שום דבר לא נראה חריג השבוע בסטמפורד היל, השכונה החרדית בצפון לונדון. שירי פורים נשמעו בחנויות הכשרות, תחפושות נמכרו בדיוק כמו בשנים שעברו, המוני אימהות דחפו עגלות במעברי החציה ממש כמו בבני ברק, ובנים מעוטרי פאות עשו דרכם לתלמודי התורה כתמיד.
אלא שמתחת לפני השגרה משהו כן השתנה, אפילו נשבר. מאז חמאס ביצע בישראל פשעים נגד האנושות לפני כחצי שנה, היסודות הדמוקרטיים של הממלכה המאוחדת מזדעזעים. בד בבד, ועם קשר ישיר, הקהילה היהודית בת 300 השנים סופגת התקפות כפי שלא נראו פה מאז ימי הביניים.
"יש איום גדל על הדמוקרטיה הבריטית", הצהיר רה"מ רישי סונאק בהצהרה דחופה וחריגה בתחילת מארס. באירוע אחר, כשהגיע לכנס של ארגון האבטחה היהודי CST, אמר סונאק: "זו (הפגיעה ביהודים) שנאה טהורה ופשוטה, התקפה נגד העם היהודי. נילחם באנטישמיות עם כל מה שיש לנו".
כדי לתת מענה לשני האתגרים, הקשורים זה לזה, סונאק הכריז על שתי תוכניות עתירות תקציבים: האחת לאבטחת נבחרי הציבור בממלכה, האחרת לשדרוג השמירה על המוסדות היהודיים. התוכניות נמצאות בראשית דרכן, וימים יגידו עד כמה יהיו אפקטיביות.
עד אז, גם הציבור היהודי וגם הפוליטיקאים מתאימים את עצמם למצב החדש והמדהים, יש לומר. "הבן שלי יודע שצעקות עליו ברכבת התחתית עשויות להיות חלק מהדרך שלו לבית הספר ובחזרה", מספרת שירה יוסף, מנהלת התוכניות בקרן צדקה קהילתית.
בן כמה הילד?
"11".
אנחנו נפגשים בסטארבאקס במרכז העיר. הנושא טעון, אך האווירה רגועה, ושלא כמו מרואיינים אחרים שפגשתי - יוסף לא לוחשת ולא מסתירה מיהי ומהי.
"היו עוד הרבה מקרים במשפחה. לי צעקו 'פרי פלסטיין'. את בעלי קיללו ברכבת, והוא עוד נסע במחלקה הראשונה. את הבת שלי שאל מישהו בחדר הכושר אם היא מסכימה עם מה שישראל עושה, אחרי שראה סמל של בית"ר ירושלים על הבקבוק שלה. אני כל הזמן מסתכלת מאחורי הכתף, ואני לא היחידה. יש הרבה דיבורים בקהילה על האפשרות של עלייה לארץ".
אם זה לא מספיק, לפני כשלושה חודשים היא ומשפחתה חוו אירוע מבעית: שמו של בן משפחה שלהם, שעלה לארץ ושמשרת בדובר צה"ל, פורסם באחת מההודעות של דו"צ.
דקות אחר כך, כאן בלונדון, חשבון ברשת X חשף את כתובת המגורים של אותו קרוב. הוא העלה סרטון משלו, מלווה בתמונת הבית ובמילים הבאות: "משפחת X (השם שמור במערכת) היא טרוריסטית של עליונות לבנה, שמהווה סכנה עבורנו כאן בלונדון. תא הטרור של המשפחה, שרוצחת ואונסת, פועל מהכתובת הזו..."
שירה: "הייתי במקרה בארץ, והילדים פה בבית. תודה לאל, במציאות לא קרה כלום. אף אחד לא בא להפגין או משהו כזה, אבל זה היה מפחיד. אנחנו לא ניתן לזה לשבור אותנו. אמרתי לילדים: תהיו גאים במי שאתם, אבל גם אל תעשו שטויות. הילד שלי מסתובב עם כיפה. התלוננו במשטרה כבר פעמיים, וככלל אני סומכת על הרשויות פה. למעשה, אנחנו הרבה יותר מוטרדים מהמצב בארץ. עשינו התרמות גדולות למען ישראל, ובתחילת המלחמה הגיעו גם הרבה לא יהודים. עכשיו זה התהפך. היום הרוב יפנו אצבע מאשימה כלפי ישראל, בגלל מספר ההרוגים בעזה. אבל אנחנו נלחמים בחזרה ונשארים חזקים".
