לנסות לפרוץ לבית ראש הממשלה".

אנשים לא מבינים למה אנשי ההמרדה לעת מלחמה עושים הכל כדי לסייע לאויב. חמאס נכשל בארגון מהומות וטרור בחודש הרמדאן, אבל אין חלל ריק בטבע. אנשים יכולים להבין את השמאל כשהוא נאבק למען מטרה מסוימת, שאולי לא מקובלת על אנשים לאומיים. אבל הם מתקשים להבין, למה פמיניסטיות רדיקליות יאחזו בשיכרון תמיכה בתנועת רצח ג'יהאדיסטית כמו חמאס? צריך להזכיר להן שהחמאסניקים, האיראנים, חיזבאללה יהיו הראשונים שידכאו וישעבדו נשים? ינצלו אותן כשפחות? יתירו כל התעללות מכל סוג שהוא נגד נשים? ובכל זאת, שלוש פעמים כיפאק לחמאס. למה שאובמה ושות' יתמכו ויצדיקו את האיראנים, שמצאו שימוש יומיומי למנופים כאמצעי תלייה של הומוסקסואלים? ולמה שתנועות הלהט"ב למיניהן יתמכו באסלאמיזם הקניבלי הזה, לעת מלחמתו במדינה דמוקרטית כמו ישראל?

איך שר פעם פיט סיגר, "מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?" המטרה של תנועות המהפכה היא פשוטה: להרוס את תרבות המערב, את ארצות המערב, וזה כולל את ערכי החופש והדמוקרטיה. הנקודה החשובה מבחינת התיאורטיקנים והתיאורטיקניות למיניהם היא שמבחינתם נמצא המכשיר האפקטיבי ביותר עד היום, מאז הבולשביזם והפשיזם, להרס תרבות המערב הדמוקרטית שחיה בצל הקפיטליזם. אה, כן. מה למדתם בגן היום. הקפיטליזם זה הרוע המוחלט. והמכשיר היעיל נגד כל תרבות המערב הקפיטליסטית והדמוקרטית המשוקצת הוא ארגוני הרצח ההמוני מסוג חמאס, דאעש, אל־קאעידה, חיזבאללה והאם הגדולה איראן. כך שזה לא משנה אם יחיא סינוואר מתנגד לעברית של מרב מיכאלי או לתיאוריות המגדריות של ג'ודית באטלר. הוא וחבריו הם הדבר המוצלח ביותר להרס תרבות המערב, כי מהפכה היא רצח המוני. רצח המוני בישראל הוא קדימון שמתסיס את הדם, האנטישמיות והאלימות ברחובות הזעם של ערי המערב. אז העובדה שיחסו לנשים הוא יחס של שעבוד סדיסטי לא צריכה להדאיג את הפרוגרסיב הממוצע. ההפך.

אם במערב, באמריקה, מוכנים לפתוח את השערים לזרם של אלימות ופשע בתקווה שיהרסו את החברה, למה שבישראל קבוצת אוכלוסייה מנוכרת, גזענית ואכולת שנאה לא תשאף למטרה דומה? בשנה שקדמה ל־7 באוקטובר הם עשו הכל כדי למוטט את הכלכלה ואת הביטחון וליצור קרע בין הממשלה למערכת הביטחונית. המלחמה, כפי שהתפתחה בהתקפת הנגד של צה"ל, היתה מוצלחת מדי מבחינתם. ניסיון הפוטש הקודם לא צלח. הדרך חזרה לשלטון בהחלט עוברת דרך תבוסה.

