גם חזון מעוות הוא חזון

נס אחד התרחש לעם בישראל במלחמה הזו: ממשלת האחדות שרדה. עד כה, לפחות. בהתחשב בנתוני המוצא, במשקעים ההדדיים, בחוסר האמון, בחשדנות, בהדלפות, בחילוקי הדעות, בלחצים הפוליטיים על כל צד ועל כל שחקן ובהתערבות האמריקנית הבוטה - פלא שקבינט המלחמה, המשתרע מדרמר ועד איזנקוט, הגיע עד הלום.

ושלא יובן לא נכון - אף לא אחד מהשחקנים רוצה בפירוק החבילה, אבל איש מהם גם לא חף ממחלות הרקע הנ"ל. כלומר, זה לא שיש פה גורם אחד תמים וגורם אחר תחמן - כולם עושים הכל כדי לנצח, ועושים את הפוליטיקה שלהם במקביל. רק בישראל.

קחו, למשל, את סוגיית רפיח. הכל מסכימים שבלי סילוק חמאס מעיר הגבול הדרומית, אין ניצחון. ובכל זאת, הפעולה מבוששת לבוא.

אצל נתניהו טוענים שההנחיה ניתנה ושצה"ל מתעכב. גלנט, שאחראי על הצבא, מגלגל את הכדור בחזרה לנתניהו, ואומר כי צריך קודם כל להגיע להסכמות מדיניות עם מצרים - שנמצאות בתחום האחריות של ראש הממשלה. מנגד, אצל נתניהו טוענים שכבר הושגו ההסכמות.

גנץ דווקא מסכים עם נתניהו בעניין התעכבות הצבא, לפחות חלקית, וסבור שיותר מדי חיילי מילואים שוחררו בטרם עת, מה שלא מפנה מספיק כוחות לטפל בעיר. אך מי שאישר לצבא את תוכנית המלחמה, כולל שחרור הכוחות בסוף ינואר, היה כמובן קבינט המלחמה עצמו. כך שלדרג המדיני אין למי לבוא בטענות.

לתבשיל המקדיח הזה יש להוסיף, כמובן, את הממשל. ביידן, כמו המצרים, מתנה פעולה ברפיח בפינוי מיליון העזתים שמצטופפים באזור. ישראל הסכימה לעיקרון, אבל בגלל המעגל הסגור שמתואר לעיל היא לא מתניעה את תוכנית הפינוי, ולכן גם לא את הפעולה עצמה.

אם לא די בערבוביה הזו, המגעים בקטאר לעסקת חטופים שנייה באים ומסבכים את התמונה. לפחות לדעת חלק מהגורמים, ובראשם האמריקנים, פעולה ברפיח תסכן את העסקה ואת החטופים הרבים שאולי נמצאים בתת־הקרקע שלה. והנה לכם עוד סיבה להתעכבות ולוויכוחים פנימיים אינסופיים.

אחת הביקורות הקשות על נתניהו מאז ומעולם היא על התמהמהותו בקבלת החלטות. גם כשיש החלטה, כך טוענים כיום שותפיו לקבינט, היא מעומעמת ולא חותכת. ככה אי אפשר לעבוד, הם טוענים, וגם חושדים שכל צעד ושעל של ביבי מונע משיקולים פוליטיים. נתניהו, מצידו, חושב שכל האחרים, כולל הצבא והאמריקנים, עושים יד אחת נגדו במטרה להפיל את הממשלה.

הוא אמנם לא יטיח האשמה כזו בבני גנץ, ממש כפי שגנץ לא יעלה עכשיו את החשבון הפתוח על פירוק ממשלת האחדות ב־2021. מנגד, נתניהו זוכר מאותה התקופה את טרפוד מהלך הריבונות בידי גנץ אצל האמריקנים, כשטראמפ עוד היה בשלטון. כלומר, הפרנויה שלו ששותפיו לחדר הקבינט חותרים עם וושינגטון נגדו אינה לגמרי תלושה מהמציאות.

עוד משהו לא מופרך הוא הכוונות הנסתרות של האמריקנים בנוגע לעסקת החטופים. שלא יובן לא נכון - בקבינט המלחמה ובממסד הביטחוני שוררת הסכמה מקיר לקיר שלפיה אחרי העסקה, אם תצא לפועל, יש הכרח לחדש את המלחמה. אלא שלאמריקנים יש תוכניות אחרות.