"אזור נקי מיהודים"
החוויות שיוסף מתארת משקפות במדויק את הנתונים. מדובר בזינוק של 500% במספר התקריות האנטישמיות מאז פרוץ המלחמה. אלה כוללות ניפוץ חלונות, כתובות נאצה, המון תקיפות מילוליות, וגם מה שכבר קיבל פה את השם "אזורים נקיים מיהודים".
הכוונה היא להפגנות הענק "למען עזה", הנערכות במרכז ההיסטורי של לונדון מדי שבת. תומך ישראל שיעבור שם מסתכן בנפשו. והיהודים, או מי שידועים כתומכים בישראל, אכן לא עוברים.
שיאה השלילי של אחת מאותן עצרות ענק לפני כחודשיים, באירוע שנתפס פה ממש כחילול הקודש, היה הקרנה על שעון הביג בן המפורסם של הסיסמה "מהים ועד לנהר פלשתין תשוחרר". הקהילה היהודית נזעקה, והסבירה כי המשמעות היא חיסול ישראל. סונאק הגיב וגינה, ומאז מעשה כזה לא חזר - אך הטראומה בהחלט נצרבה.
מי שהשתמש במונח "אזור נקי מיהודים" הוא הנציג הממשלתי למאבק בקיצוניות, רובין סימקוקס, בניסיון להתריע על חומרת המצב. ואכן, בשונה מגרמניה של שנות ה־30, כאן הממסד נלחם בשנאת היהודים המתפשטת. אלא שלא מעט אנשים חושבים שההתעוררות, גם מבחינת היהודים וגם מבחינת הבריטים עצמם, מאוחרת מדי. שכן, נכון לעכשיו, הממשלה איבדה שליטה על יכולתה להבטיח את עצמאותם ואת ביטחונם של נבחרי הציבור ושל בני הקהילה היהודית.
במהלך איסוף החומר לכתבה זו, שלוש דמויות ציבוריות שעימן נפגשתי סיפרו כי הן חוששות פיזית לשלומן. מדובר בנבחרי ציבור ובפרשנים שקיבלו איומים ישירים ממתנגדי ישראל, או שהוזהרו בידי ארגוני הביטחון המקומיים. בחלק מהמקרים, שלוחיה של איראן מעורבים באיומים.
על כן, אותם אנשים הורידו פרופיל, דיללו מאוד את הראיונות בתקשורת הבריטית ונקטו צעדים להסתרת כתובת מגוריהם במרשתת, מחשש שהם או משפחתם ייפגעו פיזית. ממש כמו מחבלי הנוחבה שידעו את מי הם מחפשים בקיבוצי העוטף - גם כאן מישהו אוסף מידע.
"קווירים למען פלשתין"
המחשה נוספת של הלחץ האישי שמפעילים "הקיצונים", כפי שקוראים להם פה, היא ההפגנות שנערכות כבר ארבעה חודשים בכל ליל שבת מול ביתה של שגרירת ישראל בממלכה, ציפי חוטובלי. אמנם לונדון היא עיר קשה לדיפלומטים ישראלים כבר עשורים - חוטובלי עצמה הותקפה עוד לפני שנתיים בהרצאה - ועדיין, הפגנות קבועות מול בית השגריר, כמו בקהיר וברבת עמון, הן חציית קווים אדומים חדשה.
כל זה גם מביא למצב שבו לתומכי ישראל המקומיים קשה מאוד להציג את עמדותיהם. רבים, כאמור, מראש נמנעים מלעלות לזירה התקשורתית, בגלל האיומים. הבודדים שעושים זאת ייתקלו על פי רוב במראיין עוין, שיציג שאלות כמו "למה ישראל מרעיבה את עזה והרגה 30 אלף איש, בכלל זה תינוקות?" ועכשיו לך תנהל קרב על ההסברה.
