חוק הגיוס: בינתיים כולם מושכים זמן

ביום רביעי בשעות הערב, שעות ספורות לפני פקיעת המועד בבג"ץ, התחילו במפלגות החרדיות להפנים שמדינת ישראל כפי שהכירו אותה עומדת לשנות את פניה. לראשונה מאז קום המדינה לא יהיה חוק שמסדיר את דחיית השירות של תלמידי הישיבות, והם, צה"ל ולמעשה החברה הישראלית כולה צועדים אל הלא־נודע.

בשנה האחרונה קיבלו 12 אלף חרדים דחייה על בסיס "תורתו אומנותו". הדחייה ניתנת מגיל 18 ועד 26, ולאחר גיל זה ניתן פטור לצמיתות. באין חוק להסדיר את דחיית השירות, הצבא לכאורה אמור לשלוח צווי גיוס לא רק ל־12 אלף בני ה־18 של השנתון הנוכחי, אלא לכל חרדי עד גיל 26 שקיבל דחיית שירות, שכן אין כבר חוק שמסדיר את הדחייה. מדובר בכ־66 אלף איש, משהו כמו שליש מכוח האדם הנוכחי בצה"ל. אלה מספרים מטורפים, שהצבא לא רוצה ולא מסוגל להתמודד איתם. אבל חוק זה חוק.

למרבה האירוניה, בכל מה שקשור לגיוס עצמו, החרדים וצה"ל נמצאים באותו הצד. גם אלה וגם אלה רוצים מאוד חוק שיסדיר את מעמד בני הישיבות, ובהיעדרו - אלה כמו אלה ימצאו את עצמם מתמודדים עם כאב ראש שלא יהיה להם מושג איך לצאת ממנו. החרדים לא יפרקו את כל הישיבות ולא ישלחו 66 אלף מתלמידיהם לצבא, כמו שהצבא עצמו לא ישלח צווי גיוס ל־66 אלף תלמידי ישיבות - עם או בלי בג"ץ. עד לרגע זה לא התקיימה אף ישיבת מטה בצמרת הפיקוד של צה"ל כדי להתמודד עם מספרי גיוס כאלה, שלא לדבר על שורה ארוכה של התאמות מיוחדות בנושא נשים, כשרות וחוקי דת כאלה ואחרים, שיהיו מחויבות המציאות במקרה של כניסת חרדים המונית לשורותיו.

לכן, במיוחד בשעה שדעת הקהל רותחת בשל המלחמה, ובעיקר מאז החליט הצבא לשנות את מודל הצבא הקטן והחכם, והניח בפני הכנסת בקשה רשמית להעביר חוק להגדלת חודשי השירות הסדיר ומספר ימי שירות המילואים - היה הכי קל לסיעות החרדיות לגלגל הכל לפתחו של צה"ל. עניין שנשקל, אגב, בשבוע האחרון. במילים אחרות: לומר למערכת הביטחון וליואב גלנט, המסרב להעביר חוק ללא הסכמה של בני גנץ, שללא חוק יהיה עליהם להתמודד עם גל עצום של צווי גיוס ועם טיפול בעריקים, וגרוע מכך - במתגייסים, אם יהיו כאלה. להערכתם, הצבא עשוי היה להיטפל לכמה חרדים מהישיבות שלא יתגייסו כשעירים לעזאזל, לשפוט אותם ולהטיל עליהם סנקציות כעריקים, אבל לא היה מדובר בתופעה גורפת ובהיקפים משמעותיים.

הבעיה המרכזית, אפוא, לא היתה עניין הגיוס עצמו, אלא עניין התקציבים. לא היה צריך לשמוע את הבהרת היועמ"שית, שלפיה אם צווי הגיוס יופרו התקציבים לישיבות יישללו, כדי להבין שזה המצב. ברור שהמדינה לא תממן תלמידים המוגדרים עריקים. החרדים נמצאים במערכה על התקציבים הללו לבד. הצבא לא יעזור להם, וכנראה גם לא הקואליציה. עם כל הכבוד להבטחות של נתניהו להסדיר את העניין באמצעים אחרים אם הישיבות ייפגעו, נראה כי מדובר בהתחייבות על הקרח. אין באמת אפשרות לייצר מנגנון כזה.