ביידן והפנטגון מחויבים לישראל, והתחמושת גם ממשיכה לזרום. אך כבר בפסגת פריז הראשונה, כשהחלו הדיבורים על עסקת חטופים שנייה, נציגי הממשל סימנו את סוף הסרט. לשיטתם, עסקת החטופים אמורה להוביל להפוגה ממושכת מאוד, שבמהלכה תושג פריצת דרך מדינית מול סעודיה. אחד מתנאיה אמור היה להיות עצירת המלחמה עם חמאס. מלכודת אסטרטגית לכל דבר ועניין.

החזון הזה היה מופרך כבר אז, ונראה תלוש עוד יותר היום. כל מי שעיניו בראשו מבין שכל דבר שהוא פחות מהשמדת חמאס - פירושו הזמנה למלחמה נוראה נוספת. אך לממשל שאיפות משלו, והן קשורות, כמובן, לניצחון המיוחל של ביידן בבחירות לנשיאות בנובמבר.

אם הממשלה תתפרק בגלל התנאי שהציג גלנט - המלחמה תיעצר. כלומר, גלנט כורת את ענף הניצחון שלו עצמו. אצלו במשמרת התחוללה מתקפת הזוועות. אצלו בלשכה, אחרי חצי שנה של מלחמה, אולי

אחד המכשולים בדרך לניצחון הזה, לפחות לפי חלק מעוזרי הנשיא, הוא בנימין נתניהו, שסירב לשלם במטבע שאנשי ביידן דרשו. לכן, מבחינתם, אם הוא לא משתף פעולה בסוגיה הפלשתינית - כלומר לא מוכן להתחייב לסיסמת הקסם "שתי מדינות לשני עמים", והודף בגיבוי קונצנזוס של הכנסת את הכוונה של וושינגטון להכיר חד־צדדית במדינה פלשתינית - צריך להזיז אותו הצידה. כך אפשר להניח שבמוקדם או במאוחר, וושינגטון תשלח רחפן נפץ נוסף לכיוונו, מה שיזעזע שוב את הקבינט השברירי.

במקביל, מי שהציב שלשום איום מיידי על שרידות קבינט המלחמה היה דווקא יואב גלנט. שר הביטחון אמנם צודק בעצם הדרישה לגייס את הצעירים החרדים, אך כל ילד יודע שהבעיה לא תיפטר בכוח, אלא בשיח. כלומר, כדי שיגויסו מי שלא לומדים בישיבות נדרשת הסכמה עם ההנהגה החרדית, ולא עם בני גנץ - והסכמה עם רבנים לא משיגים בהצהרות לתקשורת.

כך שחוץ מלערער את המבנה הפוליטי הרגיש ממילא, ואולי לגרוף כמה נקודות בדעת הקהל, לא מובן מה גלנט השיג. וחשוב מכך, אם הממשלה תתפרק בגלל התנאי שהציג - המלחמה תיעצר. כלומר, גלנט כורת את ענף הניצחון שלו עצמו. אצלו במשמרת התחוללה מתקפת הזוועות. אצלו בלשכה, אחרי חצי שנה של מלחמה, אולי תתפרק הממשלה בגלל מיס־קלקולציה פוליטית.

הקמת ממשלת האחדות בראשית המלחמה היתה בשורה רעה לסינוואר, שבנה בין היתר על הפילוג הישראלי. פירוקה, חלילה, יהיה מתנה למנהיג חמאס, ואולי דווקא גלנט, זה שאיים עליו שבקרוב "יפגוש את קני הרובים שלנו", יהיה זה שייתן לו אותה.

מה שמחזיר אותנו לנקודת ההתחלה: הקבינט המאוחד הוא נס, אך חובה על חבריו לשמר אותו.

ז'נבה נפלה

תל אביב כבר לא תהיה ז'נבה. העיר השנייה בגודלה בשווייץ היא פשוט לא מה שהיתה. אמנם האגם המפורסם בוהק בכחול, ונכון שהרי האלפים המחודדים עוד זוהרים בלבן כמו לפני אלפי שנים, וגם ששעוני קוקייה ומזכרות "היידי" עדיין נמכרים בחנויות - אבל נהגי המוניות מאחרים, בניגוד לדיוק השוויצרי המפורסם.

