הצנחת מנות המזון השבוע בעזה היתה סמלית: ארה"ב לא רק תרמה בה את חלקה לסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה, אלא גם העבירה מסר ברור שהיא פועלת מעל לראשה של ישראל - תרתי משמע.
זה לא סוד שוושינגטון מאבדת סבלנות. היא אמנם חולקת עם ישראל את מטרת־העל של המלחמה - מיטוט שלטון חמאס ופגיעה ביכולותיו הצבאיות - אבל חולקת עליה עמוקות לגבי הדרך. ממשל ביידן עוקב בדאגה אחרי העיוורון האסטרטגי של הממשלה, ואחרי ההשפעה המכריעה של הגורמים הקיצוניים שבה. החיבוק שהעניק השבוע לבני גנץ - שלמעט פגישה עם הנשיא שנעדר מהעיר קיבל לו"ז פגישות ששמור לראשי ממשלה - לימד על תסכול גובר מהקו שמוביל בנימין נתניהו.
יהיו מי שיראו בכך התערבות בוטה של הממשל בענייניה הפנימיים של ישראל, וניסיון לערער על הכרעת הבוחר. יהיו מי שיראו את ההפך: שהממשל כל כך אוהב את ישראל וכל כך דואג לה, שהוא מנסה להציל אותה מעצמה. נתניהו, כמובן, מצדד בחלק הראשון של המשפט, ולכן הורה לנציגי ישראל הרשמיים בוושינגטון (וגם בלונדון, שאליה המשיך גנץ) להתעלם משותפו לממשלה ולא לסייע בפגישותיו, ואפילו לא באבטחתו. גנץ, מטבע הדברים, מאמין בחלקו השני של המשפט: הוא רואה בעצמו כמי שמציל את נתניהו מעצמו.
הוויכוח הזה הוא פוליטי, כמובן, אבל עיקרו ענייני. חמישה חודשים לתוך המלחמה, חובתו של כל אזרח - ובוודאי של כל מי שנמנה עם מעגלי ההשפעה וקבלת ההחלטות - לשאול את עצמו לאן ישראל הולכת. מה האסטרטגיה שלה בעזה ובצפון, ואיך היא מתכוונת לממש את יעדיה למיטוט חמאס, להרחקת חיזבאללה מהגבול ולהשבת החטופים.
השאלות האלה מתחדדות לנוכח הנתק הגובר מהממשל. לישראל אין דקה של לחימה בלי הסיוע האמריקני, ואין לה דקה של חסד מדיני בלי הווטו האמריקני במועצת הביטחון. גנץ מציג קו ברור: עבודה משותפת עם האמריקנים, לרבות במציאת בעל בית עתידי ברצועה. נתניהו, לעומתו, משמר עמימות ולא מציע אלטרנטיבה. צריך לקוות שיש לו שפן בכיס שיישלף ברגע המתאים - אחרת הקרקס שהוא מנהל יסתיים בהתמוטטותו של האוהל על הראש של כולנו.
זה לא נגמר בהאג
לשכת הרמטכ"ל מורגלת בהענקת דרגות. גם במהלך המלחמה הוענקו דרגות ללא מעט קצינים, ובכל זאת - הדרגות שהוענקו בשבוע שעבר לקצין אחד היו ייחודיות וחסרות תקדים, וניתן ללמוד מהן לא מעט על מצבנו. מי שזכה לקידום הוא ראש מחלקת הדין הבינלאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית, רוני קציר, שהועלה לדרגת תת־אלוף. קציר הוא הראשון שמקבל את הדרגה הזאת בתפקיד הזה, וההחלטה לקדמו התקבלה על רקע התפקיד הקריטי שהוא ומחלקתו ממלאים במלחמה הנוכחית.
המערכה המשפטית הזאת מלווה את המערכה הפיזית בשטח בכל היבט אפשרי. תחת קציר פועלים שלושה ענפים, שלכל אחד מהם תפקיד קריטי במערכה. הראשון הוא הענף האופרטיבי, שמלווה את הפעילות בייעוץ משפטי צמוד. עשרות פרקליטים - חלקם מבכירי עורכי הדין בארץ - גויסו ב־7 באוקטובר והוצבו במפקדות השונות, מרמת האוגדה ועד למטה הכללי. הם משתתפים בכל הדיונים, הערכות המצב והפעילות האופרטיבית, כדי לייעץ ולוודא שלא מתקבלות החלטות או מתבצעות פעולות שחורגות מהדין הישראלי או הבינלאומי.
הענף השני הוא הבינלאומי, שמלווה את ההליכים המשפטיים שמתקיימים ברחבי העולם בעניינה של ישראל. יש לו תפקיד מרכזי בהחלטה להתייצב בבית הדין הבינלאומי לצדק, לדיון בתביעה שהגישה דרום אפריקה בטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה, ובתשובות שהעבירה ישראל בסוף החודש שעבר לסוגיות השונות שעלו במהלכו.
