היד שמנענעת את ההריסה

מקבילית הכוחות

האמריקנים מוכנים להפקיר את ישראל ואת החטופים בעזה כמו שהפקירו את אפגניסטן. הישראלים, לתדהמתם, מסרבים להיתלות על גלגלי מטוסים ממריאים

אורן נהרי ונדב איל, שני החזאים הבכירים, בוודאי זוכרים את מה שכבר קרה. ב־2016, ערב משאל העם בבריטניה על הברקזיט (הפרישה מהאיחוד האירופי), הגיע הנשיא אובמה ללונדון. המטרה היתה להתערב בצורה בוטה בפוליטיקה האנגלית. הוא איים כי "בריטניה תורחק לסוף התור" בכל הנוגע להסכמים כלכליים ולהסכמי סחר עם ארה"ב, אם תחליט בחיוב על הברקזיט. אובמה אף פעם לא פינה את מסלול המרוץ. עכשיו הוא חזר ללונדון. לדאונינג 10. זה היה לפני 11 יום, כשהופיע לפתע לביקור אצל ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק ללא כל הזמנה - אם כי בוודאי בהתראה מוקדמת. מהעובדה שהגיחה דווחה בהרחבה יחסית ברוב כלי התקשורת משני צידי האוקיינוס, ברור כי מדובר באירוע מדיני חשוב. בישראל באופן כללי לא היה דיווח. אבל זה האירוע שקדם להצעות הפסקת האש של ארה"ב, שבשנייה שבהן הרימה שגרירת ארה"ב באו"ם את ידה עד חצי התורן, נמנעה ובכך מימשה את הבגידה הגדולה.

להנחה שברק אובמה הוא זה שמנהל את מדיניות החוץ של ארה"ב אין ממש אקדח מעשן, אבל יש טביעות אצבע. הצילום שלו בדרך למשכן ראש הממשלה הבריטי, ואחר כך כשהוא מנופף בידו לצלמים כשהוא על סף הדלת השחורה עם המספר 10, מאוד משמעותי ומזכיר תמונות של ראשי ממשלה בריטים לאין־ספור, וכמובן מנהיגי עולם בפוזה דומה בדרך למפגש עם ראש הממשלה. הם דיברו שם במשך כשעה(!).

טביעות אצבע נוספות להשתלטות של אובמה אלו ההכרזות של סגנית הנשיא קמאלה האריס ושל AOC (קורטז). בעוד ביידן יורד בשבועות האחרונים למדרון אחורי, האריס השמיעה איום בוטה על ישראל כי לפעולה ברפיח תהיינה השלכות. אוקסיו־קורטז הכריזה בקונגרס כי ישראל מבצעת ג'נוסייד בגאזה. זאת המנטרה החדשה. ואני רק מחכה לשמוע מתי הג'נוסייד הזה יעלה על דל שפתותיו של עמי אילון. ב"ניו יורק טיימס" מדווחים שאובמה מרבה להתקשר לראש הסגל בבית הלבן ולמנהלי קמפיין הבחירות.

הכוח של אובמה כלפי הנשיא המכהן ביידן ברור. המפלגה הדמוקרטית אינה מפלגתו של ביידן. הוא אמנם נבחר לנשיאות, אך לא הפך את המפלגה לארגון הבית שלו. הארגון, המנגנון, ובייחוד כוחות השטח של קמפיין הבחירות של ביידן' נמצאים בשליטתו של אובמה. לביידן אין ארגון פוליטי עצמאי. המסר הסמוי אך הברור הוא: אם אתה לא עושה את מה שאני אומר שנכון לעשות במדיניות האמריקנית, אין לך קמפיין. ייתכן מאוד שזאת הסיבה שג'ו רץ בכלל לכהונה שנייה - כדי לאפשר לאובמה את המשך השליטה במדיניות האמריקנית והמשך המהפכה האנטי־אמריקנית, המהפכה של התפוררות התרבות והמסורת האמריקניות.