קודם ראינו סרבנות, תעמולה בארה"ב נגד המדינה והממשלה וספציפית נגד רה"מ נתניהו. הם ערכו מסע דה־לגיטימציה אינטנסיבי נגד המדינה עד כדי כך, ש"ידידתנו הגדולה" החרימה את ממשלת ישראל; לאחר 7 באוקטובר הם פעלו להוציא את החטופים מטיפול הממשלה, תוך כדי ניצול החטופים לתעמולה נגד הממשלה ויצירת דמורליזציה בציבור; עברו לקמפיין אנטי־חרדי לגיוס הנוער החרדי עם רוח גבית מהיועמ"שית ומבג"ץ, קשירת קשר והתארגנות לפריצה למעון רה"מ. עכשיו "מצור על הכנסת" - כי רוצים בחירות. דיוני ועדות הכנסת הפכו לקרקס. הם נועדו למיצגים מצולמים, שנועדו להשפיל את חברי הכנסת.

ההפתעה היא שנשאר פלח אוכלוסייה גדול שעומד יפה בהפגזה התעמולתית הפסיכולוגית. מי היה מאמין שצעירים שעברו את שטיפת המוח האנטי־ציונית, תומכת הטרור, במוסדות האקדמיה ובתקשורת, ירוצו ויילחמו, יתגייסו בהמוניהם ויהפכו את גיבור המהפכה יחיא סינוואר לעכבר ניצוד. הציבור מרגיש שהוא צריך לעמוד במתקפה מבית. בקושי יש לו אנרגיה לעמוד בלחץ הטרור והמלחמה. עכשיו, כאילו לא היה 7 באוקטובר, הוא נדרש להכין מגבונים לחים. למה שיחיא סינוואר, שקיבל את המפתחות לעיצוב סדר היום התקשורתי, יגזול מ"המחאה" את המשאב העיקרי של מאבקם לתבוסה בימינו, החטופים?

קץ ההיסטוריה

דורות על דורות התקבעה התפיסה כי הגבורה היהודית היא "גבורה של חוסר אונים". המחיר שמשלמים העזתים על טבח 7 באוקטובר עשוי לחולל מפנה

מפקד בחמאס אמר לכתבת של עיתון ה"טלגרף" הבריטי, כי "המבצע" של 7 באוקטובר הפך בקרב הפלשתינים והעולם הערבי ל"מקור של גאווה", למרות הסבל. "איבדנו אלפי חיילים, וליד הגבול יש אלפי גופות שאף אחד לא יכול לחלץ אותן".

בסוריה, ברשתות המדיה החברתית למיניהן, נשמעו הרבה ביטויי צהלה ושמחה בעקבות מבצע החיסול של מפקדי כוח קודס בבניין שליד שגרירות איראן בלב דמשק. "תודה על הקבב", נכתב ברשתות, ונראה ששמח ברמדאן. כותבים שם במפורש "תודה לישראל", שעושה לאיראן מה שאף אחד במערב לא מעז. המחיר שמשלמת איראן הוא אותו אף מחוץ ומדמם שעליו דובר בשלב הראשון של המלחמה. בהסתכלות על החזית המזרח־תיכונית, ההמלצה לישראל ולארה"ב מצד מומחים כמו קולונל ריצ'רד קמפ היתה שאיראן חייבת לחטוף בעצמה ולדמם.

כל זה חוזר לשאלה העקרונית, מה יותר חזק? הטבח שהפלשתינים גאים בו, יחיא סינוואר שתמונתו מונחת עכשיו על לוח ליבם של פלשתינים רבים, כפי שטען מומחה פלשתיני שאף היה מעורב במשאים ומתנים עקיפים וחשאיים עם ישראל לאורך שנים; או תגובת המחץ שישראל מחזירה בזירות המרובות שאיראן מנסה להפעיל נגדה?