התביעה לכאורה נדחתה, אך הדיה משפיעים על תביעות שונות שמוגשות ברחבי העולם נגד ממשלות וגופים בדרישה שינתקו קשרים עם ישראל. מדובר בגל חסר תקדים של תביעות מצד ארגונים חברתיים שונים, שמכוונות נגד טובי ידידותינו ברחבי העולם. למשל, בשבוע שעבר הגישה ניקרגואה לבית הדין הבינלאומי תביעה נגד גרמניה והולנד, בטענה שהן מוכרות לישראל אמל"ח שמסייע למלחמתה בעזה.
הדאגה בישראל היא שממשלות שונות יקצצו את הקשרים שלהן עם ישראל, בניסיון לצמצם את כאבי הראש שנגרמים להן כתוצאה מהמלחמה ומהשלכותיה. זאת, במקביל ללחץ שמופעל על הממשלות האלה מצד ציבורים שונים בארצן, והמחיר הפוליטי שהן נאלצות לשלם בשל כך.
דאגה מקבילה היא מהאפשרות שבית הדין הבינלאומי הפלילי יחליט לפתוח בהליכים נגד ישראל. מי שיחליט על כך הוא התובע הבריטי של בית הדין, כארים חאן, שכבר היה באזור פעמיים בחודשים האחרונים. הוא ביקר ברפיח ובעוטף עזה (כאורח של נפגעי השבת השחורה), ומצייץ בקביעות, בין היתר, שהוא עוקב אחרי המלחמה בדאגה רבה ושהוא מודאג מהאפשרות של מלחמה ברפיח.
העניין המטריד ביותר, שלא זכה לקשב מספק בישראל, הוא הצו הנשיאותי שהוציא הנשיא ביידן לפני כשלושה שבועות, שלפיו מדינה שמבקשת לקבל סיוע אמריקני בכסף, באמל"ח או בציוד נדרשת להתחייב לפעול לפי הדין הבינלאומי. לכאורה אין עם זה שום בעיה: הצו כללי ולא נוגע ספציפית לישראל, וישראל הרי מצייתת לדין הבינלאומי, ולכן לא צריכה לדאוג. אך לא מדובר כאן בפרשנות הישראלית לדין הבינלאומי, אלא בזאת האמריקנית, כלומר - ישראל תידרש מעתה לדווח, להסביר ולשכנע את הממשל כי פעלה לפי הציפיות שלו. אם הממשל לא ישתכנע - הוא עשוי לנקוט סנקציות, שיחייבו גם כל מדינה אחרת שמשתפת פעולה עם ישראל.
לדעת כל המומחים, העובדה שהצו הזה נחתם כעת היא עדות לסבלנותו הפוקעת של הממשל מהתנהלותה של ישראל בעזה בטווח הקצר (סביב העניין ההומניטרי), וגם בטווח הארוך (סביב עתידה של הרצועה במסגרת "היום שאחרי"). מדובר במעין שוט שמוחזק באוויר, ושעלול לנחות בכל שלב שבו בוושינגטון יחושו שישראל חורגת מהכללים. מי שחושב שישראל יכולה להתעלם ממנו או לצפצף עליו חי בניתוק מסוכן מהמציאות; ארה"ב מבהירה כאן מיהו בעל הבית ומהם הכללים, ולמעשה מציבה את ישראל בעמדה הכי קרובה אי־פעם להפוך לכוכב ה־51 בדגל האמריקני.
סוגיית "היום שאחרי" מעסיקה מאוד את דבל"א, שמטפל בה באמצעות הענף השלישי - זה שעוסק באסטרטגיה. כבר ב־20 באוקטובר החליטה הפרקליטה הצבאית הראשית, אלופה יפעת תומר־ירושלמי, להקים צוות שיבחן את המשמעויות המשפטיות של שליטת ישראל בשטח זר. הצוות ביצע מחקר עמוק, שבחן לא רק תקדימים ישראליים (יהודה ושומרון, עזה, דרום לבנון), אלא גם עולמיים (אפגניסטן, עיראק, קוסובו).
המסקנה החד־משמעית היא ששליטה בשטח היא עניין בינארי: או שהיא מתקיימת או שלא. אין שליטה חלקית או חצי־שליטה, וגם אין בחירה. ואם אתה שולט בשטח - אתה אחראי למה שקורה בו, וחובתך לדאוג לאוכלוסייה שנמצאת בו או לאפשר לגורם אחר (מקומי או זר) לעשות זאת.
