צודק גדעון סער בטענתו כי אין לו כל כוונה כעת לחזור לליכוד. אם תהיה לו כזאת מחר - זה כבר סיפור אחר לגמרי. לכך לא התחייב. בתנאים מסוימים עשויה התחנה הבאה להיות בהחלט מפלגת האם שאותה נטש.
זה יכול לקרות למשל במקרה שבו בנימין נתניהו עוזב. אז, לא רק סער יצטרף לליכוד אלא גם אביגדור ליברמן. גם במקרה של ניצחון גדול במלחמה, כזה שלא יותיר ספקות או דעות שונות בדעת הקהל, אלא ניצחון חד, חותך וחד־משמעי – יכול סער למצוא דרכו בחזרה. סער לא ניתק את הקשר עם הליכוד' ולדוגמה רק בשבועות האחרונים הגיע לכבד שני ראשי סניפים בלוויות של יקיריהם.
סער הקים השבוע מפלגת מדף, שאיתה יוכל לסחור בבוא העת לכל המרבה במחיר. הנדוניה מכובדת: 4 מנדטים של מימון מפלגות. למעלה מ־100 חברי מועצת עיר בעקבות ההצלחה הפנומנלית של מפלגתו בבחירות האחרונות, כולל כמה ראשי ערים. ואולי הכי חשוב: עמודה שלמה על שמו בסקרים שיפרסמו כלי התקשורת החל מהשבוע. לפני ההכרזה על עצמאות סער היה שווה 5 מנדטים בסקרים. שאיפתו היא, כמובן, אחרי ההכרזה רק לגדול.
אבל כתלמידם המובהק של אריאל שרון ובנימין נתניהו, וכמי שהיה יד ימינם, יו"ר הקואליציה מטעמם, ראש צוות המו"מ הקואליציוני שלהם והדמות הפוליטית הדומיננטית ביותר לצידם, יודע סער שהדרך היחידה לעמוד בראש מחנה הימין היא דרך הליכוד. אם היה ספק כלשהו בכך שאולי ישנו נתיב אחר, באה הממשלה הקודמת וניפצה אותן מחשבות.
נפתלי בנט הגיע אמנם לראשות הממשלה, אולם מעולם לא נחשב מנהיג הימין, ממשלתו החזיקה פחות משנה לפני שקרסה, והוא עצמו נעלם לתהום הנשייה. מכל האפשרויות - לא זו הדרך שבה ילך סער. בכלל, רוב הסיכויים שבבחירות הבאות, יהיו מתי שיהיו, לא יונח בין פתקי ההצבעה פתק עם השם "הימין הממלכתי" בראשות סער. יותר סביר שיהיה זה איחוד כלשהו של כמה מועמדי ימין שנמצאים כיום על הספסל. זה - או מח"ל.
המהלך של סער מציב אותו, אולי לראשונה בחייו הפוליטיים, בצד ה"לא נכון" של התקשורת. הפרידה מגנץ נחשבת ככזו המשרתת את נתניהו. אין פשע גדול יותר מזה שפוליטיקאי יכול להרשות לעצמו לבצע. סער, המאותרג תמידית, ידע לשמור על עצמו בצד הנכון. כמי שתוקף את ראש הממשלה, תחילה בליכוד, בהמשך במפלגה עצמאית. אותם פרשנים שמחאו לו כפיים בחוזקה כאשר פרש מהליכוד וכשהודיע שלא ישב תחת נתניהו ויהי מה, עשויים לנעוץ בו כעת את שיניהם. במובן הזה יוצא סער לדרך לא נודעת עבורו, ואתגר לא פשוט להתמודדות למי שידע תמיד לפלרטט עם בכירי עיתונאי ישראל.
פתאום זה גנץ־לייט
סער, ולצידו אלקין, קראו את המפה הפוליטית כבר מזמן. הציבור הלך ימינה. אנשי שמאל רבים התפכחו מאשליות השלום בעקבות מסע הטבח האכזרי של מי שסברו שניתן לעשות איתם עסקים. את נתניהו הם שונאים, ואת סמוטריץ' ובן גביר הם מתעבים. בצר להם פנו למחוזות בני גנץ וגדי איזנקוט. לסער ולאלקין לא היה שום ספק מהרגע הראשון ש־40-30 מנדטים בסקרים עכשיו הם פחות מחצי מכך ביום הבוחר. הרי מי שמאשים את נתניהו שחיזק את חמאס והיה שבוי בקונספציה לא יכול ללכת לתמוך במי שחשב בדיוק כמוהו, ואולי אפילו חושב כך עד היום. אין שום היגיון בזה.