אם היה מועמד אחר שמוכיח יכולת לנצח - הוא היה הופך לעצמאי, ואובמה היה מאבד את אחיזתו. הדמות הבולטת בקמפיין הדמוקרטי של השבועות האחרונים היא הסגנית קמאלה האריס, ופחות הנשיא עצמו. משימת הקמפיין היא להתסיס את קולות הלטינים והשחורים, ומתברר שאנטישמיות במסווה של הסתה נגד ישראל נחשבת לכלי יעיל בארגז הכלים הדמוקרטי.

המטרה של הצמד אובמה וביידן במזרח התיכון היא לשחוק את עוצמתה של ישראל כדי להגיע לאיזון כוחות מול איראן. ראשי חמאס, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה יכולים לעלות לרגל לאור הזרקורים לטהרן, אל ראשי האייתוללות, ועדיין ממשל ביידן יטען שאין קשר בין זרועות התמנון המנסות להכות שוב ושוב במדינת ישראל לבין ראש התמנון בטהרן.

המטרה של איראן וחיזבאללה בחיזוק המיליציות השיעיות, מעיראק ועד ים סוף עם החות'ים, דומה, אם כי לא לגמרי זהה, לזו של ארה"ב כפי שמובילים אובמה וביידן. עד גבול מסוים, ארה"ב הולכת עם איראן כדי לשחוק את כוחה של ישראל; האמריקנים רואים במתקפת 7 באוקטובר על ישראל ובמלחמה שמנהלת ישראל הזדמנות. לא הזדמנות לחיסול חמאס והשותפות לציר הרשע, אלא הזדמנות להחלשת ישראל ולערעור פנימי שלה, כפי שביטא בגלוי הסנאטור צ'אק 50־דרכים־לנטישת־ישראל שומר.

ארה"ב מנסה לכרסם בכוחה הפנימי של ישראל, ויש לה בכך סיוע מאסיבי של גורמים הפועלים בשירות האינטרסים שלה. למשל, אחד מראשי "המחאה" הביע שמחה על אי־הטלת הווטו האמריקני השבוע משום שהוא רואה בכך השתלטות של האמריקנים על המלחמה, וזה נותן מקום לאופטימיות. מערכת המשפט, כולל מערכת אכיפת החוק, מאפשרת לאותם חתרנים עבריינים לבצע פעולות שהן בגדר איום ברור על ראש הממשלה על ידי הניסיונות להטיל מצור על בית ראש הממשלה בקיסריה, להצית שם אש ולחדור למתחם מכמה כיוונים. אם זו אינה קשירת קשר נגד ראש הממשלה והשלטון החוקי, אז זה מזכיר מאוד את תהליך הכרסום והטשטוש של קו הגבול בעזה - התרחשות מתמשכת, ששחקה את ערנות צה"ל והובילה ישירות להסתערות של 7 באוקטובר.

התפיסה של הדמוקרטים היא שצריך לבצע בחברה הישראלית מה ש"הארץ" אולי היה מכנה "דה־ביביזציה". זה כמובן מרחיק לכת הרבה יותר. הם רוצים לקחת את ישראל כפרויקט דומה לדרום אפריקה. הם רוצים לשחרר את ישראל מ"הכיבוש", להקים נגדה מדינה פלשתינית, לשחרר בתהליך הזה את המדינה מזהותה הציונית היהודית ולהשאיר את "מדינת ערכיה הדמוקרטיים". לבונפרטיזם האידיאליסטי הזה יש לממשל הדמוקרטי הרבה שותפים בישראל.

יש סיכוי שהבגידה מרחיקת הלכת של הממשל הדמוקרטי תחליש את ממשל ביידן. זה לא רק יכולת העמידה הייחודית של ראש הממשלה נתניהו, אלא שלנתניהו יש משהו שאין למנהיגים הדהויים השותפים לו במערכה. הוא יודע מהו כוחה האמיתי של ישראל, הוא יודע גם מה כוחה של ארה"ב וכיצד פועלת מקבילית הכוחות בתוך ארה"ב. האמריקנים מוכנים להפקיר את ישראל ואת החטופים בעזה כמו שהפקירו את אפגניסטן, מהלך שיצר את תגובת השרשרת שהולידה את העולם כפי שאנחנו רואים בסוף מארס 2024, עולם במלחמה.

