גלנט מרגיש שהוא נלחם בידיים כבולות

נדיר לשמוע משר הביטחון, יואב גלנט, התבטאויות פוליטיות בימים אלה. אבל הצהרתו השנויה במחלוקת שלא יביא את חוק הגיוס להצבעה בלי לתאם עם כל מרכיבי הקואליציה המורחבת את נוסח החוק, כאשר בג"ץ נושף בעורפה של הממשלה והיועמ"שית קובעת שלא ניתן יהיה להעביר תקציבים לישיבות בלי חוק - הקימה עליו לא מעט מתקפות, בעיקר מצד חבריו בליכוד ומקורבי ראש הממשלה, שראו במהלך אקט לזירוז פירוקה של הממשלה.

בישיבת הממשלה אחרי המתקפות אמר גלנט כי למגינת ליבם של כמה מהנוכחים בחדר, אין לו כוונה לעזוב את הליכוד. הוא מתכוון לכך ברצינות. מבחינתו זה או הליכוד או הביתה. אם לא יצלח את הפריימריז, יפרוש. אין לו שום כוונה לתור אחרי מפלגה אחרת או להקים מפלגה משלו.

לא רק בנושאים אלה חוטף גלנט אלא גם בנושאים הצבאיים, שעליהם הוא מופקד ישירות. ליברמן אמר השבוע שאין מלחמה בעזה אלא פעילות בט"ש. מבחינת גלנט יש עדיין בעזה מלחמה לכל דבר. עם זאת, הוא סבור, דברים היו יכולים להתנהל אחרת, לו הדרג המדיני היה מאמץ את תוכניות מערכת הביטחון, כולל התוכניות שלו עצמו, שאפילו לא נדונו בקבינט. ב"דרג המדיני" הכוונה בעיקר לאיש אחד. כשניגש אליו חייל מילואים משוחרר בכנסת ודרש ממנו להמשיך במלחמה עד לניצחון, הצביע גלנט על דלת לשכת ראש הממשלה הסמוכה, וענה לו: תפנה לשם, איתי אין לך שום בעיה.

גלנט מודע לביקורת. לא רק ליברמן חש אותה, אלא כולם. הפלישה הקרקעית היתה בעוצמות אדירות שעזה לא חוותה כמותן. עכשיו, עם שחרור חיילי המילואים והעובדה שנותרו בשטח רק חמש חטיבות, כמות גדולה אבל קמצוץ לעומת מה שהיה, מובן שהעצימות ירדה. מבחינתו יש כמה סיבות להורדת סדר הכוחות שמחזיקים את השטח. ראשית, הצורך להחזיר את המשק לפעילות. זה מחייב שחרור מילואים. שנית, ההיערכות לזירה הצפונית. ושלישית, הרצון שלא להחזיק כוחות סטטיים. זה הביא להרוגים מקרב חיילינו. הצבא החליט לצמצם זאת ולעבור לשיטת הפשיטות הנקודתיות.

ויש גם את הביקורת על חוסר ההחלטה המדינית. הסיבה שצה"ל נאלץ להיכנס לשכונות שאותן כבר כבש ולהתמודד עם הרמת ראשו של חמאס במקומות אלו, נובעת מכך שאין אף גורם אחר שקיבל מהצבא את המקל. למרות שצה"ל דרש, וכך גם רוב חברי הקבינט המצומצם, נתניהו לא הכריע. התוצאה, כך סבור גלנט וכך סבורים ראשי מערכת הביטחון, הוא שנמשיך וניכנס שוב ושוב לאותן שכונות ולאותם מחנות פליטים.

ואותו סיפור חוזר על עצמו ברפיח. הדרג המדיני נדרש לפנות את האוכלוסייה, סדר גודל של כמיליון איש, לפני הפלישה הקרקעית, כדי שלא לפגוע בהסכם השלום עם מצרים, וכן בדרישת האמריקנים. הצבא הכין תוכנית, שלפיה יוקמו איים הומניטריים מדרום לנחל עזה. אלא שהמדינות שייקחו חסות על אותם איים דורשות שמירה חמושה שתבטיח את שלומם של המפונים. הצבא תומך בזה. גם גלנט. נתניהו מתנגד. הוא לא רוצה לחמש בשלב הזה אף גורם ברצועה שהוא לא צה"ל. זו אחת הסיבות המרכזיות שהכניסה לרפיח מתעכבת.

דירוג סדר העדיפויות של גלנט לגבי השליטה האזרחית ברצועה ביום שאחרי, מהגרוע לטוב, הוא כזה: חמאס, ישראל, כאוס או גורמים מקומיים כמו ראשי ערים, חמולות וכנופיות. זה גם סדר העדיפויות של הצבא. המחשבה שישראל תשלוט אזרחית בעזה מעוררת בהם תחושת קבס. זה גרוע מבחינתם רק קצת פחות מאשר שלטון חמאס. נתניהו מדרג את העדיפויות שלו אחרת. הבעיה היא שהוא לא מוביל כרגע אף אחת מהן.

