מי אנחנו צריכים להיות כדי לנצח | מיוחד: פרק מספרו החדש של מיכה גודמן

פוגרום קישינב היה האירוע ששינה את כיוונה של ההיסטוריה היהודית. מה היה כל כך טרנספורמטיבי דווקא בפוגרום בקישינב? במה היה שונה משאר הפוגרומים בהיסטוריה היהודית?

פוגרום קישינב לא היה מיוחד בגלל מספר ההרוגים וגם לא בגלל גודל הזוועה. הוא היה יוצא דופן משום שהיה הפוגרום המצולם הראשון בהיסטוריה היהודית. תמונות הסטילס של הזוועות והגוויות נפוצו בעולם. הן הופיעו בעיתונות היהודית ולא רק בה. דיווחים על הפוגרום הופיעו גם בשער העיתון "ניו יורק טיימס".

תמונות הפוגרום שיגרו גלי הלם שהיכו בעולם היהודי. כשיהודי העולם הביטו בתצלומים, הם ראו את התוצר העלוב של החולשה היהודית. את התחושות שהתעוררו בהם ביטא המשורר חיים נחמן ביאליק בפואמה "בעיר ההרגה". ביאליק מסביר לקוראים, ואפילו מטיח בהם, שהקורבנות של קישינב היו הקורבנות שלהם עצמם. היהודים שעמדו חסרי אונים מול הברוטליות האנטישמית היו קורבנות של פסיביות שטופחה בשנות הגלות. השיר של ביאליק ביטא במילים את תחושת הזעזוע של הציבור. היהודים הרגישו שהם צריכים להשתנות, שתם עידן הפסיביות. פוגרום קישינב לחץ על כפתור ההפעלה של העם היהודי.

פוגרום 7 באוקטובר היה הפוגרום המצולם ביותר בהיסטוריה האנושית. הפעם לא בסטילס אלא בסרטונים מזוויעים ממצלמות הגו־פרו של מחבלי חמאס. כל מי שחי בישראל בזמן הפוגרום ואחריו מרגיש שמשהו עמוק השתנה בנו. אם פוגרום קישינב כייל מחדש את התודעה של העם היהודי, נראה שפוגרום עוטף עזה מכייל מחדש את התודעה של החברה הישראלית.

החברה תובעת שינוי בדרך ההפעלה של הצבא. לא עוד פעולה נגד העולם הפנימי של האויב - מעכשיו פעולה נגד העוצמה החיצונית שלו. לא רק הרתעה של האויב, אלא השמדת היכולות שלו. אחרי שמחת תורה ישראלים רבים כבר לא רוצים שקט, הם רוצים יוזמה. גם הפוגרום המצולם של העוטף לחץ על כפתור ההפעלה של מי שחווה אותו.

לעומת היהודים של קישינב, שהפסיביות שלהם נבעה מכך שלא האמינו בכוח שלהם, הפסיביות של הישראלים נובעת מכך שהאמינו יותר מדי בעוצמה שלהם

פוגרום קישינב הביא את הפסיביות היהודית לקיצה. פוגרום העוטף עשוי להביא את הפסיביות הישראלית לסופה. אלו סוגים שונים של פסיביות. הפסיביות היהודית היתה תוצר של חולשת היהודים. הפסיביות הישראלית היתה תוצר העוצמה של הישראלים. השגשוג והעושר כוננו מציאות שלא רצינו לסכן ביוזמה צבאית שתשבש אותה.

לעומת היהודים של קישינב, שהפסיביות שלהם נבעה מכך שלא האמינו בכוח שלהם, הפסיביות של הישראלים נבעה מכך שהאמינו יותר מדי בכוח שלהם. הם האמינו שבאמצעות טכנולוגיה מדויקת ואש מדויקת הם יכולים לפרוץ אל הקופסה השחורה של תודעת האויבים ולעצב את הכוונות שלהם.