הממשלה הבריטית, מצידה, נגררת אחרי הלחצים התקשורתיים, ובמשרד החוץ פה לוחצים להכריז על אמברגו נשק על ישראל, כמו שעשו הקנדים. מול המגמה הקשה הזו, השגרירות ותומכי ישראל מנהלים קרב בלימה שבינתיים נושא פירות.
בחזרה לאיומים של שונאי ישראל - אלה לא נשארים על הנייר. באוקטובר 2021 רצח בריטי ממוצא סומלי - "חייל של המדינה האסלאמית", כהגדרתו - את חבר הפרלמנט השמרני דיוויד איימס, שהיה תומך ישראל.
היעד הקודם של הרוצח, עלי חרבי עלי, היה חבר הפרלמנט הבריטי מייק פריר. כעת, 14 שנים לאחר שנבחר לראשונה לפרלמנט, חבר המפלגה השמרנית הלא־יהודי פריר, הומו מוצהר ותומך ישראל בולט ומושבע, נוטש את החיים הציבוריים. הסיבה: חשש מיידי לחייו ולחיי משפחתו.
פריר ספג איומים בגלל ישראל כמעט מהיום הראשון, אך בדצמבר המילים הפכו למעשים כשהמשרד המחוזי שלו הועלה באש. "זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היו עלי התקפות אישיות, במכונית, במשרד, איומים, קללות. אני לובש אפוד מגן בכל אירוע ציבורי. אבל עכשיו המשפחה שלי משלמת את המחיר ומפחדת, אז החלטנו שמספיק", אומר פריר.
הוא מדגיש כי לא שינה את דעותיו: "גם המחליף שלי תומך בישראל, אבל אולי עכשיו יהיה לנו קצת שקט. מה שמדהים אותי זה אותם החוגים הפרוגרסיביים שתומכים בחמאס. אמרתי לאנשי 'קווירים למען פלשתין' - באיזה עולם אתם חיים?! אתם תומכים בעזה?! אני מוכן לממן לכם את כרטיס הנסיעה לשם, נראה כמה זמן תוכלו לצעוד שם בחופשיות כפי שאתם יכולים פה או בתל אביב".
אם חבר פרלמנט נרצח בגלל דעותיו, וחבר פרלמנט מתפטר בגלל איומים - מה זה אומר על הדמוקרטיה הבריטית?
"בריטניה תמיד היתה תוססת, אבל אני מסכים עם ראש הממשלה שההפגנות מנוצלות כדי להקטין את הדמוקרטיה שלנו. חלק מהאנשים שמשתתפים בהפגנות תומכים בהקמת ח'ליפות אסלאמית. אין אצלנו ביקורת על מה שנאמר במסגדים, מה שהשתנה זה היכולת לנהל דיון וההשתקה של חברי הפרלמנט. אין יותר ניואנסים, הכל שחור ולבן. תבין, אני תומך בפתרון שתי המדינות, אבל המצב הוא שאם אינך תומך בחמאס - משמע שאתה נגד הפלשתינים".
פריר, והוא לא היחיד, מייחס לרשתות החברתיות חלק נכבד מהאווירה הרעילה נגד ישראל והיהודים. "אני לא רוצה להישמע קונספירטיבי - אבל למישהו יש אינטרס לערער את הדמוקרטיה, והוא משקיע הרבה כסף ברשתות. אולי סין, או רוסיה, או איראן. רוב האנשים מתחת לגיל 35 מקבלים את המידע שלהם מהרשתות, והם לא טורחים לבדוק אם הוא נכון. לחמאס אין בעיה להפיץ מידע שקרי, בעוד ישראל היא מדינה אחראית שצריכה לבדוק ולאמת עובדות - וזה דבר שלוקח זמן. כך שאין פה בכלל קרב. הם מנהלים מערכה בלי שום אתגר מהצד הישראלי", הוא מתאר מהזווית שלו את זירת ההסברה.