סער גילה שבכל פעם שהוא תוקף את הממשלה, כולל את חבריו שאיתם ישב מדי שבוע בישיבת הסיעה, דבריו זוכים לאהדה. שיש ביקוש לקול הזה. שיש מי שנזכרים כיום בנסיעה של בני גנץ לרמאללה ובהזמנתו של אבו מאזן לביתו בראש העין, וגופם מתחלחל. סער לא חלק מהתפיסה הזאת ולא שותף לה. בשבוע שעבר כבר לא יכול היה להתאפק ותקף את גנץ במילים קשות על נסיעתו החתרנית לוושינגטון. גם בגלל עצם הנסיעה, אבל לא פחות מכך בגלל תוכנה. גנץ רוצה לחתוך עניינים, גם עם המלחמה וגם הממשלה, בעוד שהוא, סער, רוצה להמשיך.
אין להקל ראש במכה שהנחית סער על בני גנץ. בעוד שהוא עצמו לא קנה לרגע את הסקרים המעניקים למחנה הממלכתי מספרים מפליגים, גנץ חסר הניסיון האמין בהם. חי אותם, שאף אותם לריאותיו, התמכר להם. יחסית למי שכרטיס הביקור שלו הוא הממלכתיות והיכולת להביא לחיבורים שאחרים לא יכולים, באמצעותו הוא גם מנסה לדלג בקלילות מעל דעות פוליטיות ומדיניות בעייתיות, מוכיח גנץ פעם אחר פעם שלא רק שאין לו יכולות לחבר, אלא אפילו לא לשמור על הקיים. מאז שנכנס לפוליטיקה עבר יותר גירושים מנישואים. גנץ הראה שהיחידים שאיתם הוא יכול להסתדר הם מלחכי פנכתו והמקבלים בצייתנות את מרותו.
הוא סבר שיוכל לשלוט בלוח הזמנים הפוליטי. ברצותו תישאר הממשלה על תילה, וברצותו יפרק אותה ויוביל לבחירות. במהלך של סער ניטל ממנו הנשק החשוב ביותר. גנץ לא יכול יותר לשלוט בלו"ז, ופרישתו מהממשלה, באם תתרחש, תיעשה לאירוע זניח בהרבה ונטול חשיבות ממשית. לראש הממשלה יישארו לא רק 64 המנדטים הקבועים, אלא 4 נוספים.
צפוף ומתוח בצמרת
נתניהו חשדן מטבעו. על גבול הפרנואיד. גם הפגישות הרבות שקיים עם סער בחודשים האחרונים, כולן בארבע עיניים, וגם הפרידה מגנץ לא יגרמו לו להפנות את הגב מסער לרגע אחד. כמו גנץ, גם סער הוא שותף על תנאי. לתקציב, למשל, הוא יתנגד. גם לחוק הגיוס. אם המלחמה לא תתנהל בעצימות גבוהה כפי שהוא דורש, רפיח תיכבש, הצפון יבער, ותוכנית שתי המדינות תיגנז - הוא יקום וילך.
מצד שני, בתקופת הביניים סער לא מציב מכשול משמעותי בהצטרפותו לקבינט המצומצם. מכשול שיציבו הצטרפות של סמוטריץ' ועל אחת כמה וכמה בן גביר, שג'ו ביידן סימן כאויב האומה. לסער האמריקנים לא יתנגדו, אולי בעיקר כי הם פחות מכירים אותו. זה עשוי לפתוח חזית מול בן גביר שדורש, וגנץ שמתנגד, אבל כרגע נראה שמדובר במכשול עביר. בן גביר לא יפרוש כל כך מהר. סער, במידה שלא תיענה דרישתו - כן.
עם פרישת סער מהמחנה הממלכתי נעשה צפוף ולא נעים בצמרת הליכוד. למרות ההכחשות, מבחינת יורשי נתניהו אין שום ספק שביום שאחרי - סער בפנים וחזק. כמובן על חשבונם. על המקום הראשון ייאלצו הם להתמודד בפנים, בעוד שסער ינסה לעשות זאת מבחוץ.
הראשון לשלם את המחיר יהיה ניר ברקת. פתאום האופוזיציה הפנימית שבנה בעמל רב מול נתניהו, שהגיעה לשיאה אגב בדיוק השבוע כשפתח מבערים נגד כוונתו של ראש הממשלה להכשיר כניסת פועלים ערבים מיו"ש - כך לפחות טען - נראית פחות רלוונטית כשהאויב המושבע מידפק על הדלת. בעוד שברקת תוקף במילים, סער כבר הספיק לעשות מעשים. בהצטרפותו לממשלה הקודמת חבר סער ליריבי נתניהו המרים ביותר, הרחיק אותו מהשלטון למשך יותר משנה ומינה לו על הראש יועמ"שית עוינת.