הפרדוקס המערבי

שינוי הפרדיגמה, המעבר מפעולה נגד כוונות לפעולה נגד יכולות, שהוא גם המעבר משקט ליוזמה, מחייב שינוי חברתי עמוק. האם החברה הישראלית בשלה לשאת בתוצאות השינוי הזה? הפרדיגמה החדשה תחייב הפעלה תכופה הרבה יותר של צה"ל, לחימה מתמדת, נטל מילואים כבד, נטל מיסים מוגבר, ופחות שקט בעורף. כפי שכבר ראינו, ההנהגה מפעילה את הצבא בהתאמה להבנתה את הערכים של חברה. האם האקלים התרבותי והערכי בחברה הישראלית יאפשר תפנית באופן הפעלת הצבא? חברה בלחימה תמידית היא חברה שצריכה משאבים אדירים של חוסן, ואלה בדיוק המשאבים שחסרים בחברות מערביות.

זאת כנראה אחת הסיבות לכך שבישראל שאחרי 7 באוקטובר שומעים קריאות תכופות של דוברים שונים, שתובעים כי נשיל מעלינו את המערביות שמחלישה אותנו ונתחיל "לדבר ערבית". שנהיה הג'ונגל ולא הווילה.

הסנטימנט הזה, שהולך ומתפשט בחברה הישראלית, יוביל למבוי סתום. אבל אי אפשר להבין את הישראליות שמתפתחת לאחר 7 באוקטובר בלי להתחשב בו. וזה מה שננסה לעשות עכשיו - להבין אותו ולהמשיג אותו, ונעשה זאת בעזרת הנאום המפורסם של משה דיין בקיבוץ נחל עוז, בשנת 1956, על קברו של רועי רוטברג, שנרצח על ידי מסתננים מעזה:

איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

דיין מסביר כי עם חפץ חיים נדרש לפתח מודעות מוגברת לאיום התמידי שרובץ לפתחו. דיין מנבא כי ביום שהאויב העזתי יבחין ברגע של חולשה, הוא יזנק על ההזדמנות כדי "לקרענו לגזרים". וממה נובע רגע של חולשה? התשובה של דיין היא שהשלווה מביאה לחולשה:

מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו.
השלווה, על פי דיין, אינה המטרה של הפעילות הביטחונית. השלווה משבשת את הפעילות הביטחונית. היא מקהה את הדריכות שלנו ומאפשרת לאויב לקרוע אותנו לגזרים. אם היעד הביטחוני אינו שלווה, אז מהו היעד?

זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.

אחרי 7 באוקטובר נשמעת התביעה שנשיל מעלינו את המערביות שמחלישה אותנו ונתחיל "לדבר ערבית". שנהיה הג'ונגל ולא הווילה. הסנטימנט הזה יוביל למבוי סתום, אבל חשוב להבין אותו

הדברים של דיין מאתגרים את התפיסה העצמית של הבורגנות הישראלית. הישראלים הבורגנים אינם דומים לחבריהם הבורגנים בלונדון, במדריד ובסן פרנסיסקו. הם מתגייסים בגיל 18 לצבא, ורבים מהם משרתים במשך שנים רבות במילואים. ישראל מייצרת טיפוסים משונים: בורגנים שהם גם חיילים. הטיפוסים הללו מייצגים תופעה ישראלית רחבה יותר: חברה צרכנית ונהנתנית, שפעם בכמה שנים מוצאת את עצמה בסבב אלים וקשוח. הבורגנות המערבית "הרגילה" היא בורגנות של וילה בשכונת יוקרה. הבורגנות הישראלית היא של וילה בג'ונגל. לכן, עמוק בתודעת הבורגנות הישראלית יש הכרה בכך שהמציאות כוללת גם את "החיים עצמם", של קריירה, חופשות וצרכנות - וכוללת גם פרקי לחימה, שהם הפסקה מ"החיים עצמם".

