התמרון המדיני: אין למערב יכולת לעצור את ישראל

אפשר לקרוא לזה "הקרב על המחויבות האמריקנית". בנימין נתניהו השתמש אמנם בשפה תרבותית ומתונה, אבל השיב בתקיפות למסכת המכשולים וההאשמות של הממשל האמריקני. יש מה ללמוד מהתמרון המדיני שלו. אם אתה בא עם טיעון לגיטימי שאין עליו עוררין, ומציג אותו בצורה חסרת בושה ורהוטה ומבלי לפגוע אישית - אתה נמצא בגבולות הלגיטימיות של יחסי ישראל־ארה"ב.

הסנאטור שומר, בעיוורונו, סיפק לנתניהו את ההזדמנות. אבל ההתקפה של ביבי הפעילה בתגובת שרשרת את יריבו של ביידן במרוץ לנשיאות, הנשיא לשעבר טראמפ. יש יסוד סביר לחשוב שהמתקפה של טראמפ על יחסה העוין של המפלגה הדמוקרטית לישראל, באה בעקבות התגובה החזקה והבלתי צפויה של נתניהו. כתוצאה מכך, ביידן ואנשיו נסוגים מסיפור הקווים האדומים ברפיח, והם מסתגלים לרעיון שפעולה בפרמטרים מסוימים ברפיח, לחיסול שאריות צבא הטרור הממוקם שם, היא דבר שיתבצע.

הבעיה עם רפיח מתחילה להצטייר כבעיה בקריה בתל אביב או בירושלים. למרות מה שמתחיל להיראות כצונאמי מדיני מכיוון בלגיה, בריטניה (חובבת הנוחבות החדשה) וקנדה, הן נכנסות לחלל ריק של עשייה ישראלית. "תנצחו כבר ותסיימו את המלחמה", אמר מקור מדיני אירופי בכיר השבוע. לשאלה מה יעשו (האירופאים) אם ניכנס לרפיח ענה הגורם: "שום דבר". אמירה דומה נשמעה מהסעודים כבר לפני שלושה חודשים. מבחינה מעשית, מלבד לדאוג לרווחת הפושעים האסלאמו־נאצים במעצר הישראלי, אין לאירופאים ולאמריקנים יכולת לעצור את ישראל.

התייצבותה של ארה"ב בשלב הנוכחי מאחורי המחויבות ההיסטורית שלה לישראל תקדם את הפעולה להכרעת חמאס בדרום הרצועה, והיא בהחלט עשויה לרכך את חמאס בנושא החטופים. איך בדיוק - יש לחכות ולראות. המחויבות של ארה"ב לישראל היא נושא היסטורי, שמלווה את מלחמות ישראל מאז מלחמת סיני ב־56'.

בכל שלב המחויבות באה בצורה אחרת, עם המגבלות הנלוות. בעשורים האחרונים, ואולי בכלל לאורך היסטוריית היחסים, האמריקנים התנהגו כמי שחותם על ערבות בניגוד לרצונו. כדי לממש אותה, ישראל נאלצה להפעיל לחצים ולעמוד על מה שסוכם בעבר. את ההתחייבויות הרלוונטיות להיום - ואם היו התחייבויות נוספות בהמשך הן היו וריאציה עליהן - נתן הנשיא בוש הבן לרה"מ אריאל שרון לפני 20 שנה, במכתב בוש המפורסם (אפריל 2004).

אנשי שרון פנו לנתניהו, שהיה אז שר האוצר. לפי דב ויסגלס, נתניהו דרש שבתמורה לנסיגות שהציע שרון, יתקיימו התנאים שכללו חופש פעולה ביטחוני מוחלט, תמיכה אמריקנית ושליטה ישראלית בכל מעברי הגבול.

במכתב בוש, הזכור מההכרה בגושי ההתיישבות, כתב הנשיא האמריקני וגם אמר בקולו: "ארה"ב חוזרת על מחויבותה האיתנה לביטחון ישראל, כולל גבולות בטוחים ובני־הגנה, ולשמור ולחזק את יכולתה של ישראל להרתיע (את אויביה) ולהגן על עצמה בכוחות עצמה, נגד כל איום וכל צירוף אפשרי של איומים... ישראל תשמור לעצמה את הזכות להגן על עצמה נגד טרור, כולל לנקוט פעולות נגד ארגוני טרור..."