ד"ר דיוויד סטרומברג היושב בירושלים הוציא לאחרונה ספר, שאותו גם ערך, של מאמרים שכתב יצחק בשביס־זינגר בשנות השואה ובשנה הראשונה שלאחר המלחמה. בראש ובראשונה, לשם שינוי, אלו מאמרים מאוד מרתקים ואינטליגנטיים. אתה לומד מהם שכל התחבטויות היהודים בארה"ב ובישראל בנוגע למלחמות ישראל במובן הרחב של המושג הזה התקיימו כבר לפני 80 שנה. אלא שבשביס־זינגר חושף את שורש הדיון. המחזוריות היא שלאורך ההיסטוריה היהודים מכוננים יישוב באיזשהו מקום, מעבדים אדמה, עושים עסקים ומקימים חברה. "ואז, באופן פתאומי, להקת רוצחים נופלת עליהם. נשים יהודיות וילדים נטבחים..." וכל השאר. היהודי המודרני יודע שהתקווה הגדולה שיהודי שנרצח יגיע מיידית לגן עדן, היא לא דבר שאפשר לבנות עליו. "הם יודעים שאם מישהו רוצח אותם, הם פשוט מתים", מזכיר בשביס־זינגר. מספר הרוצחים בעולם הוא עצום, והם ממשיכים בשגרת יומם ללא עונש. "רוצחי יהודים נענשים הכי פחות". כבר תוך כדי השואה השמיעו אינטלקטואלים את הזמירות על כך ש"הגבורה של חוסר האונים העולמי היא הגבורה של ההיסטוריה היהודית".

בשביס־זינגר מעלה על נס דווקא את הקצבים והעגלונים, שנשאו בבגדיהם סכינים ואלות וידעו להבריח פוגרומצ'יקים. כלומר, האנשים הפשוטים, ישראל השנייה, לא ישראל הראשונה, המוסרית וחסרת האונים, היושבת באמריקה. מבחינה זו, סביר מאוד שהמחיר הכבד שמשלמים הערבים על הטבח הפוגרומיסטי של 7 באוקטובר, יהדהד חזק יותר. הוא גודע את המחזוריות של ההיסטוריה, גם כאשר האויב מחפש דרכים חדשות לאחר שהמלחמה החזיתית מהעבר יצאה מהאופנה. חלק מקמפיין התבוסה של מורדי העליונות הרקובה מכוון לתחוב את אפה של החברה הישראלית באירועי 7 באוקטובר - כדי שתהיה טראומה בלתי נשכחת. ייתכן שדווקא הכעס של איסלנדים, נורבגים ופורטוגזים על המהלומה שישראל מנחיתה מוכיח שיש פה שבירת דפוס. שהתאריך הקובע הוא יום תחילת המבצע הקרקעי, ולא 7 באוקטובר.

יו"ר הוועד

הדמוקרטיה הישראלית התרגלה למצב שבו הכנסת לא קובעת כלום, לא מול היועמ"שים ובג"ץ ולא מול הפקידים. לכן גם גלנט מרגיש פטור מלתת דין וחשבון

הבעיה העיקרית בוויכוח בין סמוטריץ' לשר הביטחון גלנט על בניין הכוח היא בעיקר אירוע פיצוץ הישיבה ועזיבתו המתריסה של גלנט את הישיבה. זה כבר שנים הסטנדרט בשלטון הישראלי. בעלי התפקידים, בייחוד הממונים, לא חושבים שהם חייבים בדין וחשבון לריבון שהוא הכנסת.

זו אחת הסיבות למה מעמד העליונות הרקובה התנגד לרפורמה המשפטית. הכנסת היא ייצוגית. אבל כמו שידוע, אין לה זכות למשול. אין לה זכות החלטה. רק למחוברי השכבה השלטת יש זכות החלטה. דמויות כמו המשנה ליועצת המשפטית מגיעות לדיוני ועדה כזו או אחרת ואומרות לחברי הכנסת מה צריך להיות ומה יקרה. היועמ"שית או בג"ץ מנחיתים הוראות תקציביות. האם רק אצלנו נבחרי הפרלמנט כפופים להנחתות של ביהמ"ש העליון? מישהו מעלה בדעתו שהרכב כזה או אחר של ביהמ"ש העליון בוושינגטון יתערב בסוגיות תקציביות? אבל בישראל בג"ץ או היועמ"שית נותנים הוראות.