פה ושם תלויים בחלונות דגלי אש"ף. אלה של ישראל, או אפילו של שווייץ, דווקא לא. שלטי מסעדות המבטיחים בשר "חלאל" מפוזרים במרחב. שיטוט אקראי ברחבי העיר ממחיש שהיא שינתה את פניה, במובן המילולי של המושג.

ז'נבה כבר אינה שוויצרית. כמו ניו יורק ורוב ערי אירופה, היא הפכה לקוסמופוליטית. ערב־רב של פרצופים מכל היבשות, הצבעים והדתות גודש את הרחובות, מוחק את הזהות העתיקה של עם אירופי שעדיין משמר מורשת מיוחדת. שווייץ, בעלת המסורת הניטרלית המפורסמת, היא המדינה היחידה באירופה שמונהג בה גיוס חובה לצבא. חוקי ההגירה שלה נוקשים ביחס ליבשת. היא לא חברה באיחוד האירופי, והיורו אינו מטבע סחיר בה. אפילו לאו"ם היא הצטרפה רק ב־2002.

אלא שהארגון הוא הסיבה הראשונית לכך שז'נבה נפלה. אינספור סוכנויות או"ם, מוסדות בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים גודשים את העיר. בגופים אלה מועסקים הזרים, שהם למעשה המקומיים, המהווים את רוב אוכלוסיית העיר. עם המגוון הססגוני הזה לא היתה כל בעיה - אלמלא חטא לתפקידו בכלל, ונגד ישראל בפרט.

שכן, על העיר הזו כתב אלתרמן: "צבע מתערבל בצבע, דיפלומט בדיפלומט, תל אביב תהיה ז'נבה, לשתיהן סיסמה אחת", בתקווה שתביא את השלום. במקום שלום, ביום שני בבוקר נקבצו בכיכר "הכיסא השבור" שבלב העיר קבוצות־קבוצות של מפגינים.

האחת פרסה תמונות של הנשים האיראניות שנרצחו בידי משמרות המהפכה. האחרת זעקה את זעקת הכורדים, המדוכאים בידי עיראק, טורקיה ואיראן. כאן, בשער הכניסה לארמונות האו"ם שבמרכז העיר, הם ניסו לעורר את תשומת ליבו של העולם - אך לשווא. אף שעמדו בצמוד למטה האו"ם, לא היה סיכוי שקולם יישמע בבניינים פנימה.

שכן, באותה השעה שבה המפגינים כרזו ברמקולים - הגוף הקרוי "מועצת זכויות האדם", זה שיש לו סעיף דיונים קבוע נגד ישראל, פתח את המושב ה־55 שלו. מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ניצל את ההזדמנות כדי לחזור להשתלח בישראל. "מתקפה ישראלית כוללת על רפיח לא רק תהיה מפחידה עבור יותר ממיליון האזרחים הפלשתינים השוהים בה; היא גם תציב את המסמר האחרון בארון המתים של תוכניות הסיוע שלנו", הטעה את הקהל.

"תסתכל לי בעיניים", פנתה למזכ"ל האו"ם אמו של יונתן סמרנו, שגופתו נחטפה בידי עובד אונר"א. "כיצד יכול להיות שהאו"ם משלם משכורת לאדם שגרר ככה את הגופה של הבן שלי לעזה במכונית של אונר"א?"

גוטרש גם יצא להגנת אונר"א. "היא עמוד השדרה של תוכניות הסיוע שלנו בעזה", טען, והתעלם משיתוף הפעולה העמוק של אונר"א עם חמאס. נואם אחר היה שר החוץ של איראן, חוסיין אמיר עבדאללה. הוא קבל, ובכן, על יחס כפול של האו"ם נגד איראן. כשזו האווירה - אין פלא שז'נבה נראית כפי שהיא נראית.

