הביקור הוא המסר: למה באמת נסע גנץ לארה"ב

כמה שמענו על כך שהשר בני גנץ העביר מסר שההנהגה בישראל מאוחדת סביב ההכרח לחסל את חמאס על ידי כיבוש רפיח. אפשר להניח שזה המסר שהעביר בשורות הטקסט הגלויות לסגנית הנשיא קמאלה האריס. איזו בת זוג הוא מצא לו בוושינגטון. הדמות הכי לא פופולרית בממשל ביידן.

אבל בין השורות - נכתב באותיות הכתב הבלתי נראה מסר של פירוק ממשלת ישראל. האמריקנים מושכים קצות חוטים פרומים ממארג האחדות שמלווה את המדינה מאז פרוץ המלחמה, והחוט הארוך מתמסר למשיכה. זהו בני גנץ. הוא לא לבד. נראה שקבוצת שרים בכירים החליטו לשתף פעולה עם המטרה האסטרטגית של ממשל הנשיא ביידן, לפרק את ממשלת ישראל בתור התוצאה הרצויה של המלחמה, להשאיר את חמאס על כנו בעזה, ולהדיח את ראש הממשלה הנבחר נתניהו. בני גנץ, שר הביטחון יואב גלנט ושר החוץ ישראל כ"ץ משתפים פעולה עם המערכת הזאת.

מחוץ לממשלה ליברמן תוקע תרועה. זהו סוף דרכה של הממשלה. כוח קפלן, אחים לנשק וכל השאר חזרו לפעול כאילו לא היתה שנת 2023, עם כל אי־היציבות והסרבנות שהם הובילו. כאילו לא חיסלו את הרפורמה המשפטית. הם חזרו לפעול כדי להתיש את העורף הישראלי, הזקוק לאנרגיות שלו כדי להתמודד עם אתגרי מלחמה ארוכת טווח.

כל פעולות החתרנות האלה נגד נתניהו רק מחזקות את יחיא סינוואר ומרחיקות את שחרור החטופים. ברמה הטקטית לצה"ל יש הצלחות בולטות גם בדרום הרצועה וגם נגד חיזבאללה. מול חמאס ועזה החיסול המצטבר של מחבלי ארגון הטרור והשמדת המעוזים שלו בחאן יונס ובשכונות הלוויין של העיר עזה הם כשלעצמם הישג אסטרטגי. אבל עדיין לא נשמע קול שבירת המפרקת.

החברה העזתית נמצאת כבר במשבר של התמוטטות גמורה. מעבר לעשרות אלפי ההרוגים והנעדרים, מספר דומה הצליח לברוח מהרצועה, גם דרך המנהרות חוצות הגבול שנשארו פתוחות. אבל מנהיג מדינת הקניבלים מנסה להפגין שלמרות ההרס והחורבן שגזר על בני עמו, הוא שומר על יכולת להשפיל את היהודים. מי שרואה כיצד צעירים עזתים רוגמים באבנים ותוקפים את משאיות האספקה המצריות, יכול להבין איך נוצרת סיטואציה שבה שיירת חלוקת מזון נעצרת בהשתוללות מוות.

אבל בעוד בעזה ישראל נמצאת על הסף מבחינת יכולתה לחסל את חמאס, בצפון ככל שצה"ל מכה במדויק ומעלה את המחיר שחיזבאללה משלם, כך היכולת הטקטית המרשימה של חיל האוויר, המודיעין והכוחות המיוחדים לא מגיעה לתוצאה האסטרטגית המקווה. מספיק שהיכולת לכסות את חגורת יישובי הצפון בשמיכת טרור נשמרת - מבחינת חיזבאללה זה הישג ומבחינת ישראל זה הופך את הפגיעות הקשות באויב לאירוע עם ציון "בלתי מספיק".