לנוכח כל זה, מהו לדעתך עתיד הקהילה היהודית בבריטניה?
"אני לא יהודי, אז לא קל לי לומר, אבל כשיש עימות במזרח התיכון תמיד יש עלייה באירועים. הרבה מאוד יהודים נמצאים במחוז הבחירה שלי, ואני יכול להציע רק את האהדה שלי. אין ספק שיש בעיה, ואסור להגיד שהכל בסדר. יש בהחלט כיסים בעייתיים. אבל אני חושב שבריטניה היא עדיין מקום טוב ליהודים. בסופו של דבר ליהדות ולאסלאם יש הרבה במשותף, כך שבעיניי זו בעיקר שאלה של חינוך. בזה יש להשקיע".
הדגל נתלש
אם כן, פריר יירד מהבמה בקרוב. העזיבה שלו תחת אלימות אמורה היתה להרעיד את אמות הסיפים, אך לפחות כלפי חוץ - נראה שהבריטים, כדרכם, לא מתרגשים יותר מדי. הרשויות החלו לפעול. במקרים קיצוניים של פגיעות פיזיות והצהרות גזעניות במיוחד יש מעצרים וכתבי אישום. מתנהל דיון ציבורי מה בכל זאת אסור למפגינים האנטי־ישראלים לומר, ופה ושם משורטטים גבולות. אך בהתחשב במספר האירועים, בעוצמתם ובתוכניהם - זה נראה כמו ניסיון לעצור שיטפון בכפית.
"ישראל רוצחת תינוקות" ו"ישראל מבצעת רצח עם" הן אמירות שמוטחות באינספור מקרים במי שמסתובבים עם מגן דוד או עם סממן מסגיר אחר - כך מספרים לי סטודנטים בשלוחת הארגון הפרו־ישראלי Stand With Us ברובע פינצ'לי שבצפון העיר. אגב, אין סממן חיצוני שיעיד על מיקום המשרד, ולא במקרה.
אנני, סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת סנט אנדרוס שבצפון סקוטלנד, תלתה את דגל ישראל על דלת החדר שלה במעונות. "השותפה שלי לדירה הורידה אותו באחד מסופי השבוע, כשנעדרתי. היא טענה שזה פוגע בה. האוניברסיטה לא מרשה לי לדבר על התקרית ולא מצדיקה את התלונה שלי", היא מספרת.
התקרית הקטנה הזו מצטרפת לאירועים אחרים. "לחברה שלי ניסו לתלוש מהצוואר שרשרת עם מגן דוד. על הרב של הסטודנטים זרקו ביצים. הפעולה הראשונה של הרקטורית, שנבחרה לתפקידה בנובמבר, היתה לשלוח דוא"ל לכל הסטודנטים ולחברי הסגל עם האשמות שישראל מבצעת פשעי מלחמה. היא משתתפת בכל המחאות של תומכי פלשתין, אבל לא באה לאף אירוע שלנו. תלונות של סטודנטים יהודים לא זכו ממנה למענה", משתפת אנני בחלק ממה שעברה בחצי השנה
האחרונה.סיפורים דומים מעלים דניאל מאוניברסיטת לידס, רוּפּ מאוניברסיטת סיטי ואחרים. הם שוקלים לעלות לישראל במוקדם או במאוחר, כי אינם רואים עוד עתיד בטוח עבורם בבריטניה.
מה שהם חוו מתגמד לעומת מה שעברו הישראלים זכריה ונאווה דויטש, שנאלצו להימלט עם ילדיהם מביתם שבלידס. דויטש הוא רב הסטודנטים באוניברסיטאות לידס, יורק, האל, האדרספילד, ברדפורד ושפילד. עם תחילת המלחמה הוא חזר לארץ לשירות מילואים, ולא היסס לפרסם ברשתות סרטונים שלו במדי צה"ל. כשחזר הביתה, הוא התקבל בידי מאות "מפגינים" באיומי אונס ורצח עליו ועל בני משפחתו. מאז, כבר חודש, המשפחה חיה במסתור.