אל מול שיטפון הצביעות אדיר־הממדים, יש ארגון אחד ויחיד שזועק "המלך הוא עירום". זהו UN Watch, ובעברית "משמר האו"ם", שכבר 31 שנה חושף את העיוותים האנטי־ישראליים והאחרים באו"ם ובמוסדותיו. באותו הבוקר, במיקום שנבחר במכוון בצמוד למטה האו"ם, ולמרגלות המטה הראשי של הצלב האדום, מנכ"ל "משמר האו"ם" הלל נוייר יזם ועידה שכותרתה "היום שאחרי אונר"א".

נוייר מנהל כבר שנים רבות מערכה לחשיפת האמת על הסיוע של אונר"א לחמאס. הוא, למשל, זה שגילה את קבוצת הטלגרם בת 3,000 המורים מטעם הסוכנות שחגגה את טבח שמחת תורה.

ביממה שקדמה לוועידה הוא הצליח להחתים דיגיטלית יותר מ־100 אלף איש על הקריאה לסגור את אונר"א. ביום הדיונים עצמו הוא והדוברים האחרים שבו והציגו את מחלות היסוד של הסוכנות, שתומכת דה־פקטו בטרור, מסיתה נגד ישראל, מנציחה את בעיית "הפליטים" במקום לפתור אותה, ולמעשה הפכה להיות הזרוע האזרחית של חמאס.

גלריית המרצים היתה מכובדת, וכללה חברי קונגרס מארה"ב ופרלמנטרים מרוב המדינות שנהגו לתרום לאונר"א, עד שנחשף כי עובדיה השתתפו בטבח. ברגע הקשה ביותר באותו היום איילת סמרנו, אמו של יונתן הי"ד, הקרינה באומץ רב ובכאב גדול את הסרטון שבו נראה עובד אונר"א גורר את גופת בנה ומכניס אותה לג'יפ של הארגון."אתה נמצא בבניין הסמוך", פנתה סמרנו לגוטרש,

"תסתכל לי בעיניים: איפה הבן שלי? כיצד ייתכן שעובד סוציאלי, שמועסק בגוף שנקרא 'ארגון של סיוע הומניטרי', חטף את הבן שלי? איך אדם שעובד בארגון כזה עושה דבר בלתי אנושי כזה? כיצד יכול להיות שהאו"ם משלם משכורת לאדם שגרר ככה את הגופה שלו לעזה במכונית של אונר"א?"

לחשוף את הבלוף

גוטרש הוא המגונן הגדול על אונר"א. בשעה שישראל פועלת להחליף את הסוכנות בארגוני סיוע אחרים, המזכ"ל לוחץ עליה לא לעשות זאת. לטענתו, אין לה תחליף.

את נלעגוּת הטענה שאין תחליף לאונר"א הראה זלטקו זיגיק, שמילא תפקידים בכירים בסוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR). "אנחנו לא צריכים ללכת רחוק מדי - אפשר להחליף את אונר"א בקלות יחסית ובמהירות", הסביר. הוא מנה את סוכנויות האו"ם הרלוונטיות, ובכללן אלה שעוסקות בפליטים, בילדים (יוניצ"ף), בבריאות (WHO) ובחלוקת מזון (WFP). הוא סיפר על ניסיונו בעבודה עם משטרים טוטליטריים כמו חמאס, והביא דוגמה טרייה ממדינה שמצבה קשה הרבה יותר מעזה.

"המשבר ההומניטרי הגדול ביותר בעולם מתרחש כיום בסודאן. מספר האנשים שנעקרו מאז 15 באפריל 2023 בתוך סודאן ומחוצה לה הגיע ל־8.1 מיליון. 24.7 מיליון אנשים זקוקים לסיוע הומניטרי. ארה"ב, כתורמת העיקרית, הגיבה בחלוקת התפקידים והאחריות בין הסוכנויות בשטח", עדכן זיגיק. המצגת שלו פירטה כיצד ניתן מענה בכל התחומים הרלוונטיים - מזון, מים, תרופות, הגנה מפני מוקשים, חינוך ועוד - "בשמונה חודשים, בנסיבות של קטסטרופה בעלת ממדים אפיים".
כלומר, אין הכרח באונר"א כדי לתת מענה הומניטרי, אך כדי שתתקיים החלפתה נדרשת "עמדה חזקה של המדינה המארחת, כלומר ישראל", סיכם.