וישראל אכן חרגה כבר מעבר למה שנחשב לכללים ולקווים האדומים. פגיעות וחיסולים בבעלבק, הפצצת מטרות עשרות קילומטרים מהגבול, חיסול מפקד הגזרה המערבית של חיזבאללה. יש מטרות אסטרגיות שניתן לפגוע בהן, והמומחים ישפטו אם זה נכון או לא נכון. האם יש אפשרות לקטוע את ציר ביירות־דמשק? אולי אפילו בצד הסורי. ובכלל, הגברה משמעותית של הפעולות בסוריה חייבת להעלות את המחיר שמשלמת איראן ושמשלם חיזבאללה. מעבר מסיכולים ממוקדים בקצב גבוה להשמדה של כוחות מיליציה פרו־איראניים. אם זה לא יעבוד, נחכה לקיץ. יותר ויותר אתה שומע דיבורים על "הקיץ". לגבי פרשנויות על רצונות הממשל האמריקני ומהלכיו - זה מאמץ מתיש. הכי פשוט זה לראות שהאמריקנים חזרו למדיניות שהיתה מקובלת על מחלקת המדינה ב־1948. ישראל היא מקור הצרות. נוציא את ישראל מהמשוואה - והעניינים יירגעו. לישראל קצת קשה להשלים עם מדיניות כזאת, שלא לדבר על כך שמדיניות אמריקנית מהנוסח שביידן ובלינקן רוצים לגזור עלינו תאיים על עצם הקיום הישראלי.

חשיבה קמעונאית

לניצחון ברפיח השפעה עצומה על חיזבאללה, שיעשה הכל כדי לשמר את מה שנשאר לו. וזה מה שעשוי לחסוך לישראל מבצע קרקעי נרחב בלבנון

האם השיר הבא של שלום חנוך יהיה "מחכים לרפיח"? עכשיו כולם מדקלמים "רפיח". אבל בתחילת מה שהרמטכ"ל מכנה "התמרון הקרקעי" מרכז הכובד התודעתי של הציבור העוקב אחר מבצעי צה"ל היה העיר עזה ושכונותיה, שחלקן אמנם מכונות מחנות פליטים אבל זאת בדיחה לאור מה שאפשר לראות בשכונות החדשות בחאן יונס. כיבוש צפון הרצועה וטיהורה. יישובי מרכז הרצועה.

לאט־לאט הצליח ראש הממשלה נתניהו להחדיר את חיוניות ההכרעה ברפיח וההשתלטות על ציר פילדלפי. כשרפיח עוד היתה בקושי עפעוף בתשומת הלב התקשורתית והפוליטית, דיברתי עם מומחה תכנוני מודיעיני לסביבה הערבית של מלחמת חרבות ברזל. מדובר בקצין לא ממש בכיר, אבל גם לא בדרגה בינונית זוטרה. הוא ללא ספק שיקף את מחשבת הדרג הצבאי הבכיר. החשש לפגוע באינטרסים מצריים, זה עלה אצלו כל הזמן. מנגד, היכולת שיש למצות לגבי הפסקת אש בדרכים דיפלומטיות בדרום לבנון, חיזבאללה. בגבול עזה מצרים הוא זיהה את פוטנציאל הפגיעה בהסכם השלום, ששני הצדדים לא רוצים להגיע אליה. תמיד שני הצדדים לא מעוניינים. למשל במלחמה. ובסוף שני הצדדים פותחים במלחמה. כשדיברנו לפני כחודשיים, החשש העיקרי היה מנהירת פליטים עזתים לצד המצרי.

הניסיון ההיסטורי מלמד שהאינטלקטואלים בעולם ובישראל נזקקים למורה דרך מוסרי אידיאולוגי מגבוה, לפני שהם קובעים עמדה. כשסטלין עמד לצידנו, לא היתה נכבה. אבל כשה"ניו יורק טיימס" וה־BBC הפכו לקרמלין של זמננו, יש נכבה, יש כיבוש, יש חשד לרצח עם. מה שאין זה עצמאות מחשבתית

אבל עכשיו זה רפיח כיעד קונקרטי, ולפי דיווח של האלוף (מיל') יפתח רון־טל, מפקד אוגדה 162, תא"ל איציק כהן, תוסס לצאת לשם ואחרי כל מלחמותיה של האוגדה הוא גם יודע איך לעשות זאת.

בטוח שגם תא"ל גולדפוס ואוגדתו היו רוצים להשלים את מסע הקרבות שלהם ברפיח. אבל לפי כל העדויות והסימנים, הרמטכ"ל רא"ל הלוי לא רוצה את רפיח. זאת הסיבה לכל ההתגוששות התקשורתית בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, שמתבטאת בהדלפות על כרטיסי סים ועל צעקות בקבינט וכו'. או שאם הרמטכ"ל מוכן לכבוש את רפיח זה רק בתנאי ש... ובכפוף ל... ואם יהיה גיבוי, ואם זה לא יהיה עכשיו אלא אחר כך, מתי שזה לא יהיה. היעד העליון של הרמטכ"ל הלוי הוא החזרת החטופים. אם זה היעד הראשון בסדר העדיפויות, זה אומר השלמה עם המשך נוכחות חמאס ברצועה, שלא לומר שליטה של הארגון.