אחת הדרכים, אם הדמוקרטיה תושב על כנה, לחזור לשינויים הדרושים במערכת המשפט, היא להעניק לוועדות הכנסת יותר כוח. הכנסת חשובה יותר מכל בית משפט. ובכל זאת, שר הביטחון או מפכ"ל המשטרה בימי אלשיך יכולים לצפצף על ועדה שמזמנת אותם לעדות או לדין וחשבון. בדיון השבוע בוועדת החוץ והביטחון מעז פתאום שר האוצר לעצור את הליך הרכישה של עוד אינספור F-35. יש לו השגות על בניין הכוח, כפי שהתגלה לטענתו ערב פרוץ המלחמה ותוך כדי המלחמה.

סמוטריץ' ביטא את מה שרבים חושבים בעקבות אירועי הסרבנות בשנה שעברה בחיל האוויר, ובעיקר את חוסר האפקטיביות של הכוח האווירי ביום 7 באוקטובר. סמוטריץ' רוצה ועדה ציבורית שתחקור את נושא "בניין הכוח". התרשמויות ושמועות ללא ביסוס עובדתי מדויק הן לא תוכנית שינוי. אפשר להניח שחיל האוויר עצמו כבר תחקר חלק מפעילותו מתחילת המלחמה ויודע לתת תשובות בנושא. למשל, הצורך הפתאומי שהתגלה בכוח מסוקים נוסף. וכשאת אומרת "בניין הכוח", למה את מתכוונת? האם זה עניין של גודל? היקף? גיוון ושילוב כוחות? בנושאים האלה הפתרון חייב להינתן במהירות. ועדה שתחקור היא דחייה לדורות. התנהגותו של גלנט אופיינית לתגובות של ראשי מערכת הביטחון. לפני תשע שנים יצא דוח ועדת לוקר בנושא תקציב הביטחון. זה נושא שונה אבל דומה. אלו בסוף שאלות של תקציב וחלוקה לפי משאבים ביטחוניים. מי שנלחם נגד הדוח וניסה לגמד את ערכו היה שר הביטחון לשעבר, מוכה האמוק, בוגי יעלון. במקום ששרי ביטחון ישלטו במערכות הביטחוניות ובצה"ל הכפופים להם, הם הפכו ליושבי ראש של ועד העובדים החזק במדינה.

מיקוד העורף

צה"ל ממשיך בבניין הכוח לקראת המערכה הצפויה מול חיזבאללה, ובינתיים פוגע בעורף של הארגון בלבנון ובסוריה. האם קודם תגיע הנקמה האיראנית?

חבר כנסת בולט בוועדת החוץ והביטחון העיר לגלנט בתום הישיבה, שעלול להיחשף פער בין המציאות הצבאית שצה"ל התנסה בה בעזה לעומת המציאות בדרום לבנון. "אמות המידה שלך לבניין כוח מצוין הן הפעלת הכוח בעזה - מול אויב חסר כלים צבאיים כמו שריון, נ"מ וכו'. זו חשיבה בעייתית. יכולנו, ואנחנו יכולים, למצוא את עצמנו בלבנון כשקלפי בניין הכוח 'המצוין' עלולים להיטרף".

כשמדברים על מלחמה גורלית נגד חיזבאללה, נשמעת יותר ויותר הטענה שצה"ל עוד צריך להכין את עצמו. זה עניין לשנה הבאה. אולי לשנתיים הבאות. במצב שישראל מעדיפה לא להישאב ללחימה בשטח לבנון, וההערכה היא שזה מה שחיזבאללה היה רוצה, צה"ל מצליח לפגוע קשה בארגון. המחירים שחיזבאללה משלם גבוהים וכואבים. נראה שפגיעה בעורף האסטרטגי של חיזבאללה בסוריה היא הכיוון עכשיו. האיראנים מדברים על נקמה. בסרט האירי "רוחות אינישרין" אחת הדמויות מסתובבת עם כף יד שאצבעותיה הולכות ונושרות. כמה אצבעות עוד האיראנים וחיזבאללה מוכנים לחתוך? את האיברים המסווגים למבוגרים בלבד הם בטח לא היו רוצים לאבד.