משה דיין חשב אחרת. בהספד שלו, שהוא למעשה מניפסט של חיים חלוציים, הוא מתאר מציאות שבה המאבק על הקיום הוא לא הפסקה מהחיים אלא הוא־הוא "החיים עצמם". הלחימה אינה תאונה מצערת, שצריך להתגבר עליה ואז לחזור למציאות של שגרה - הלחימה היא מציאות של שגרה.

לא לוותר לעצמנו

התובנה של דיין מתסכלת וטרגית. גם הוא הבין זאת. הוא הבין שבני אדם לא רוצים לשמוע שנגזר עליהם לחיות כשהם "נכונים, חמושים, חזקים ונוקשים". לכן הם לא רוצים "לראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו". אבל הוא לא ויתר למאזיניו. המאבק, כך קבע, הוא "גזירת דורנו וברירת חיינו".

אם השירה של ביאליק ביטאה את הסנטימנט של היהודים המזועזעים לאחר הפוגרום המצולם הראשון, נראה שהמילים של דיין מבטאות את הסנטימנט של ישראלים מזועזעים רבים לאחר הפוגרום המצולם האחרון. דיין, שהקדים את זמנו, יצר בשנות ה־50 את המילים הנבואיות, שיבטאו את התחושות של הישראלים הרבים שמבקשים שהרגע הקישינבי הנוכחי ישיב אותנו לימי הקמת המדינה, שבהם היינו חברה קשוחה יותר וקולקטיביסטית יותר. חברה שמבינה שהחיים הם לא מה שקורה בהפוגות של המאבק. החיים הם המאבק.

כך, לדעתי, אפשר להבין אחת מהתחושות שמתפשטות בישראל כעת. התחושה שעלינו להיות דומים יותר למזרח התיכון כדי לשרוד במזרח התיכון. האקלים הערכי, המערבי והבורגני דחף את ישראל לבקש שקט ולקבל מלחמה. לכן עלינו להתנער מהמערביות, להתנקות מהבורגנות, ולשוב ולהיות החברה שאותה דמיין משה דיין: חברה קשוחה ולוחמת.

עד כאן הניסיון להבין סנטימנט שקיבל תאוצה ב־7 באוקטובר, ואת המשאלה שהוא מבטא. המשאלה הזאת מזכירה לי שיחה שהיתה לי בעבר עם חבר, כחצי שנה לאחר שהתפטר ממקום עבודתו בתאגיד בינלאומי גדול ומוכר. פגשתי אותו לאחר תקופה של אופוריה, שכבר הספיקה לחלוף. באותו יום הוא נראה מובס ועצוב. "אני מתחרט שעזבתי את מקום העבודה הקודם שלי. היה לי שם הכל - יציבות, משכורת, חברים, עניין. את כל זה איבדתי כשהתפטרתי". בהמשך השיחה הסביר לי את שתי הסיבות המרכזיות שבעטיין החליט להתפטר: "הנסיעה היתה מאוד ארוכה, והבוס היה בלתי נסבל. הייתי כל כך מודע לחסרונות של מקום העבודה, ששכחתי את כל היתרונות שלו".

חברה שהתמסרה לטכנולוגיה ולפינוקים צרכניים גילתה שהיא מסוגלת לחטוף מכה קשה, להתאושש, ולהילחם על חייה. הסינתזה הזו מקופלת בקוד הגנטי של מדינת היהודים