אבל רפיח במצב הנוכחי קיבלה יתר חשיבות. זה הרבה מעבר לחיסולם של כמה גדודי חמאס. כיבוש וטיהור העיר ממחבליה יביאו להכרעה ברורה של חמאס, דבר שיש לו חשיבות היסטורית. זה ידוע. אך תהיה לניצחון ברפיח השפעה עצומה על חיזבאללה, שיעשה הכל כדי לשמר את מה שנשאר לו. זאת תהיה התקפלות חיזבאללאית שתחסוך לישראל מבצע קרקעי נרחב בלבנון; גם בלבנון החשיבה של צמרת צה"ל היא קמעונאית, בקטן. מעבר לליטני נתפס כצליחת הוולגה.

שקיעת האינטלקטואלים

מאמרו של דויד גרוסמן ב"ניו יורק טיימס" ממחיש את אובדן היכולת של אנשי הרוח לסמן את הברבריות, ולהשמיע קול ברור נגד הרוע

"בגידת האינטלקטואלים" הוא ביטוי שטבע ז'וליאן בנדה ב־1928 בספר שכתב בעל אותו שם. לאורך השנים הביטוי צבר מטען משמעויות, שעיקרן חוסר יושר אינטלקטואלי, שמסיר אחריות מאנשי הרוח. הם כביכול מקבלים אחריות בכל צומת פוליטי אידיאולוגי, שמים קצת פוליש מוסרי וחותמים על עוד עצומה נגד הציונות ובעד סטלין. נגד מדינת ישראל ובעד כל מה שהישו הקולקטיבי המתפרע, "העם הפלשתיני", עושה. זה יכול להיות האפיפיור שגוזר גזירה שווה בין ארגון טרור ג'נוסיידי לבין מדינה דמוקרטית כמו ישראל. זה הבמאי הישראלי יובל אברהם מעל בית הפרסים בפסטיבל ברלין, ותומכו בעל אותו מקצוע, ברק היימן. אבל בראש המצעד של בגידת האינטלקטואלים ניצב הסופר דויד גרוסמן. הוא לא בוגד, חלילה. לא לזה הכוונה. אבל הוא אחראי לטשטוש גבולות הטוב והרע ולערפול זהות ומהות האויב, שנגדו ישראל נלחמת. 3,000 רוצחים צומחים אורגנית מתוך אוכלוסייה ספציפית. אלה לא טרוריסטים בודדים.

"האם המדינות שיש להן מניות בסכסוך, לא רואות שישראלים ופלשתינים כבר לא מסוגלים להציל את עצמם?" שואל רטורית גרוסמן במאמר שפרסם לאחרונה ב"ניו יורק טיימס". והוא מזמין את המעצמות לכפות את פתרון החלוקה לשתי מדינות - על מי, בעצם? רק על ישראל. כי אין לכך כל משמעות לגבי הפלשתינים.

דרך ארוכה עברנו ב־30 השנים האחרונות. בתחילת מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991 התייצבו שני מנהיגי שמאל מובהקים, עמוס עוז וא.ב. יהושע המנוחים, במסיבת עיתונאים זוגית. הם מצאו לנכון להביע תמיכה גלויה וברורה במלחמה שהובילה ארה"ב בראש קואליציה בינלאומית נגד עיראק של סדאם חוסיין. ועל מה? זו היתה מלחמה יזומה, שנועדה לשחרר את נסיכות הנפט הליברלית המתקדמת של כווית מהפלישה ומהכיבוש של הדיקטטור סדאם חוסיין. אפשר להניח שלמעט כמה הוצאות להורג, לא היתה צפויה כל סכנה לעם הכוויתי. רק שינוי בעלות על בארות הנפט. ובכל זאת, לנוכח הסכנה הברורה שהרגישו כל מדינות המזרח התיכון מהפלישה העיראקית, זכה הנשיא בוש בראש גיסותיו (בפיקוד שוורצקופף) לעידוד ולתמיכה גם מצד תומכיו של אש"ף במחוזותינו. מנהיג הארגון יאסר ערפאת, כזכור, תמך בגלוי בסדאם, ואפילו יוסי שריד הכריז למראה הפלשתינים הרוקדים על הגגות לנוכח הטילים שנחתו על תל אביב, שהפלשתינים יחפשו אותו.