הדרך היחידה שנמצאת כרגע על הפרק להסדרת העניין היא העברת חוק פרטי. חוק גיוס חדש, עוקף גלנט וגנץ, שייתמך באמצעות איומים והפחדות על פירוק הממשלה בזמן מלחמה בידי 64 חברי הכנסת של הקואליציה, או לכל הפחות 63, ללא גלנט. ייתכן שגם עם סיוע מהח"כים הערבים שייעדרו, אם יהיו מורדים נוספים מהליכוד. זה לא חוק שיחזיק מים, ולא נראה שבג"ץ ישאיר על תילו חוק שלא נתמך מצד מערכת הביטחון, אבל הוא יהיה טוב למשיכת זמן.

כי צריך לומר את האמת: כשהאקלים רווי פוליטיקה ופופוליזם, אין שום אפשרות לייצר שיח אמיתי בנושא גיוס חרדים. כששני פוליטיקאים כיאיר לפיד ואביגדור ליברמן, שהאחד היה כתב בעיתון "במחנה" והשני שירת שנה בלבד כמש"ק הגנה מרחבית, צועקים על האימהות החרדיות שהן ישנות היטב בלילה, ושוכחים שבמהלך שירותם אמותיהם שלהם כנראה ישנו טוב באותה המידה - מבינים עד לאן מגיעה הצביעות (למען ההגינות יצוין כי אחרי שחרורו עבר ליברמן הסבה לתותחנים, ושירת כמה שנים כלוחם בחיל במסגרת שירות מילואים).

לפני שנה, באמצע מארס 2023, נשיא המדינה יצחק הרצוג הציג את "מתווה העם" שלו לפשרה ברפורמה המשפטית. שעתיים לפני שהוצג המתווה, ועוד לפני שידעו מה תוכנו, בכיר מאוד בממשלה הנוכחית התקשר לבית הנשיא והודיע להרצוג שלא משנה מה כתוב במתווה - הממשלה תביע התנגדות נחרצת. מובן שהיה זה אחרי שהתקבלו אינדיקציות שלפיהן המתווה נוטה יותר שמאלה מאשר ימינה.

יחד עם כל המתווה שנשלל, היה גם סעיף שעסק בחוק הגיוס. "יגובש מתווה מוסכם לשירות צבאי או לשירות לאומי־אזרחי", נאמר בו. "עיקרי המתווה יחוקקו בתיקון לחוק יסוד, ולפיכך יהיו חסינים מביקורת שיפוטית, בהתאם להוראות ההסדר הקבוע במסמך זה". מה לא היו נותנים היום במפלגות החרדיות כדי לחזור בזמן ולאמץ את הסעיף הזה בשתי ידיים. היום, פתרונות שנידונו בתחילת דרכה של הממשלה, כמו פסקת התגברות או חוק יסוד: לימוד תורה, אפילו לא נשקלים. האקלים הציבורי לא מאפשר. גם לא הקואליציה.

אכיפה בהתחשבות

בעוד בתורה היהודית לא כולם ממהרים להתחשב, ובתל אביב אפילו עומדים לתת קנסות למציבי דוכני תפילין בסמוך למוסדות חינוך (כך בהסכם הקואליציוני שעליו חתם חולדאי עם מרצ, ובכך תהיה תל אביב העיר הראשונה שבה מותר להציג הכל במרחב הציבורי כולו, כיאה לעיר חופשית ופלורליסטית, פרט לענייני הדת היהודית) - ככל שמדובר בדתות אחרות, מערכות המדינה נדרשות להרכין את הראש. כבר מזמן לא מדובר רק במצב ההזוי והלא חוקתי בהר הבית שבו למוסלמים מותר להתפלל וליהודים לא, ולא בזהירות המשנה הננקטת במקום בשל חודש הרמדאן - מהשבוע גם פעולת האכיפה תידרש להקלות בשל החודש המוסלמי הקדוש.