גם אחרי 7 באוקטובר עסקת החליפין הבסיסית שלנו עם התרבות המערבית לא השתנתה. זאת עסקת חליפין שיש לה חסרונות ויתרונות. החיים המערביים, שמחלישים את הנכונות להילחם, מחזקים את העוצמה שמאפשרת לנצח, כשבכל זאת יש הכרח להילחם. לא בטוח שכדאי לוותר על היתרונות של התרבות המערבית רק כי גילינו את החסרונות שלה. המלכוד נשאר אותו מלכוד, גם כשפוגשים אותו מהצד השני שלו: אם המערביות שמעניקה לנו עוצמה מחלישה את החוסן, ויתור על המערביות אולי יחזק את החוסן אבל יפגע בעוצמה. חברה שזקוקה גם לחוסן וגם לעוצמה לא צריכה להחליף פרדיגמה, היא צריכה למזג שתי פרדיגמות. וייתכן שאנחנו לא צריכים ללכת רחוק כדי למצוא את הסינתזה בין השתיים. האפוקליפסה חשפה צדדים לא מוכרים בחברה שלנו. היא הוכיחה שחברה גדושה בשאפתנות אינדיבידואליסטית יכולה לגייס מתוך עצמה, בפשטות ובטבעיות, את המוכנות להתמסר, להקריב ולסבול למען הקולקטיב. חברה שהתמסרה לטכנולוגיה דיגיטלית ולפינוקים צרכניים גילתה שהיא מסוגלת לחטוף מכות קשות, להתאושש, לעמוד על הרגליים ולהילחם על חייה. הסינתזה הזאת מקופלת בקוד הגנטי של מדינת היהודים.

המיעוט האקטיבי

לאחר 7 באוקטובר, יותר מ־300 אלף ישראלים עזבו את בתיהם, עסקיהם ומקומות עבודתם, התגייסו לצה"ל ומצאו את עצמם ניצבים מול אתגרי ענק שההיסטוריה הציבה בפני מדינת ישראל. הישראלים הללו הביאו איתם לשדה המערכה את היכולות, המיומנויות והקשרים שאותם רכשו בחיים האזרחיים. רמת הביצועים שלהם עלתה על כל הציפיות של המערכת שגייסה אותם.
ראש אכ"א, האלוף יניב עשור, ניסח זאת כך: "אנשי המילואים מעניקים לצה"ל אנרגיה שהיא חיונית לעמידה במשימותיו. החשיבה שלהם, שמשוחררת מיראת דרגות וסמכות, ממלאת את המערכת ברעיונות חדשים. היצירתיות שלהם והמקצוענות שלהם עומדות למבחן בהצלחה רבה במשך כל ימי המערכה".

מדובר בישראלים שבימי שגרה משייפים את היכולות שלהם במסגרת קריירה שתובעת מהם יעילות ותחרותיות, ובימי המלחמה כל היכולות שנוצרו בזירה האזרחית הקפיטליסטית הפכו ליכולות שהופעלו בזירה הצבאית והלאומית.

לפנינו הדגמה חיה, מעוררת השתאות, של הקשר בין היברידיות ערכית לבין עוצמה לאומית. היכולות והמיומנויות של אנשי המילואים פותחו בחיים האינדיבידואליסטיים שלהם; הרצון העז להילחם, מסירות הנפש והמוכנות להקרבה הגיעו מהחלקים הקולקטיביסטיים שבנפשם. צבא המילואים הוא המקום שבו הערכים הלכאורה מנוגדים של ישראל היהודית והדמוקרטית נפגשים, מתמזגים ומפיקים את העוצמה שנדרשת להצלת המדינה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה עמד לבוא לישראל גל עלייה לא קטן, שבמשך השנים יכונה "העלייה השלישית". מנהיג העובדים הציוני ברל כצנלסון ראה אותו בא, עוד לפני תום המלחמה, ושאל כיצד יהיה אפשר לעצב את רוחו, כך שתהיה אידיאליסטית, אקטיבית וחלוצית. לברל היתה תשובה: טיפוח של קבוצת מופת קטנה יסייע לעצב את הרוח של החברה כולה. כצנלסון דיבר על קבוצת מיעוט שתחיה בהווה בדרך שבה האומה כולה תחיה בעתיד. את הקבוצה הזאת כינה "המיעוט האקטיבי הנושא בקרבו את העתיד". קבוצת המופת היא רק חלק קטן של הקולקטיב, אבל היא מדגימה את מה שאפשרי לכל הקולקטיב.

