כשגדולי הרבנים החרדים תמכו בשירות צבאי

חודש שלם של אופוריה, צילומי רשת מרגשים וידיעות חדשותיות שתיעדו לכאורה אלפי חרדים שמבקשים להתגייס לצה"ל, מתנפצים עתה אל שובר הגלים של המציאות. הפרשנויות המלומדות על חוזה חדש שמתהווה עם החברה החרדית, ותהליך "ישראליזציה" שלה, היו, כך מתברר, מוקדמות מדי.

רק 540, מתוך כ־66 אלף מלש"בים (מיועדים לשירות ביטחון) מהאוכלוסייה החרדית בשנתון הגיוס האחרון, התגייסו למסלולי החרדים בשירות חובה. פחות מאחוז! עוד 600 חרדים מעל גיל 26 שקיבלו בעבר פטור, התגייסו, עברו טירונות ושולבו בשירות המילואים.

אין אפוא חדש תחת שמי החרדים. מספר המתגייסים שם זהה למספר המתגייסים בכל אחת מארבע השנים האחרונות, כ־1,200; רחוק מהתוספת הדרושה של 7,000 חיילים וחיילות, כמחצית מהם בתפקידי לחימה - היעד החדש שצה"ל הציב לאחר 7 באוקטובר.

תהליכי העומק בחברה החרדית שיביאו בעתיד לגיוס רחב של צעירים חרדים לצה"ל - לא הזרזיף של היום - אמנם אינם המצאה, אבל הבעיה איתם היא שהם צפויים להבשיל רק בעוד כמה שנים, ולנו, לכולנו, אין זמן. מלחמת הקיום והאין־ברירה שמתנהלת כאן כבר חמישה חודשים מלמדת שלא ניתן להמתין עוד. עם ישראל זקוק גם לחרדים בשוחות ובטנקים. עכשיו. לא כדי לאיים על חרדיותם ולהפוך אותם לחילונים, אלא פשוט כדי לשמור על עצם הקיום היהודי כאן, שחלק ממנו הוא עולם התורה.

החזון איש, שלימים התפלמס עם בן־גוריון בשאלה העגלה של איזה ציבור מלאה יותר, התיר לחסידי גור בבני ברק לצאת לשמירה בלילות שבת, אחרי שהשתכנע שאם ייוודע לערבים שאין שמירה במקום - הם יתקיפו ויכבשו אותו

המלחמה שטרם הסתיימה, ואשר אין לדעת לאן תתפתח, הולכת ומתבררת כמלחמת העצמאות השנייה שלנו. היא כזאת מכמה בחינות שעליהן כבר דובר כאן בחודשים האחרונים, ומכיוון שכך יש לגדולי התורה של הציבור החרדי אילן גבוה להיתלות בו: התנהלות רבים ממורי הדור וההלכה שלהם במלחמת העצמאות הראשונה, שבה הם אפשרו לחרדים להתגייס.

העוגן הזה חזק דיו כדי שיוכלו לגזור ממנו גזירה שווה ולהבהיר, תחילה לעצמם, ואחר כך גם לצאן מרעיתם, שמה שהיה לא יהיה עוד; שהציבור החרדי נדרש גם הוא לשאת בזכות ובנטל של השירות הצבאי, כפי שרבים ממנו עשו ב־1948.

כאשר גדולי התורה של אז הגיעו למסקנה שעל כף המאזניים עומד עצם הקיום היהודי - הקיום הפיזי, החיים עצמם - הם התגברו על הקושי התיאולוגי שלהם עם הציונות והמדינה, התפשרו, ונשאו יחד עם הציבור הכללי את האלונקה.

תרועות לעוצרי עריקים

הסיפור על התגייסות החרדים למערכה לפני 76 שנה מוכר פחות, אף שבשנים האחרונות הוא זכה לתיעוד מפורט בספרו של משה ארנוולד - "החרדים במלחמת העצמאות". ארנוולד פורש שם מסכת שלמה, שונה כל כך, מההתנהלות של גדולי התורה החרדים בדורנו.

בינואר 1948 קיבל מרכז אגודת ישראל, בהמשך להחלטות מועצת גדולי התורה שלו, החלטה מהפכנית והכריז על חובת התייצבות ל"שירות העם" של בני 17-25, ול"משמר העם" של בני 26-46, ביחידות הדתיות. זה היה מהפך אדיר, שהתרחש בתוך זמן קצר. אלפי חרדים התגייסו, רבים מהם בירושלים. מנהיג אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין, הצטלם כשהוא רוקד עם חיילים חרדים בבני ברק.