התוכנית של גלנט, שאותה הוא מכנה "המרובע האזרחי לשליטה ברצועה ביום שאחרי", כוללת את ישראל, מצרים, כוח רב־לאומי וגורמים ערביים מקומיים, וכל אחת מהצלעות בו מופקדת על תחום אחר בחיים האזרחיים בעזה. תוכנית זו כמעט לא נדונה בקבינט ומוסמסה על ידי נתניהו, אולם בפועל בשטח זו תוכנית העבודה היחידה שלפיה צה"ל עובד בחודשיים האחרונים. בעיקר בהיעדר תוכנית אחרת, אבל גם בזכות הדחיפה של שר הביטחון המופקד עליה, גם אם לא אושרה בשום פורום רשמי עד כה.

גלנט לא רואה בחוק הגיוס עניין פוליטי - כפי שרבים אחרים מציגים אותו - אלא צורך ביטחוני. לדעתו, חייבת להיות חלוקה בנטל. הוא לא רואה בהצהרתו מתן זכות וטו לבני גנץ, אלא לכל מרכיבי הממשלה, לרבות אריה דרעי. הוא לא עובד בשביל גנץ ולא בא להכתיר אותו לראש הממשלה הבא. ממש לא. אפילו את ביקורו בארה"ב לא תיאם גנץ עם גלנט. הוא נפגש עם מקבילו, מזכיר ההגנה לויד אוסטין, מאחורי גבו, בניגוד לנוהל המקובל.

הוא שומע את המפקדים ואת החיילים בשטח. אם החקיקה תהיה חד־צדדית, הוא משוכנע, מילואימניקים עשויים לסרב לשרת. אולי אפילו חיילים סדירים. הפערים אינם גדולים בין מתווה גנץ לבין דרישות החרדים. על הפער הקטן הזה עדיף להגיע להסכמות ולא לכיפוף ידיים. יתרה מכך, לדעתו השמיע את מה שכל בכירי הליכוד אומרים בחדרים סגורים. הוא פשוט היחיד שהעז לומר זאת בחוץ.

רק אחראי, הפעם

מי שדחף להקים את ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון שבו נהרגו 45 מתפללים, היה בני גנץ.

בכיר בממשלתו של נפתלי בנט, שהקימה את הוועדה, מתאר את התנהלותו של גנץ בעניין כלא פחות מאובססיבית. הוא דרש שמייד עם הקמתה תקים הממשלה שתי ועדות חקירה נגד קודמותיה: על מירון, ועל פרשת הצוללות. הוא אף תבע להכניס זאת בקווי היסוד.

שבוע אחרי ישיבת הממשלה הראשונה, הודיע גנץ לתקשורת כי הכניס לסדר יומה של הישיבה הקרובה הצעת החלטה להקים את ועדת מירון. ראש הממשלה בנט וראש הממשלה החליפי לפיד לא עודכנו, אבל נאלצו לזרום. אף אחד לא רצה לעצבן את השותף הבכיר שבוע בלבד אחרי השבעת הממשלה.

לדו"ח ועדת החקירה לא יהיו השפעות פוליטיות בטווח המיידי. המסקנות האישיות לא דרמטיות. המסקנות המערכתיות כבר יושמו כמעט במלואן. רוב המשפחות לא תובעות עריפת ראשים, אלא להבטיח שאירוע כזה לא יישנה. הודעת הליכוד מבישה. מביכה. מקוממת. רב בה הנזק על התועלת. הקמת הוועדה לוותה בניחוח פוליטי עז, אבל המתקפה עליה ועל אחד מחבריה היתה גרוטסקית, היסטרית.

מייד אחרי האסון אמר מי שהיה השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה - שכבר לא יוכל לכהן בתפקיד זה על פי הדו"ח - שהוא נושא באחריות, אולם אחריות אינה בהכרח אשמה. דבריו הושמו ללעג ולקלס. בדיעבד התברר שצדק. לא לגביו, אלא לגבי נתניהו. הוועדה קבעה שלנתניהו יש אחריות, אבל לא אשמה. היא הדגישה שאין לה כלפיו המלצות אישיות.

העובדה שהוועדה טיפסה עד לראש הממשלה אינה מובנת מאליה. הציפייה שראש הממשלה יתעסק בהילולת רשב"י במירון, אירוע המתנהל מדי שנה כבר עשרות שנים, ועוד בעיצומה של מגפת הקורונה והמרדף אחרי חיסונים, לא הכי מוברגת למציאות. ובכל זאת, שמו של נתניהו נישא בפי חבריה כנושא באחריות כוללת.