אחת הטענות שהצגנו מוקדם יותר נוגעת לקשר של מחנות וערכים. טענו שכאשר המחנות מתפצלים, גם הערכים מתפצלים, וכאשר המחנות מתחברים מחדש - גם הערכים מתחברים מחדש. כשנתרפא מהמריבה, כך קבענו, אולי במידה של תמימות, נוכל להיות מי שאנחנו ולנצח במלחמה. האם זה אפשרי? האם לא מדובר בתיאוריה אוורירית שמנותקת מן המציאות? האם הרעל הפוליטי לא הפך את המרחק שבין המחנות לגדול מדי? האם הפיתוי לפרק את הנוסחה ההיברידית של ישראל למרכיביה אינו חזק מדי?

אחת התוצאות הלא מתוכננות של המלחמה היא הבולטות המחודשת של קבוצה שחיה מציאות ישראלית אלטרנטיבית: קהילת המילואים. זאת קבוצה שהיא רק חלק קטן מהחברה, אבל היא זאת שמדגימה מה אפשרי לכל החברה. העוצמה שנולדת כשמרכיבים אינדיבידואליזם וקולקטיביזם מודגמת היטב כפי שראינו בפלוגות המילואים. אך הפלוגות הללו לא רק מדגימות את החיבור של ערכים; הן מדגימות, קודם כל, את האפשרות לריפוי הקרע שבין המחנות.

סדנה לניקוי רעלים

האלכימיה שמתרחשת בתודעה של בני האדם בחברה מקוטבת היא פשוטה ואכזרית: מה שהם מרגישים כלפי אידיאולוגיה הופך למה שהם מרגישים באופן אישי כלפי בני האדם שמחזיקים באידיאולוגיה. מי שחוששים מהאידיאולוגיה של "השמאל", מתחילים לחשוב מחשבות רעות על האנשים שמחזיקים בעמדות של שמאל; מי שחרדים מהאידיאולוגיה של "הימין", מתחילים לפתח סלידה מאנשים שמחזיקים בעמדות של ימין.

ישראל ערכה, מבלי שתכננה זאת, ניסוי אדיר ממדים בבני אדם. והתוצאות מעוררות תקווה: אחרי חודשי מריבה, בכוחות הלוחמים נמחקה השנאה והומרה באחווה ובסולידריות

את התופעה הזאת הזכרנו שוב ושוב, אבל לא הסברנו אותה. הנה הסבר: אדם שנדבק בווירוס הקיטוב מסתכל על אדם אחר אך מפסיק לראות אותו. הוא רואה רק את הדעה הפוליטית שלו, שצובעת את כולו. דמיינו איש ביישן, חובב טניס, שמחזיק בעמדות שמאל ויש לו חוש הומור מוזר. בחברה מקוטבת, האיש הזה הופך לפלקט של דבר אחד בלבד: שמאלני. הפרט האחד, הפוליטי, בולע את שאר תכונותיו של האדם ומסתיר את מלוא המגוון של האישיות שלו. כאשר הדעה היא האדם, מה שאני מרגיש כלפי הדעה הוא מה שאני מרגיש כלפי האדם.

איך מרפאים קיטוב? יש לכך מתכון: מפגשים של אנשים שמחזיקים בעמדות שונות, ללא תיווך דיגיטלי ולאורך זמן. כשזה קורה, בני האדם מגלים את כל הגוונים וכל הממדים זה של זה. הם מגלים, לדוגמה, שהעמדה הימנית של האדם מבטאת את מי שהוא הרבה פחות מחוש ההומור שלו, התחביבים שלו והכישורים החברתיים שלו. כשזה קורה, אפשר לקלוט שהעולם של האדם שלפנינו - כל אדם - גדול יותר ועשיר יותר מהדעה הפוליטית שלו. וכשהפוליטיקה של האדם חוזרת למקום הטבעי שלה, כפריט אחד ממאפיינים רבים, האלכימיה מפסיקה לעבוד. מה שמרגישים כלפי הדעה, מפסיק להיות מה שמרגישים כלפי האדם.