כך לפחות קבע המועמד לנשיאות בית המשפט העליון השופט יצחק עמית, בהחלטה שהוציא בעתירתם של ג'בר אבו עסא ו־44 אחרים מהמגזר הבדואי, שבפעילות אכיפה נקבע כי עליהם להרוס מבנים לא חוקיים שבנו. בבג"ץ אחד הם כבר הפסידו, מה שלא הפריע להם לעתור שוב. השופט עמית דחה את העתירה לאחר שכינה אותה "שידור חוזר" של זו הקודמת, קבע כי הוא לא מוציא צו ביניים, ולמעשה התיר למדינה להרוס את המבנים. אבל אז, רגע לפני שחתם את שמו, הוסיף: "חזקה על המשיבים (כלומר המדינה) כי לא יפעלו לפינוי העותרים במהלך חודש הרמדאן".

לא מעט מהגורמים שהיו צד בעתירה שפשפו את עיניהם בתדהמה לנוכח דברי השופט. משל למה הדבר דומה? לכך שבג"ץ יורה על הריסת מאחז לא חוקי, אבל יציין כי חזקה על המדינה שלא תעשה זאת בחודש ניסן כי בו חל חג הפסח. נשמע מופרך לגמרי? רק משום שחודש ניסן הוא יהודי, ורמדאן הוא מוסלמי.

וזה לא המקרה היחיד השבוע. ח"כ משה פסל מהליכוד העביר חוק להיטיב עם חיילים ועם משרתי מילואים בתמורות כלכליות שונות. מובן שהחוק נתמך ברוב גדול, בשעת מלחמה כולם מחבקים את חיילי צה"ל ומנסים עד כמה שניתן לתמוך בחיילי המילואים ובמשפחותיהם. אלא שהחוק נבלם בידי הייעוץ המשפטי. הסיבה: החוק מפלה בין חיילים לבין ערבים שלא משרתים. במילים אחרות, לדידה של מערכת המשפט, זה שערבים לא משרתים ולא תורמים זה בסדר, וזה שהחרדים לא - זה לא בסדר. וזה שרוצים לתגמל את המשרתים, גם זה לא טוב, כי זה מפלה ערבים (אגב, מעניין שלא ציינו שזה גם מפלה חרדים, כי הרי גם הם לא משרתים).

הרפורמה מתה, הצורך לא

אחרי שוועדת האיתור בחרה בשלושה מועמדים ראויים לתפקיד נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שר המשפטים יריב לוין בחר באחד מהם - השופט המחוזי אבי לוי מחיפה - וביקש למנות אותו לתפקיד. אלא שממלא מקום נשיא העליון עוזי פוגלמן התנגד למינויו, ומעדיף את יעל רז־לוי, שופטת מחוזית בבאר שבע. כך קיבלנו חצי שנה שבה לא מתמנה נשיא למחוזי. זאת, נוסף על העומס שעליו התריעו השופטים, שכבר אילצו את לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים בשל כך, כשבמקביל נשמעו איומים מצד הנשיאה הקודמת בבאר שבע על כך שכלל השופטים במחוזי יתפטרו אם לא ימונה נשיא בהקדם.