האמריקנים הציתו את השריפה, ועכשיו הם מנסים בייאוש לכבות אותה בכל מחיר. הישראלים מסרבים להיתלות על גלגלי מטוסים ממריאים. בפרפראזה על דברי צ'רצ'יל - זכותו הגדולה של נתניהו היא שאפשר לעם בישראל להשמיע את השאגה שלו. אחד האורנים האבקניים של ירושלים צייץ בטוויטר שנתניהו "אויב המדינה", משום שהחליט לעצור את משלחות השכנוע לוושינגטון. ישראל, גם בלי רפיח, ממשיכה לגרום לחמאס הפסדים כבדים. היא משתלטת על שטחים נרחבים בעזה, שטחים שטוחים ומשוטחים, סוללת דרכים וכבישים, וצה"ל מתנחל בנקודות מפתח ובונה מאחזים ומוצבים. במקביל, אף שהתקשורת כבר מפהקת, צה"ל ממשיך בפעילות הקרבית המעולה שלו וממשיך לחסל מחבלים וללכוד אנשי מפתח בחמאס.

קרום הטמטום

שטיפת המוח של הקמפיין נגד נתניהו מטה את החשיבה של בכירים ביטחוניים. זאת הסיבה שיש בעלי תפקידים שצריכים לעזוב מיידית את תפקידם

If I only had a brain , כך שר לו הדחליל ב"הקוסם מארץ עוץ". וכך שרים בכירי המודיעין מחליוה ומטה. אם יש חשיבות בראיונות שמעניקים קציני מודיעין בכירים או לשעברים עם הילה ביטחונית, זה בכך שהם מספקים עדות על המצב המנטלי שבו הם נמצאו בשנים שלפני המלחמה ועכשיו, כחצי שנה לאחר שפרצה. אחד מהם, המשמש פרשן צבאי בכיר באחד הערוצים, הודה שלא העלה בדעתו שחמאס יעדיף מסע רצח המוני וסדיסטי על פני חיים טובים ומשילות. הרשות הפלשתינית, רק הרשות הפלשתינית, מדקלם נדב ארגמן כמו במערכון שנכתב על ידי אפרים פון קלאוזביץ'.

לומדים מזה שהצמרת הביטחונית, כמו הרוב המשפיע באליטה הישראלית החושבת, היה נתון במצב של שטיפת מוח. כדאי לזכור את השם יורי אלכסנדרוביץ' בז'מנוב. האיש היה סוכן קג"ב, שערק והסגיר כמה שיטות לשיבוש איטי של החברות המערביות. שטיפת מוח זה לא בהכרח חדרים מבודדים ואפלים עם מנורה מסנוורת לעיניים והיפנוזה - אפשר להשיג את האפקט גם באמצעות בועה תקשורתית, שמחוזקת על ידי תיבות התהודה של האקדמיה ושל בעלי מקצועות מסוימים. בשיטה המאואיסטית גם פעילות קבוצתית, כולל הפגנות המוניות, עושה את העבודה. בסוף גם קציני המודיעין הבכירים נתונים להשפעה הזאת. בז'מנוב טען שאצל מי שעבר שטיפת מוח גם הצגת העובדות מול הפנים לא תחדור את קרום הטמטום, לא תבקיע את חומת המגן שיצרה שטיפת המוח.

למעריכים למיניהם לא היתה תמונה של אויב רצחני, אכזרי, מאומן היטב, שמודרך על ידי רגשות נקם ומוכן לשלב סדיזם קיצוני בארגז הכלים המבצעי. העובדות, לפי הידוע, היו מונחות במקומות כאלה ואחרים בצנרת המודיעינית. העובדה המעניינת היא שחמש שנים קודם לכן, באביב 2018, היתה דריכות מקסימלית מול הגדר, כשתחושות איום ואפילו חרדה עמומה מלוות אותה. עד כדי כך שבכירים בממשלה, ובראשם ליברמן, דחפו למבצע יסודי לחיסול חמאס.