ישראל הצהירה שבכוונתה למוטט את שלטון חמאס, והיא פועלת לעשות זאת. למעשה, בצפון הרצועה היא כבר עשתה זאת, ומכאן שהיא הגורם ששולט בשטח והאחריות על האוכלוסייה בו מוטלת עליה. גרוע מכך, לפי הדין הבינלאומי, ככל שאחיזתה בשטח מתמשכת ומעמיקה - כך גדלים חובותיה כלפי האוכלוסייה. אם בשלב הראשון הם מסתכמים בדאגה לעניינים בסיסיים כמו מזון, מים ובריאות, השהייה הממושכת בשטח מחייבת טיפול גם בסוגיות נוספות, כמו רווחה וחינוך.
חוות הדעת האלה ואחרות (של משפטני משרד החוץ והייעוץ המשפטי לממשלה) מונחות בפני הממשלה כבר חודשים ארוכים, והיא בוחרת, מסיבותיה, להתעלם מהן. העיסוק הציבורי עד כה היה בהשלכות המדיניות והביטחוניות של ההימנעות מכך: הבידוד המדיני שאליו נקלעת ישראל, ההתרחקות מאפשרות של הסכם אזורי שיקדם הסכמים עם סעודיה ומדינות נוספות, והחשש שישראל תישאר לבדה לטפל בבעיית עזה.
כעת מתברר שאלה לא הצרות היחידות שלנו: דוהרת מולנו רכבת משפטית שעלולה להוביל אותנו לצרה צרורה. כבר לא מדובר כאן רק בדרום־אפריקנים עוכרי ישראל, אלא בטובי ידידותינו בעולם ובפרשנות שהמשפטנים שלנו נותנים לדין הבינלאומי. אם הממשלה תמשיך להתעלם ולהתחפר, היא עלולה להחזיר אותנו להאג - והפעם מהצד של בית הדין הפלילי.
ריענון כמו אוויר לנשימה
בשנים האחרונות, צה"ל שכלל את הלחימה במסגרת צק"חים - צוותי קרב חטיבתיים. לא עוד חטיבה שנלחמת כולה ככוח אורגני, כמו במלחמות עבר, אלא מעין רובוטריק שנשען על השלד החטיבתי, ושאליו מסופחים כוחות שונים - חי"ר, שריון, הנדסה ונוספים - שמאפשרים לו את כלל היכולות כדי שיהיה אפקטיבי וקטלני יותר.
צק"ח כזה מתקיים על בסיס כל אחת מהחטיבות בסדיר ובמילואים. הניסיון שנצבר במלחמה בעזה הוא משמעותי, ובעיקר מלמד על הצלחת השינוי: בכל מקום שבו פועל אגרוף המחץ הזה - האויב לא הצליח לעמוד מולו. לעיתים הפעולה מורכבת יותר ולעיתים פחות, אבל הלקח הוא שהצק"ח הביא הכי קרוב שאפשר לשלמות את שיתוף הפעולה הבין־חילי והבין־יחידתי - באש, במודיעין, בטכנולוגיה ובמה שנגזר מהם בהשתלטות ובטיהור שטח, באיתור ובהשמדה של אמל"ח ובפגיעה באויב.
חטיבה 188 מובילה את אחד מהצק"חים הבולטים במלחמה. ב־7 באוקטובר היא היתה פרוסה בכלל בגזרות אחרות: גדוד 53 היה בשקף שבדרום הר חברון, גדוד 71 היה בהרודיון, גדוד 74 היה בריחן שבצפון השומרון וגדוד ההנדסה 605 היה בזרעית. מאחר ששלושת גדודי השריון היו בפעילות בט"ש ביו"ש, הטנקים אופסנו בבסיסים עורפיים. אלה של גדוד 53 היו בצאלים, הכי קרוב לשקף, וכשפרצה המלחמה, המח"ט אל"מ אור וולוז'ינסקי התקשר אל מפקד הגדוד סא"ל סלמאן חבקה, שהיה בביתו ביאנוח, והורה לו לדלג ישירות לצאלים, לעלות על הטנקים ולדהור לעבר העוטף.
"כולנו הגענו לשם", משחזר המח"ט. "בתוך כמה שעות שלחנו 19 טנקים לעוטף. הטנקים הראשונים הגיעו ב־12:00 בצהריים, והאחרונים ב־17:00 אחה"צ. אני יודע שמבחינת התושבים שהיו נצורים בעוטף זה נצח, אבל להגיע מהבית לצאלים, לארגן את הטנקים שלא היו ערוכים ללחימה - לזווד, למתקן קשר ומא"גים - ובתוך שש שעות להיכנס ללחימה, זה מהר מאוד".
הטנקים שלו נפרסו באותו היום מכרם שלום שבדרום העוטף ועד לשדרות. הם נלחמו במשך יומיים, ואז נפרסו מחדש: שני גדודים עלו צפונה כדי לחזק את ההיערכות בגבול לבנון, למקרה שתיפתח מלחמה כוללת מול חיזבאללה. אחר כך חזרו רוב הכוחות לגזרת הדרום כדי להיערך לפעולה הקרקעית בעזה, ורק גדוד אחד (74) נשאר בגזרה הצפונית.