וזוהי רק ההתחלה
איציק צרפתי, מנהל Stand With Us בריטניה, החליט לא להשאיר את התקריות בלי טיפול. באין גורם אחר שיעשה זאת, הוא יזם שני דיונים דחופים בבית הלורדים, שם העידו הסטודנטים המותקפים. הוא פונה בכתב לראשי המוסדות האקדמיים ודורש תשובות. לקו האסרטיבי שלו שותף רק ארגון בשם "הקמפיין נגד האנטישמיות", שיזם עצרת תמיכה ענקית בישראל, ובניגוד לממסד היהודי הרשמי חושף את הפגיעה ביהודים ובתומכי ישראל בלי טיוח.
"הטירוף שהולך פה מלחך את שולי גלימתה של הדמוקרטיה הבריטית", אומר צרפתי. "בגלל מלחמה במרחק 4,000 ק"מ מפה, שאין לה שום השפעה על האזרח הבריטי, כמעט מדיחים את יו"ר הפרלמנט ומקרינים סיסמאות על הביג בן. זה ממש אונס של הדמוקרטיה הבריטית. יש פה מיטוט מבפנים של השיטה. אולי עכשיו הממסד מתחיל להתעורר, אבל הוא באיחור של 20 או 30 שנה".
הימים והלילות שלו מוקדשים להסברת ישראל - החל ממערכי שיעור בבתי הספר, דרך חוברת המסבירה את הצידוקים המשפטיים למלחמה וכלה ברשתות החברתיות, שם מיליוני בריטים נחשפים לתכנים שקשה להעביר בתקשורת המקומית.
לתחזית הפסימית של צרפתי שותף העיתונאי העצמאי דיוויד קולייר, שהקדיש שנים לחקר הנעשה בתוך הארגונים המוסלמיים בבריטניה, כולל חדירה לשורותיהם בעשור הקודם.
"אני חושב שבעוד דור, הקהילה היהודית פה תיראה אחרת לגמרי. יישארו כיסים חרדיים, אבל לאנשים כמוני, ציונים ולא דתיים, לא יהיה מקום. כי האפשרויות שלנו הן להילחם, שזה קשה ויימשך לנצח; לכופף את הראש, כפי שעושה הממסד היהודי; או לעזוב, כמו שעשו לא מעט אנשים, כגון העיתונאית מלאני פיליפס. הסיבה לכך היא שהממסד הבריטי לא רוצה להכיר בחומרת הבעיה שמייצר לו כאן המיעוט המוסלמי. יותר נוח לו לדחוף את היהודים הצידה".
בוא נדבר פרקטית: מה לדעתך יקרה פה? טבח ביהודים?
"אני חושב שבסוף יהיה עימות אזרחי פנימי בין הבריטים לבין המוסלמים הקיצונים. אשר לקהילה היהודית - האלימות כלפיה תגדל. יהיו יותר התקפות על בתי כנסת, על בתי ספר ועל בתי קפה כשרים. הממשלות פה עשו טעות של חיבוק הקיצונים, מתוך מחשבה שיוכלו למתן ולחנך אותם - זו טעות מוחלטת".
הוא ואחרים מציגים לי עוד ועוד אירועים ועובדות על עומק ההשתקה והאלימות שמפעילים החוגים האסלאמיים, לאו דווקא כלפי יהודים. גם קולייר מתכוון לחזור לישראל, שבה התגורר בעבר.
לעומת העתיד הקודר שמציגים צרפתי וקולייר, הממסד היהודי־בריטי מודה שיש בעיה, אבל אם להתנסח ב"ישראלית" - מאמין שיהיה בסדר.
"כן, אני מודאג", אומר סטיוארט פולק, חבר המפלגה השמרנית ולשעבר ממנהיגי הקהילה היהודית, ומאז 2015 חבר לכל החיים בבית הלורדים. כתומך ישראל, מאז פרוץ המלחמה פולק מקדיש את כל זמנו לסייע. הוא מודע לבעיות, פועל למזער נזקים מול בכירי הממשלה הבריטית, ומסייע למשפחות החטופים שבאות תכופות לממלכה. בשיחה בבית הלורדים שבווסטמינסטר הוא מסביר שעל אף הקשיים - לא הכל אבוד.