אנחנו רואים את ההשפעות של שטיפת המוח בכך שגם כשברור שהלחץ האמריקני על ישראל וההתנהלות האנטי־ישראלית של האמריקנים בזירה הבינלאומית הם הגורמים לכך שחמאס ממשיך להחזיק בחטופים, התקשורת ממשיכה להאשים את נתניהו בעיכוב שחרורם, וחלק מהמשפחות מאמינות בזה. זאת פשוט שטיפת מוח, שבה קמפיין ה"לא כשיר" משמש דרך להטות ולעוות את החשיבה של המנהיגים הצבאיים והפוליטיים בישראל. זאת הסיבה העיקרית שיש בעלי תפקידים בכירים שאכן צריכים לעזוב מיידית את תפקידם, ולא לחזור על המנטרה שהם יפרשו והם מקבלים אחריות. עכשיו. הם שטופי מוח, ואינם כשירים לשיקול דעת מערכתי־ביטחוני.

שירת האדם

האם בנציון נתניהו המעיט בערכו של אצ"ג, כפי שטוען יעקב אחימאיר? מסופקני. אבל מכתב מכפר שכוח־אל בצרפת חושף מעריץ מושבע למשורר הימין: בן־גוריון

לא יודע מה הוא רצה בעצם להביע... יעקב אחימאיר. הוא בכל זאת הצליח ליצור מהומה קטנה בקטע מתוך ספרו האוטוביוגרפי, שבו הוא טוען כי שמע את פרופ' בנציון נתניהו המנוח ממעיט, שלא לומר מבטל, את ערכו של אורי צבי גרינברג כמשורר. עצם העובדה שהוא מצטט מפרופ' נתניהו, כי "אני מחשיב רק את 'ספר הקטרוג והאמונה' ועוד משהו", זו עדות שסותרת את האמירה שאצ"ג הוא כביכול "זיוף". זיוף ושקר לא הולכים יחד עם יצירה אדירה כזו, ולא נותר לקורא אלא לתהות למה הוא כתב את זה.

מבנו של אצ"ג, דוד, שמעתי על מפגשים מאוד אנושיים, שבהם עזר נתניהו האב לאמו בנושאים הקשורים לאצ"ג - והוא עשה זאת מתוך ריכוז ותשומת לב אמיתיים, סבלנות ומאור פנים. זה לא מסתדר עם עוינות ליצירתו. אבל היה לאורי צבי מעריץ אחר, דוד בן־גוריון. ב־23 באוקטובר 1927 הוא שלח מכתב ממקום שקשה לי לפענח את שמו, עיירה שכוחה בצרפת, אולי טנטניי סור בואה: "אורי צבי - בעיירה קטנה בצרפת, ביום ראשון סגרירי, כלוא בחדר, מקשיב כל היום לקרקוש טיפות הגשם הדק שאינו פוסק, נוגה וגלמוד, כאילו עזוב לבדי בנכר קר ודומם. הגיע לידי מוספו של 'דבר' ובו מאמרך־מסתך עם השם הקשה והארוך 'תוספת האלמנטים וכו'' - (למה אתה בוחר לך שמות כבדים שכאלה?), וקראתיו פעם ושתיים, ורציתי להושיט לך ידי מרחוק ברחש תודה, כי בקוראי את רשימתך הרהרתי בתקווה: אולי זהו האיש אשר ישיר לנו את שירת האדם עלי אדמות -
שלך ב.ג."

לא טכנוקרט

האפשרות שתא"ל רומן גופמן ימונה למזכירו הצבאי של ראש הממשלה היא בשורה חיובית, בוודאי לאור החשיבות שקיבל התפקיד בשנים האחרונות

תפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה קיבל הרבה חשיבות ב־20 השנים האחרונות. זה לא תמיד היה ככה. בעבר הרחוק זה היה קצין בכיר - בדרגת תת־אלוף או אפילו סגן־אלוף, אם זה שר הביטחון. העיקר היה להעביר אינפורמציה מעודכנת במהירות, באמינות ובדייקנות לראש הממשלה. זה היה אדם שפיתח יחסים טובים עם ראש הממשלה. זאת לא היתה מקפצה לתפקידים בכירים בצבא ולעמדות השפעה במערכת הביטחון. אבל כיום תפקיד המזכיר הצבאי הפך במקרים מסוימים לעמדה בתוך מעגל פנימי של מקבלי החלטות. תא"ל רומן גופמן, מפקד השריון הנערץ, מוצג כבחירה מועדפת לתפקיד. אלו חדשות טובות.