החוקר ד"ר יואל פישמן רשם כמה חודשים לאחר מכן עדות מפיו של רענן גיסין ז"ל, כיצד התפרשו המחויבויות הביטחוניות של ארה"ב בסביבתו של אריק שרון. קודם כל, "שום הסכם לא יחזיק מעמד ללא הרתעה"; וללא גיבוי אמריקני ההסכמים יתפוררו. "הסעיף החשוב בחילופי המכתבים (מאפריל 2004) עם ארה"ב הוא: הגנה עצמית והרתעה בכוחות עצמנו. בגלל האיום הקיומי, חייבת להיות הרתעה נגדו (זה כולל את אופציית דימונה). במקרה שבו יש איום על עצם קיומה של ישראל, יש לה היתר 'לכסח' (to kick ass). אין מגבלות על סוג התגובה. גיבוי אמריקני הוא זה שמאפשר קיומה של הרתעה".

לאחר 7 באוקטובר הוצב על ישראל איום קיומי. האיום מתממש בצורת המערכה הרב־זירתית, ובייחוד התוקפנות של חיזבאללה מדרום לבנון. האמריקנים מילאו חלק גדול מההתחייבויות ההיסטוריות שלהם, אבל במקביל - חיפשו כל העת דרך לרסן את ישראל, וכבר תקופה ארוכה מנסים לעצור אותה.

ההתנהלות הזאת מעניקה לחמאס אורך נשימה, ובמקביל - נתניהו נאלץ להשקיע מאמץ כדי לשמור את ארה"ב לצידנו, מבלי שנשלם פעמיים על מה שכבר שילמנו עליו בהתנתקות. ההיסטוריון המנוח של המזרח התיכון ברנרד לואיס אמר פעם משהו שמאפשר לממשל הדמוקרטי ליהנות מהספק: "האמריקנים הם או בורים או רשעים".

השעיר לעזאזל

האנטישמיות החדשה נולדה מתוך בריה"מ, השמאל החדש והעולם הערבי. עכשיו היא הופכת לסכנה שמאיימת על מעוזי הדמוקרטיה - ארה"ב, בריטניה וקנדה

לפני 42 שנה, כמה חודשים לפני מלחמת של"ג, התארגנה ועידה בינלאומית תחת הכותרת "אנטי־ציונות - איום על הדמוקרטיה".

זה לא היה אוסף הזוי של אנשי ימין ממדינות המערב: ברשימת חברי הוועדה המארגנת שהתייצבו מאחורי המוסכמה הזאת אפשר למצוא את שמותיהם של האמריקנים היהודים דניאל בל וסול בלו, המלומד האנגלי היהודי הדגול ישעיה ברלין, המנצח ליאונרד ברנשטיין, הדוכס מדבונשייר (לא צוין שמו הפרטי) וגרהם גרין. חתומים גם קלוד לנצמן ואנני קריגל, יחד עם מנהיג השמאל במפלגה הדמוקרטית אדוארד קנדי והסנאטור הדמוקרטי השמרני דניאל פטריק מויניהאן, אריגו לוי וברנאר־אנרי לוי, ועוד סופרים כמו לין ריד בנקס, אלן סיליטו וארנסטו סאבטו הארגנטינאי.

זו רשימה מכובדת של אנשי רוח עולמיים שמתייצבים מאחורי סיסמה שהיום עשויה להישמע בלתי מובנת, בוודאי לאנשי שמאל. מאחורי האמירה שלפיה האנטי־ציונות היא סכנה לדמוקרטיה, עמדה ההכרה בכך שזהו הגילוי המובהק של האנטישמיות בזמננו. הטענה הזאת הפכה מקובלת מאז המסע האנטישמי של סטלין בתחילת שנות ה־50 ומשפטי פראג.

התגברות המסע האנטישמי והאנטי־ציוני של בריה"מ לאחר מלחמת ששת הימים רק חיזקה את תפיסת "האנטישמיות החדשה". מי שניתחו את התופעה היו היסטוריונים מהמיינסטרים של המיינסטרים. למשל, פרופ' שמואל אטינגר, שהחל את דרכו במפלגה הקומוניסטית והפך לציוני: "אני מאמין שזו שגיאה לא לראות את הקשר בין האנטישמיות הנאצית לבין סוג האנטישמיות הערבית או הרוסית", כתב במאמר הגדול "אנטישמיות בזמננו", שפורסם ברבעון ירושלים באביב 1982.