לאור מסקנות הוועדה שפורסמו ביום רביעי - איזה סיכוי באמת יש לנתניהו מול ועדת חקירה ממלכתית שתוקם בעקבות אירועי 7 באוקטובר? מסקנות ועדת מירון נחתו על שולחנו של ראש הממשלה כרעם ביום בהיר עם תובנה אחת חד־משמעית: אין שום סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שיוכל לצאת מוועדת 7 באוקטובר בשלום.

אם עד לשבוע זה לא הביע נתניהו בשיחות סגורות התנגדות נחרצת להקמת ועדה כזו, ואף הבהיר כי יגיע היום שבו ייאלץ לשבת ולספק תשובות לשאלות קשות, הגיע דו"ח מירון עם תובנות חדשות. מובן שלא הכל תלוי בו וברצונו. ראשי ממשלה נאלצו פעם אחר פעם להקים ועדות חקירה על עצמם בשל לחץ ציבורי, ובהחלט ייתכן שכך יקרה גם כעת. אבל בניגוד למה שראה עד לשבוע זה, זה לא ילך להם בלי מאבק. ואין ספק שאחרי דו"ח מירון - נתניהו אכן ייאבק.

נופלות בין הכיסאות

נשות אנשי הקבע המשרתים בצה"ל לא חשבו אף פעם לתבוע זכויות יתר. הן שבחרו להתחתן עם איש צבא, עם בעל ואבא של סופי שבוע, הן שבחרו שעול הבית וגידול הילדים יוטל בעיקר עליהן. יש גם יתרונות: שכר גבוה. לפעמים מגורים חינם. פנסיה תקציבית לכל החיים. היה להן גם ברור שימי חירום הם לא ימי שגרה. בעיתות חירום יוצאים פחות, או לא יוצאים בכלל. הנטל גובר. ההתחשבות של הסביבה במצב נעשית מוגבלת, לכולם הרי קשה.

אבל דבר לא הכין אותן לחרבות ברזל. זה לא עוד מצב חירום. זו מלחמה ממושכת בפרק זמן שלא היה כמוהו. 150 יום, והסוף עדיין לא נראה לעין. הבעלים, אם בחזית ואם בעורף, לא יוצאים הביתה בכלל, וההתמודדות הממושכת לבדן הביאה לא מעט מנשות אנשי הקבע לסף שבירה שלא חשבו שיגיעו אליו. זה מה שגרם לכמה מהן להקים את פורום נשות הקבע, ולצאת למאבק על זכויות שיקלו עליהן במעט את היכולת לתפקד.

הן לא דורשות את כל הזכויות של נשות המילואימניקים, שאותם עוטפות החברה והממשלה בחום ומקילות היכן שאפשר. אבל הן כן תובעות לאמץ כמה מזכויותיהן ולהחיל אותן עליהן. לא תמיד, רק בזמן מלחמה ממושכת.

מורן גזית־חטב, הדס וינוגרד־הבר, נילי פרידמן, אלה מדינה, יעל היבש, ליאל פריאנטי ומתיה כץ, מסתובבות במסדרונות השלטון ובכנסת ומנסות להיאבק על זכויות שאיש עד היום לא חשב שמגיעות להן. התגובות נעות בין אהדה לציניות. לא פעם מטיחים בהן את התגובות הצפויות הרגילות: הרי ידעתן עם מי התחתנתן, ומה עם הפנסיות התקציביות שלרוב האזרחים במדינה אין, ועוד כהנה. אבל יש כאלה שמקשיבים, מבטיחים לטפל.

כמו פנינה תמנו־שטה מהמחנה הממלכתי. עד כה ללא תוצאות של ממש. "המלחמה הזאת טלטלה וזעזעה את שגרת חיינו המאתגרים ממילא", אומרת גזית־חטב, "אנו וילדינו חווים קשיים בכל היבטי החיים - נפשי, כלכלי, תעסוקתי וזוגי. משפחות הקבע כאן כדי לתמוך בבני הזוג עד לניצחון. זו משימתנו וזו שליחותנו".

בין דרישות הפורום: פיצוי כלכלי על אובדן הכנסה עקב היעדרותו הממושכת של בן הזוג, חוק "שעת מילואים" בחירום שיאפשר יציאה מהעבודה שעה קודם, הארכה של חופשת הלידה בתשלום, סיוע נפשי והקלות לסטודנטיות. כל אלה מגיעים כיום לנשות המילואימניקים, אבל לא לנשות הקבע. עד היום נפגשו כבר עם שרי האוצר, הביטחון, העבודה, בני גנץ ועוד. כאמור, נכון לעכשיו שום דבר לא זז.

מלשכת שר האוצר נמסר כי "העניין נמצא לחלוטין בידי משרד הביטחון. הוא המעסיק של אנשי הקבע, וזה שונה מחיילי המילואים".