רק שנים מעטות קודם לכן עדיין פעלו ראשי אגו"י אצל הנציב הבריטי העליון כדי למנוע הקמת מדינה, והחרימו את מפקד האוכלוסין בירושלים. הם חששו שחיי הדת ינוהלו על ידי שלטון יהודי חילוני. אבל כבר בנובמבר 1947, כאשר חלחלה ההבנה שהמדינה אכן עומדת לקום, החליטה מועצת חכמי התורה, לא מעט בלחץ הרחוב החרדי, לאסור המשך פעילות נגד הקמת המדינה היהודית, וחשוב מכך - להשתלב בפעילות הביטחונית להגנתה.

זמן קצר לאחר שהאו"ם קיבל את החלטת החלוקה, כבר השתתפו חרדים רבים, חלקם לבושי קפוטות, בריקודים בשכונת גאולה בירושלים. בשכונת בית ישראל החרדית קיבלו התושבים בתרועות אנשי הגנה, שבאו לעצור עריקים.הרבנים החרדים ברחבי הארץ השתלבו במהפך: רבה

של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, ששימש אב בית דין לעדת האשכנזים בעיר, הסתיר במרתף ביתו רימונים ונשק. ראש ישיבת חת"ם סופר בצפת, הרב אברהם זידא הלר, רכש נשק והתיר עבודות ביצורים בשבת. גם האדמו"ר מבעלז, הרב אהרון רוקח, נהג כך. רבה של שכונת מאה שערים, הרב גרשון הורוביץ, הביע "שמחה על הקמת המדינה והודיה על כך לצור ישראל". הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז', שיבח את הנוער החרדי המתגייס, ש"נכון לתת את נפשו להצלת כלל ישראל ולהגנת ארץ ישראל".

18% מכל מחזור גיוס

החזון איש, שלא היה שלם עם הקמת המדינה, מי שלימים התפלמס עם בן־גוריון בשאלה העגלה של איזה ציבור מלאה יותר, התיר לחסידי גור בבני ברק לצאת לשמירה בלילות שבת, אחרי שהשתכנע שאם ייוודע לערבים שאין שמירה במקום - הם יתקיפו ויכבשו אותו.

רבים בהנהגה הרבנית החרדית היו ניצולי שואה, שאיבדו בני משפחה קרובים. הם הבינו שאם הם לא ייתנו כתף, עלולה חלילה להתחולל שואה שנייה; שאיומי ההשמדה של המדינות הפולשות לארץ ישראל אינן הצהרות סרק.

השאלה שצריכה להישאל עתה היא מדוע ההנהגה החרדית (הרבנית והפוליטית) של דורנו לא משתכנעת שאיומי ההשמדה עלינו היום רציניים באותה המידה; שדי בהם כדי להורות לציבור החרדי להתגייס. מדוע, למשל, זקן הרבנים הליטאים, הרב מאיר צבי ברגמן, מבהיר בימים אלה שלא תהיה פשרה וש"לא יעזור להם כלום". האם אינו מבין שדיבורים על "הם" ו"אנחנו'" הם מותרות, שאיננו יכולים להרשות לעצמנו עכשיו?

מדוע ח"כים כגולדקנופף ופרוש וגפני לא נתפסו בעדשת המצלמה כשהם רוקדים עם מתגייסים חרדים, כדרך שח"כ יצחק (איצ'ה) מאיר לוין נהג עם המתגייסים החרדים ב־1948? כיצד זה אין אפילו גדול תורה חרדי אחד שינהג היום כפי שנהג החפץ חיים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר בשורות הצבאות הלוחמים שירתו יהודים רבים?

החפץ חיים, על פי המסופר, נהג באותם הימים לישון על האדמה הקרה, והסביר שאינו יכול לשכב בנוחות במיטתו, בשעה שיהודים כה רבים ישנים תחת כיפת השמיים בתנאי קרב ומסכנים את נפשם. יש להניח שאם היה חי היום, ההשוואה בין אימהות בני ברק שישנות בשלווה במיטותיהן, לבין אימהות הלוחמים ששנתן נודדת עליהן, היתה מוצאת אצלו אוזן קשבת.

אין ברירה, אחיי החרדים. זה כבר לא ויכוח על המטען שנושאת עגלתו של האחר - שתיהן, אגב, מלאות בערכים ובטוב - וגם לא ויכוח בין הישראליות ליהדות, ששתיהן יכולות להשלים זו את זו, ולא רק להגדיר את עצמן באמצעות שונותן מהאחר. הפעם מדובר בהמשך הקיום היהודי כאן, פשוטו כמשמעו, ואתם - כבר 18 אחוזים בכל מחזור גיוס - אינכם יכולים להמשיך לחמוק משאלתו המפורסמת של משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבואו למלחמה - ואתם תשבו פה?!"