בין המקורות העיקריים של האנטישמיות העכשווית אטינגר מונה את בריה"מ, כמובן, שבה פגשה המסורת האינטלקטואלית את ההתנגשות האידיאולוגית, והפכה את "השאלה היהודית" ל"זרם עיקרי בחיים האינטלקטואליים והחברתיים של רוסיה הסובייטית". נוסף עליה, ובהשפעתה - את ארצות העולם השלישי, או "המדינות המתפתחות", כפי שנקראו לפני כמה עשורים, בהובלת העולם הערבי, ואת השמאל החדש. תנסו להגיד את זה לדני דיין ביד ושם או ליובל נח הררי.

לשלושת המעיינות העכורים האלה משותף הצורך בשעיר לעזאזל, וכן התפוצה של תיאוריות הקונספירציה שהורתן בפרוטוקולים של זקני ציון. בהקשר הזה מציין אטינגר את יהושפט הרכבי, שמצא אינסוף ראיות לחיבור בין האנטישמיות האירופית לזו הערבית, חיבור שעיקרו הוא הפרוטוקולים.

"במסגרת המאמץ להחיות מחדש אידיאולוגיות ישנות... (אנשי השמאל החדש אימצו) יסודות נבחרים מהמרקסיזם ומהאנרכיזם, ובאמצעות המקורות האלה הם התחברו ל'שאלה היהודית'". מכאן התפתח טבע שני אנטי־יהודי בשמאל החדש.

תרומתו של השמאל הישראלי, שהפך לזרם מרכזי בתקשורת ובאקדמיה, היא אימוץ של האנטי־ציונות. השמאל הישראלי איבד את יכולת ההתנגדות שהיתה לו בעבר לתעמולה האנטי־ציונית. אי אפשר להכחיש את מקורות היניקה בארץ של האנטי־ציונות - אלה אותם המקורות שמנה פרופ' אטינגר: בריה"מ; העולם הערבי והעולם השלישי כפי שייצגה אותם התנועה הפלשתינית; השפעות השמאל החדש - אפשר לקרוא לזה ה"גודאריזם" - וכמובן ההיסטוריונים החדשים, שהעניקו בסיס מדעי כביכול לפשעי הציונות.

ההיסטריה האנטי־ישראלית, שמגיעה בימים אלה לשיאה בשלושה ממעוזי הדמוקרטיה - ארה"ב, קנדה ובריטניה - היא עדות חותכת לסכנה שמאיימת עליהם. ומקור הסכנה, כפי שצפו המלומדים מהעשורים הקודמים, הוא האנטי־ציונות - כלומר האנטישמיות החדשה.

בבריטניה, הקבוצות האסלאמיסטיות הרדיקליות הצליחו בשבועות האחרונים להכניע את הפרלמנט הבריטי באמצעות איומי רצח על חברי פרלמנט. אפילו רה"מ סונאק אמר שמשטר שנשלט בידי ההמון - כבר לא יכול לקרוא לעצמו דמוקרטי. המונח "המון" הוא מטעה. פעילי מרצ יכולים להתאחד עם פעילים אחרים ולגייס מאות אלפים לרחובות, לאיים על המשטר - וזה עדיין בקושי מגיע לכמה מנדטים בבחירות לכנסת. כנ"ל בארה"ב.

קנדה עסוקה באופן אובססיבי ב"שאלה היהודית" (סליחה, "הישראלית"), והחליטה להפסיק את אספקת הנשק לישראל. בארה"ב, נשיא שהיה פעם אוהד ישראל אמיתי והבין לעומק את הסכנה המוסלמית שמאיימת עליה, נתון למניפולציות של מנהיגי חמאס, ארגון אסלאמו־נאצי.

אלימות מהותית

כשחברי כנסת מהמפלגות הערביות משתלחים בח"כים ובאזרחים, הם מנסים להלך עליהם אימים. המטרות מימין נבחרו בידיעה שהפגיעה תקבל לגיטימציה

לפי התוקפנות של חברי כנסת ערבים כמו אחמד טיבי ואימאן חטיב יאסין, בדיון שהתקיים השבוע בוועדת הכספים על חובות אבודים מול הרשות הפלשתינית, נראה שהתופעה של אלימות האספסוף האסלאמיסטי בבריטניה זוחלת גם לכנסת בישראל.