לא רק על ברקת מאפיל סער אלא גם על יואב גלנט. לשר הביטחון יש קו עצמאי, אבל מבחינת הליכוד הוא לא נמתח בכיוון הנכון. גלנט אופוזיציה משמאל, סער כביכול מימין.
אירוע סער מגיע כשגם כך המתיחות בצמרת מפלגת השלטון בשיא. המועמד הוותיק ביום שאחרי נתניהו, ישראל כץ, התיישב על כס שר החוץ וכבר העביר כמה מהבכירים הנוספים שיעור מי הבוס. את גלעד ארדן החזיר לארץ "להתייעצות" בשל התנהלות האו"ם, והבהיר אגב כך מי נמצא בראש ההיררכיה ומי בתחתית. כך גם לגבי ציפי חוטובלי, ועוד מעט יצטרף אליהם גם אופיר אקוניס כשיישלח אחר כבוד לניו יורק. עבור כץ כולם היו בניו, כולם הועברו תחת פיקודו.
מערבבים את החוק
עוד לפני שמגובש ומנוסח חוק הגיוס החדש, שיהיה שנוי במחלוקת ויציב בפני הקואליציה מבחן עצום ליציבותה, יהיה על הממשלה לאשר את דחיית החלת החוק לפני המועד שקבע בג"ץ. חלק מאישור זה יכלול גם את עקרונות החקיקה המתגבשים, כלומר כללי מתאר כלליים מאוד שיספרו לבית המשפט מה פחות או יותר יעמוד בבסיס החוק החדש.
אלא שכבר בשלב ניסוח העקרונות, אפס קצהו של החוק האמיתי, התגלו קשיים אדירים המעידים על נפיצות הנושא. מצד אחד החרדים דורשים חוק דומה לחוק הקודם, זה שנפסל בבג"ץ, ולחזק אותו על ידי קביעת מכסות גיוס גדולות יותר וסנקציות כלכליות חריפות יותר. בנוסף, דורשים החרדים כי בעקרונות ייאמר במפורש שכל חרדי המעוניין ללמוד בישיבה יוכל לעשות זאת ללא גיוס בכפייה. מנגד, על מנת שבג"ץ יאשר את הדחייה, על הממשלה להציג עקרונות חוק העומד בכללי השוויון, עילת פסילת החוק הקודם.
בנוסף, אמנם בחוק המלא אפשר יהיה לדלג מעל גלנט ומשרד הביטחון ולהעביר חוק פרטי, אולם כעת, בהצגת עקרונות החוק, חשוב שמשרד הביטחון הוא שיגיש זאת לממשלה, כי כאמור הדבר נעשה תחת עינו הפקוחה של בית המשפט.
זה דורש הסכמה של גלנט, שכאמור נתן זכות וטו לבני גנץ. הסיכוי שגנץ יאשר חוק, או עקרונות לחוק, שואף לאפס. מה שהביא את ראש הממשלה והסיעות החרדיות לשכנע את גלנט שאת זכות הווטו ישמור לחקיקה עצמה, ואילו את עקרונות החוק שיאושרו בממשלה עבור הדחייה בבג"ץ יאפשר להעביר בממשלה. גלנט סירב.
במקביל החלו בסיעות החרדיות לספור את האצבעות העומדות לרשותם בהעברת החוק בכנסת. לכאורה משימה לא מורכבת מדי: 64 חברי קואליציה מקורית פחות גלנט, כלומר 63. בהנחה שלא יהיו מורדים נוספים מהליכוד. סמוטריץ' ובן גביר כבר הודיעו שיצביעו בעד, כי יותר גרוע בחירות. אלא שאז הודיעו החרדים שהם בכלל לא מתכוונים להצביע בעד.
הם רוצים שהחוק יעבור, אבל בהיעדרותם. מבחינתם יש הבדל בין העלמת עין לבין הצבעה אקטיבית. ההערכה היא שהערבים בכנסת יבואו לקראתם וייעדרו גם הם. כך עשו בהצבעות על החוק הקודם. אלא שספירה זריזה לימדה שזה לא מספיק. יש 18 ח"כים חרדים, ורק 10 ערבים. אם כולם ייעדרו לא יימצא הרוב הדרוש להעברתו. ההערכה היא כי במקרה כזה ייאלץ דרעי להורות לכמה ח"כים מסיעת ש"ס להיכנס למליאה ולהצביע בעד. נכון לעכשיו לא בטוח שזה יעבור חלק.