"אני לא רוצה להישמע חריף מדי, אבל יש קשיים. עם זאת, דווקא הישראלים יכולים להבין טוב מאחרים שלא כל סרטון שעולה לרשתות החברתיות משקף את המציאות. אם ניפצו חלון של חנות כשרה - זה קרה פעם אחת במקום אחד. זה לא דבר שקורה כל הזמן".
ובכל זאת, ציינת שאתה מודאג.
"כי יש בעיות. אנשים מעלים שאלות על ביטחונם ועל עתידם פה, בכלל זה אצלי במשפחה. הבעיה היא שהמיעוט הקולני, שאחראי להפגנות ושנותן את הטון, לא מתנהג בהתאם לערכים הבריטיים של הבנה, סובלנות ויכולת להסתדר ביחד. כך שזה בהחלט המצב הכי קשה שהיה אי־פעם, אבל זה לא אבוד".
יש כאלה שאומרים שלפחות ליהודים זה כן אבוד, ושצריך לעלות לישראל.
"הקהילה היהודית היא חלק מהחיים הבריטיים בכל התחומים כבר 300 שנה. איני נביא, אבל אני מקווה שכך ימשיך להיות. הממשלה תומכת בקהילה בכל דרך, כולל בשיפור האבטחה. צריך להבין שהצעדות שמתקיימות מדי שבת לא משקפות את הדרך הבריטית. סוגיית האנטישמיות עמדה למבחן בבחירות 2019, כשג'רמי קורבין עמד בראש הלייבור. אחת מהסיבות לכך שהוא הפסיד היתה האנטישמיות שלו, שנדחתה מצד המצביעים. אנחנו חיים בחברה פתוחה ובעולם שיש בו סכנות. אך כיהודי וכציוני, התגובה שלי היא להכפיל את המאמצים למען הקהילה ולמען ישראל, ואני לא לבד".
גם הלורד איאן אוסטין חושב שכישלונו הפוליטי המהדהד של קורבין הוא עדות לכך שהבריטים יודעים לשים קו אדום לאנטישמיות. עם זאת, הוא לא מקל ראש באתגרים.
בשיחה בבית הלורדים אומר אוסטין: "חברי פרלמנט שמפחדים או מאוימים, שמושפעים מקריאות לג'נוסייד שנשמעות מחוץ לפרלמנט או שנאלצים לעזוב את תפקידם - אלה בעיות רציניות, ולחלוטין לא מקובלות. לשמוע ילדים יהודים שמורידים את הכיפה ברכבת בגלל פחד - זה שובר לב, ואסור שזה יקרה. גם הפגיעות בסטודנטים יהודים הן בושה".
גם אוסטין שאינו יהודי מגן על ישראל ככל שביכולתו, אך הוא לא ממעיט מחומרת ההתפתחויות: "זו קריאת השכמה. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר חסונים בהגנה על הדמוקרטיה ועל הערכים שלנו. מי שרוצה לחיות בבריטניה צריך לחיות בדמוקרטיה של חירות, שוויון והוגנות. אם אנשים לא רוצים לחיות לאור הערכים האלה - הם מוזמנים ללכת לגור במקום אחר".
אוסטין פרש בשעתו מהלייבור בגלל קורבין, ומאז מגדיר את עצמו עצמאי. הוא ואחרים מופתעים לטובה מהקו שמוביל היו"ר הנוכחי של הלייבור, קיר סטארמר, שמגן על ישראל, כנראה בהשראת רעייתו היהודייה. בסתיו הבא ייערכו בחירות בממלכה המאוחדת. סטארמר, לפי הסקרים, צפוי להפוך לראש הממשלה.
האם לקהילה היהודית יש עתיד פה? בדור הצעיר רבים מדברים על עלייה.
"אני לא יכול לחשוב על בריטניה בלי יהודים".