סגנית נשיא ארגון העצמאים, צמרת אביבי, הופיעה בוועדה, ובשל ויכוח על סמנטיקה, "התנחלויות" מול "התיישבויות" או "יישובים", טיבי צעק עליה "חצופה". בהמשך לדיון התקציבי על המגזר הערבי, דווח כי שאר הח"כים הערבים פתחו בהתקפה נגד אביבי והשתלחו בה. היא מסרה בתגובה: "לא יעלה על הדעת שהח"כים הללו יהלכו מורא על אורחי הוועדה. אמנם זכותם המלאה של חברי הכנסת להלין על הקיצוצים בחברה הערבית, אבל האופן שבו הדברים מדובררים גרמו לי אישית לחרדה. האופן שבו תקף אותי ח"כ טיבי בכזו רשעות ושנאה, גרם לי להבין שמי שמטיף לנו מוסר סבור שהוא מכהן בפרלמנט העזתי - ולא בפרלמנט הישראלי".

טיבי כבר השתלח בעבר בח"כים עידן רול, מירב בן ארי וקטי שטרית, במילים גסות ופוגעניות כמו "אפס", "חלאת אדם", "סתמי את הפה שלך". הוא גם צעק על חייל גולני. הדרך מההתנהגות של הח"כים הערבים בתוך הכנסת, תופעה של שנים שמחריפה עכשיו, מובילה לסוג של טרור כלפי חברי הכנסת. אומרים שזהו ניצול החסינות המהותית.

בשם האב

יעקב אחימאיר הוא הבן שמוצא את עצמו כותב בצל אב שכתב את קורותיו, יומניו ומסותיו כסופר גדול. זה לא פשוט, אבל ספרו מכיל כמה התרחשויות דרמטיות

קשה להיות הבן של אב"א אחימאיר, בייחוד אם אתה בעצמך כותב. אב"א אחימאיר, נוסף על היותו חלוץ המורדים בשלטון הבריטי, במסגרת ברית הבריונים, הוא גם מגדולי הכותבים בשפה העברית מאז חזרו לכתוב בעברית בארץ ישראל.

האדם האינטליגנטי הממוצע לא יידע על זה הרבה, כי אחימאיר היה מוחרם ביישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה־20. ויעקב אחימאיר הוא הבן שמוצא את עצמו כותב בצל אב שכתב את קורותיו, יומניו ומסותיו כסופר גדול. זה לא פשוט, אבל הספר הקורץ לקורא עם השם "עד כאן: יעקב אחימאיר", כדי להזכיר את ימי הסלבריטאות כאישיות טלוויזיונית (הוא כבר בן 85), מכיל בתוכו כמה אפיזודות שרק בשבילן שווה לעלעל בו.

אלו התרחשויות משפחתיות תנועתיות, שהן לא פחות ממדהימות בממדים המלודרמטיים והטרגיים שבהן. על דברים כאלה נכתבו רומנים, לא בהכרח רוסיים.

יעקב אחימאיר מצטט מספר של עזריה בייטנר: "היו חברים בדגניה ב' שאסרו על אבי לבקר את בתו. אמרה לו אחותו: 'בוא בצנעה אצלי' - עמדו חברינו וסגרו את שערי הקבוצה בפניו. נטלה אחותו בלומה את הילדה והלכה לטבריה. ככפיר יושב במסתרים חבק האב את זאבתו, והיא במסתרים תבכה נפשה"

אחותם של יעקב ויוסי, זאבה, גדלה וחיה בקיבוץ דגניה ב'. נסיבות הגורל של החיים בארץ. אחימאיר מצטט מספר של עזריה בייטנר: "היו חברים בדגניה ב'... שאסרו על אבי לבקר את בתו. בסגנונו המיוחד... כותב ד"ר בייטנר על המאמצים שעשה אבא להיפגש עם זאבה: 'עשה עצמו אב"א כאבא סיקרא... ניטלטל בין בית משפט לבית כלא, ולא מצא מנוח לנפשו. ימים שהתהלך חופשי, ביקש לראות את בתו. אמרה לו אחותו, בוא בצנעה אצלי, עמדו חברינו וסגרו את שערי הקבוצה בפניו... נטלה אחותו בלומה את הילדה והלכה אצלו בצנעה לטבריה... ככפיר יושב במסתרים חבק האב את זאבתו, והיא במסתרים תבכה נפשה'".

ומוסיף יעקב לתאר את הרגע שבו גילה כאדם בוגר שזאבה היא בכלל אחותו, ו"כיצד נוצלה יריבות פוליטית על ידי כמה מחברי דגניה ב' כדי להעמיד חיץ בין אב לבתו". √