האשמה של אנשי רוח, כולל עומר ברטוב, היא שאינם מצליחים לפענח לעצמם ולטובת החברה את הברבריות שהתגלתה ב־7 באוקטובר. הברבריות, על פשעיה, שהנייר והדעת לא סובלים, התחילה במעשים שבוצעו ביישובים הישראליים, ונמשכת בהפיכת אזרחי עזה למגן אנושי. וכמובן הסחטנות של החזקת בני הערובה. גם גרוסמן מבין שהתפרצות האנטישמיות והתמיכה הגלויה בחמאס ברחובות אמריקה, ששם פרסם את מאמרו, הן מגונות ומפחידות. זה הסירוב לראות שהברבריות מתבטאת אפילו בכלכלת הרצח הפרוזאית, עם גמלאות למשפחות המחבלים. הניסיון ההיסטורי מלמד שהאינטלקטואלים בעולם ובישראל נזקקים למורה דרך מוסרי אידיאולוגי מגבוה לפני שהם קובעים עמדה. כשסטלין עמד לצידנו, לא היתה נכבה. אבל כשה"ניו יורק טיימס" וה־BBC הפכו לקרמלין של זמננו בתוספת כיבוד, יש נכבה, יש כיבוש, חשד לרצח עם. מה שאין - זה עצמאות מחשבתית והתייצבות שלמה לצד הצודק; הצד הישראלי שנלחם נגד הרע, ללא כפייה ניאו־קולוניאליסטית.

אופקים רחבים מאוד

בטקס פרסי ספיר ציטט אורן נהרי את צ'רצ'יל, שאמר בעיצומה של מלה"ע השנייה שהתרבות האנגלית היא סיבה עיקרית למלחמה. גם התרבות העברית

אורן נהרי היחיד והמיוחד עמד בראש ועדת פרס ספיר. בטקס שהיה באמת מרגש, ואשר נערך ביום שלישי באופקים, הוא ניצל את ההזדמנות להתייצב נגד שתי החלטות בעייתיות שקשורות לשר החינוך יואב קיש. הוא דרש שיוחזר התקצוב המלא לספריות הציבוריות, וכן שטקס הענקת פרסי ישראל ביום העצמאות יתקיים כשגרתו. נהרי יודע כמה כדורים נורו בדו קרב האקדחים באוקיי קוראל (כ־30 במספר), והוא גם יודע לצטט את צ'רצ'יל שאמר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שהתרבות האנגלית היא בסופו של דבר סיבה עיקרית חשובה לכך שאנחנו נלחמים. לא פחות מכך, התרבות הישראלית. כאן באופקים נפלו 47 מבני העיר כאשר התושבים עצמם נלחמו בקניבלים של 7 באוקטובר, וכמה קילומטרים משם נלחמים חיילינו עכשיו, ציין נהרי.

אם הבנתי נכון, בתור אחד שישב בשורה הראשונה כבן זוג של אחת ממועמדות הפרס, הוא הציע את מתכונת גם וגם. גם פרסים לאנשי המדע והתרבות שנבחרו וגם לאנשי הגבורה האזרחית. הנסיעות האלה לדרום בחודשים האחרונים כבר נתנו לי תחושה של מולדת חדשה בגזרת בארי, שדרות, רעים, אופקים ונתיבות. הכל מתערבב בצפון הרצועה ובעמידה בתא הטען־הקשר, לצידו של מח"ט שריון.

אולם האירועים על שמו של יצחק רבין אכלס הפעם כמה מהסופרים הטובים ביותר. נבחרת המו"לים התייצבה וקיבלה הנחיות כיצד לנהוג במקרה של אזעקת אמת. לא לזוז! הישארו במקומותיכם. "יש לי עלילה, יש לי עלילה", עמדה על דעתה אורלי קסטל־בלום בראיון המוקלט שהוקרן על תפאורת האירוע. וזהבה בן. וכברה קסאי. ועידן רייכל וג'ימבו ג'יי. ואפילו ברל רפטור נתן את הנאום ההסתדרותי שלו על הסופרים והסופרות של פרס ספיר. או שזה היה אביגדור יצחקי. ובסוף עופרה עופר אורן הזוכה הגדולה עם "מה קרה להגר באילת".