אחרי תשעה חודשים של מריבה לאומית פרצה מלחמה. יותר מ־300 אלף ישראלים, גברים ונשים, התגייסו למילואים. הם התכנסו ביחידות ובפלוגות, שבהן בני אדם עם דעות שונות, בעלי זהויות שונות, חיו אלה עם אלה וסמכו אלה על אלה. מפגש אינטנסיבי, פנים אל פנים, ללא תיווך דיגיטלי ולאורך זמן רב. בעל־כורחם הם עברו סדנה לניקוי רעלים.

פלוגות המילואים מציגות לחברה הישראלית מודל של קהילת מופת, ששוברת את כל הכללים הבלתי נראים מתוצרת המהפכה הדיגיטלית: היא מגוונת ומלוכדת בעת ובעונה אחת

ישראל ערכה, מבלי שתכננה זאת, ניסוי אדיר ממדים בבני אדם. והתוצאות מעוררות תקווה: בפלוגות המילואים נמחקה השנאה והומרה באחווה ובסולידריות. פלוגות המילואים הן הזירה שבה הערכים המנוגדים נפגשים והשבטים השונים מתלכדים, ומכוננים כור היתוך של ישראליות חדשה.

אלו קהילות שיש להן שתי איכויות שבדרך כלל לא באות ביחד: גיוון ולכידות. בדרך כלל היכן שיש גיוון פוליטי אין לכידות, והיכן שיש לכידות אין גיוון. בתשעת חודשי המריבה, כשראינו קבוצה מלוכדת, ידענו בסבירות גבוהה שזאת קבוצה הומוגנית, שכל חבריה מחזיקים באותה תפיסת עולם. מן הצד השני, במקום שבו ראינו דרגה גבוהה של גיוון, ידענו שלא נמצא לכידות. וזה קרה לעיתים אפילו בתוך משפחות, שבגלל מחלוקת פוליטית לא יכלו לשאת את המחשבה על ישיבה משותפת לשולחן ליל הסדר.

ואז פרצה המלחמה והופיעו פלוגות המילואים, שמציגות לחברה הישראלית מודל של קהילת מופת, ששוברת את כל הכללים הבלתי נראים שנוצרו על ידי המהפכה הדיגיטלית: היא מגוונת ומלוכדת בעת ובעונה אחת. היא מהווה, כלשונו של כצנלסון, את "המיעוט האקטיבי הנושא בקרבו את העתיד".

בן זוסמן ז"ל, לוחם בהנדסה קרבית, התגייס ביוזמתו למילואים ביום הראשון של המערכה. הוא לחם בגבורה ונפל בקרבות בצפון רצועת עזה. המקצוענות הצבאית של זוסמן נבעה מכך שלא הפסיק לטפח ולשאוף למצוינות ללא פשרות. אבל לצד החתירה למקצוענות, זוסמן גם לא הפסיק לצחוק עם חברים ולחגוג את החיים. השילוב של הומור ומקצוענות מוכר היטב למשרתות ולמשרתים במילואים: אלו אנשים שלוקחים את העבודה ברצינות, אבל אף פעם לא לוקחים את עצמם ברצינות. השילוב הזה, המאפיין את הטיפוסים שאני באופן אישי נוטה לאהוב, הוא גם מרכיב מרכזי במתכון הסודי של קהילת המילואים. זאת קהילה חתרנית - היא חותרת תחת האקלים הפוליטי הרווח בישראל ובעולם, שגורם לאנשים להזדעזע ולהתמלא בזעם קדוש בגלל ביטוי לא מוצלח של מישהו מהמחנה הנגדי.

הומור עצמי, שהוא מסימני ההיכר הבולטים של אנשי המילואים, מוציא את האוויר מבלון החשיבות העצמית, ומאפשר לחברים לא לעשות עניין ממעידות אידיאולוגיות. מילים אלה מוקדשות לגיבור ישראל, בן זוסמן, ולכל נשות ואנשי המילואים שעזבו את בתיהם כדי להגן על עמם, שנלחמים באויבי ישראל, ושמביאים שלום אל תוך ישראל.