על הרובד המעשי, ד"ר עינת וילף, לשעבר ח"כית מטעם מפלגת העבודה, הוסיפה תובנת עומק חשובה ועצובה. וילף כתבה עם החוקר עדי שורץ את הספר "מלחמת זכות השיבה", שמקדיש פרקים נרחבים לאונר"א ולנזקיה. הספר גם יורד לשורשו של שקר הסיפור הפלשתיני - שקר שכל העולם שותף לו.

"7 באוקטובר צריך לשים קץ למושג 'הפלשתינים המסכנים' - אלה שזקוקים כל הזמן לסיוע, לכסף ולתמיכה. הפלשתינים הם עם בעל יכולת גבוהה. 7 באוקטובר דרש שנים של תכנון, השקעה מאסיבית בתשתיות, אסטרטגיה, משמעת, חזון - חזון מעוות, אבל חזון. הפלשתינים אינם עם חסר יכולת. הם עם בעל סדרי עדיפויות נוראים", אבחנה וילף.

המשמעות המעשית של הניתוח הזה, הדגישה וילף, היא שזה "לא משנה מי מחליף את אונר"א - אלא מה מחליף אותה. לגיטימציה, כסף, סיוע ושירותים יש להזרים רק לאנשים שיימחקו מרשימות ה'פליטים' של אונר"א, ושבעצמם יעידו שהם מבינים שהם לא פליטים, שאין להם זכות שיבה ושאין להם שום כוונה לשחרר את פלשתין מהנהר ועד לים. צריך להבין ש־7 באוקטובר הוא יישום של 'חזון השיבה' הפלשתיני. יש נטייה לחשוב ש'זכות השיבה' היא דבר תמים, געגוע לבית של סבתא־רבתא או משהו כזה. לא. 'חזון השיבה' הפלשתיני הוא תמיד חזון אלים של ניצחון על המדינה היהודית. והסיבה לכך ש־7 באוקטובר עורר כל כך הרבה שמחה בקרב הפלשתינים, היא שכבר 75 שנה הם מחכים ליישום שלו".

את העקרונות הנכונים שהציגה וילף, אפילו הגורמים הניציים ביותר בממשלה ובצה"ל לא מעלים על דל שפתיהם. יש כאלה במערכת שלמרבה הצער עדיין מהדהדים את האגדה, שלפיה לאונר"א אין תחליף. אך אפילו מי שמתנערים מהסוכנות לא מתנים את העברת הסיוע ההומניטרי לעזה במחיקת שמות המסתייעים מרשימת ה"פליטים" הפיקטיבית.

הדגשים של זיגיק ווילף - שהמשבר ההומניטרי החמור בעולם בימים אלה מתרחש בכלל בסודאן, ושהפלשתינים הם לא אומללים שזקוקים לסיוע - קולעים ללב הבלוף הפלשתיני שכל העולם שותף לו. הרי העיסוק האובססיבי הבינלאומי במלחמה, ובפרט הדאגה המעושה לעזתים האומללים כביכול, לא קיימים בגללם - אלא בגללנו.

כי כשאפריקנים או ערבים הורגים אלה את אלה, לאף אחד לא אכפת. גם ערבי שרוצח יהודי זה לא סיפור, אלא אם כן הרצח היה אכזרי במיוחד. אבל כשיהודי פוגע בערבי - או־אז העולם קופץ,
או־אז אותן האומות שהרף המוסרי שלהן נמוך בעשר דרגות מזה של ישראל מטיפות בשער ומגלגלות עיניים. זהו השקר הגדול שנחשף בכנס הקטן בז'נבה - שקר שלפעמים נדמה כי גם מדינת ישראל נופלת בפח שלו.

בסוף אותו היום, בדרכי בחזרה לבית המלון, עברתי במקרה ליד המטה הראשי של UNHCR - סוכנות הפליטים של האו"ם, שמטפלת בכל עקורי העולם מלבד הפלשתינים. אם יום יבוא והיא זו שתקבל אחריות, לפחות על ערביי עזה, כצעד ראשון - נדע שבקהילה הבינלאומית יש רצון כן לפתור את בעייתם. עד אז, הכל אחיזת עיניים.