לפי החוק, מי שממנה את הנשיא הוא שר המשפטים, בהסכמת נשיא העליון. בשל מצב האירועים במקום, ולנוכח האקטיביזם הידוע של בית המשפט, כולל של פוגלמן עצמו, ברור שעתירה בנושא היתה מתקבלת מייד וכופה את המינוי של השר, גם ללא הסכמת הגורם שאמור להסכים. זה לא המצב, כמובן, כשהעתירה באה מימין (ארגון לביא והעו"ד יצחק בם) וכשהגורם המעכב את המינוי הוא מ"מ נשיא העליון פוגלמן בעצמו. פתאום מתגלה בג"ץ במלוא שמרנותו, ועומד על לשון החוק ככתבו וכלשונו. פתאום אין אקטיביזם, פתאום אין לחץ בבתי המשפט, פתאום לא בוער למנות שופט. כשזה לא מהצד הנכון - לפתע הכל מתגמד.

לוין ניסה לבחון את האפשרות למנות את עמית לנשיא העליון בתמורה למינוי שני שופטים שמרנים יותר בהרכב בג"ץ. אלא שפוגלמן מסרב אפילו לקיים שיח. המסר שהעביר ללוין היה חד: קודם תמנה את עמית, אחר כך נדבר על השאר. ללוין אין רוב בוועדה לבחירת שופטים. הכוח היחיד שיש לו הוא אי־כינוסה. זה - ומינוי נשיא העליון, שעדיין לא הביא להצבעה.

לפוגלמן ולעמית יש זמן. בעוד כמה חודשים יפרוש פוגלמן ועמית ייכנס לתפקידו, ללא לוין וללא שופטים שמרנים חדשים. אלא שלראשונה ייאלץ נשיא עליון כלשהו להתמודד עם הרכב שבו יש רוב מובהק לשופטים המתנגדים לשיטתו. כבר היום יש רוב של אחד לשמרנים, ועם פרישת פוגלמן הרוב יעלה לשניים.

כמעט 900 תלונות על שופטים הגיעו לנציב התלונות אורי שוהם - 897 ליתר דיוק - אבל רק 38 נמצאו מוצדקות, רובן המכריע (22) הן על שופטי שלום. בעוד הכנסת מאפשרת באופן קבוע למשפחות חטופים ולכל גורם כלשהו להיכנס ולהשמיע דברים, לפעמים בבוטות ותוך הפרעה לסדרי העבודה, בית המשפט נותר סגור ומסוגר, חסין מביקורת ומצופף שורות כרוני. לכנסת אין קשר לשחרור חטופים, גם המשפחות יודעות את זה, ובכל זאת - את כל הזעם והתסכול הן הוציאו בוועדת הכנסת, שאפשרה להן להיכנס ולצעוק את צעקתן. לא כי זו הכתובת, אלא פשוט כי זה המקום היחיד שנותן להן.

שלושה שבועות עברו מאז נסע בני גנץ לוושינגטון, בניגוד לתקנון הממשלה, ועד כה לא נמצא אף גורם משפטי שיעיר לו על כך, או שיבהיר לו בדרך כלשהי כי מדובר בחריגה אסורה. בכל זאת, יש הבדל, או אמור להיות כזה, כשגורמים פוליטיים אומרים זאת לעומת גורם משפטי מוסמך. אבל כנראה יש דין אחד לגנץ ואחד לפוליטיקאים מסוג אחר. לאחר פנייה ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, נמסר: "לא נתייחס לנושא, אציע לך לפנות למשרד ראש הממשלה בעניין זה".

ממזכירות הממשלה נמסר: "השר גנץ לא קיבל אישור מראש הממשלה לנסיעתו. השר ידע על התשובה השלילית טרם נסיעתו". עם זאת, בהתייחסות לפנייה ליועמ"שית המשרד, שלומית פרגו־ברנע, נמסר: "הייעוץ המשפטי של משרד ראש הממשלה אינו מוסמך לפעול במקרים שבהם שר פועל בניגוד לתקנון".

השאלה היא אם פרגו־ברנע לא שכחה כי השר גנץ הוא שר במשרד ראש הממשלה. אם ליועמ"שים של משרדי הממשלה אין סמכות על שריהם במשרד, כפי שמשתמע מתגובתה, באמת אין צורך ברפורמה