וולוז'ינסקי עצמו (וולוז' בפי כולם) הוביל צק"ח שכלל את גדוד הצנחנים 890, את גדוד ההנדסה 605, את גדוד השריון 74 ואת גדוד 906 של בית הספר למ"כים. הם פעלו בצמוד לצק"ח גולני בקצה החוד של אוגדה 36, שנלחמה תחילה באזור שייח עג'לין, רימאל והמעגנה של עזה ובהמשך בשכונת זייתון, ואחרי הפסקת האש הראשונה - בסג'עייה ובמחנה הפליטים אל־בורייג', שם הם היו שותפים לחשיפת מערך הייצור התת־קרקעי של רקטות חמאס. במהלך הלחימה היו לצק"ח שלו תשעה הרוגים, ובסך הכל 22 הרוגים לחטיבה 188 (שחלק מכוחותיה נלחמו תחת צק"חים אחרים) - ובהם המג"ד סלמאן חבקה - שמצטרפים לרשימת הנופלים הארוכה של החטיבה המפוארת הזאת.
כבר חודש הם בצפון, כוחות החטיבה פרוסים מאזור דבורנית שבמערב הגזרה ועד לרמת הגולן שבמזרחה. וולוז' עצמו אחראי על הגזרה שעתידה להפוך ל"חטיבת ההרים" - הרצף שבין הר דב לחרמון - עוד אחד משינויי ההיערכות שיתבצעו לאחר המלחמה וכחלק מלקחיה, שמחייבים את הידוק ההגנות ואת ציפוף השורות.
שאלתי את וולוז' מהם הלקחים שלו מהמלחמה עד כה. הוא אמר שיש המון כאלה - ממבנה הכוחות ואופן הארגון שלהם ועד לאימונים ולהכנות. הוא ציין לשבח את שיתופי הפעולה עם כוחות אחרים, ובעיקר עם יחידת החילוץ בהיטס 669: "לא היה אפילו לוחם אחד שנפצע והגענו אליו בשטח בעודו חי, שנפטר בדרך לבית החולים".
הוא דיבר גם על החשיבות של אופן הכניסה ללחימה. "ההתחלה קשה ולוקחת זמן. יומיים-שלושה בממוצע של לחימה קשוחה עד שמשתלטים על מרחב הפירים הראשון, שבו חמאס נערך בהגנה חזקה עם חוליות חמושות בנ"ט ובמטענים. אבל מרגע שהקו הראשון שלהם נפל - הם איבדו את היכולת לפעול כמערכת, ואז מה שנשאר לנו זה טיהור השטח".
חלק מהלקחים האלה מתאימים לכל מלחמה, בכל גזרה - למשל חשיבות האיסוף הקרבי בשטח, באמצעות תצפיות, רחפנים ואמצעים נוספים - אבל חלקם רלוונטיים רק לעזה, ולא יתאימו למלחמה בלבנון. "בעזה הלחימה מתנהלת ברובה בטווחים קרובים, ואילו בלבנון בטווחים רחוקים. נצטרך לתת לזה מענה", אומר המח"ט.
לקח אחר שנמצא בליבת הוויכוח בצה"ל נוגע לריענון הכוחות. יש מפקדים (בעיקר בצנחנים ובחטיבה 7) שהביאו את הכוחות שלהם לקצה ועוררו סערה בקרב הלוחמים, ובעיקר אצל הוריהם, שטענו כי מדובר בקשיחות מיותרת שפוגמת באפקטיביות המבצעית ובחוסן הפיזי והנפשי של הלוחמים. וולוז' סבור שריענון הכוחות הוא קריטי ללחימה. "אוויר לנשימה", הוא קורא לזה. הוא גם מאמין שחובה ליצור למפקדים וללוחמים שגרת לחימה: "זה נותן להם ודאות ויכולת להסתכל קדימה".
הוא בן 42, אב לבן ולבת, ואשתו בהיריון שלישי. נולד בקיבוץ גבת ומתגורר כיום בראש העין, ומילדות הוא אוהד מושבע של הפועל תל אביב. בעזה צולם כשהוא מחזיק בדגל של הקבוצה, שהוקדש לזכרו של עומר חרמש, אוהד הפועל מושבע שנרצח בשבת השחורה בכפר עזה. לבנו הבטיח שילכו לאחד ממשחקי הקבוצה כשהמלחמה תיגמר. נדמה שבמקרה הזה - כדאי שדווקא הפועל היא שתתייצב אצל וולוז', כדי ללמוד משהו על רוח לחימה ועל ניצחון.
