הכל בגלל ההגנה: סיפורו של פרוטוקול

יכול להיות שהטעות הראשונה התרחשה ב־23 במאי 1948, כאשר נדונה בישיבת הממשלה הפקודה להקמת צבא למדינת ישראל הטרייה, ובה נקבע גם שמו: "צבא הגנה לישראל". אנחנו רגילים לשם, שהרי לא היה לנו אחר, ולכן המילה "הגנה" נראית טבעית, ומתאימה לאופן שבו הורגלנו לתפוס את צה"ל ואת עצמנו. אנחנו לא סתם צבא. היינו יכולים לוותר על צבא בכלל, אבל אין ברירה. אז הקמנו צבא להגנה עצמית, ומכאן שמו.

אלא שצה"ל נקרא על שם "ההגנה", הגדול והמאורגן מבין הגופים הצבאיים של ימי טרם הקמת המדינה. סמל ההגנה - חרב וענף של זית - הוא חלק מסמל צה"ל ומשמש סיכת המ"מ של בוגרי קורס קצינים. בן־גוריון, שנתן לצבא את שמו, לאו דווקא התכוון לאמירה על תפקידו של צה"ל, אלא גם סימן טריטוריה.

בפקודת הצבא הראשונה הצבא הוא מלכתחילה צבא הגנה. לא שלא היתה התכתשות על השם, אלא שהיא היתה קצרה אפילו יותר מהדיון על הצורך בהקמת משרד הדתות. בפרוטוקול מישיבת הממשלה נרשם רק מתנגד אחד, השר משה שפירא מהפועל המזרחי. להתנגדותו היו שני טעמים: הראשון, שלוחמי אצ"ל ולח"י יסתייגו מהצטרפות לצבא שקרוי על שם ההגנה. ייתכן שחלק מההסתייגות נבע מהעובדה שכמה שנים קודם לכן אנשי ההגנה הסגירו את חברי האצ"ל לבריטים, ויחסי ההגנה עם האצ"ל והלח"י ידעו עליות ומורדות. הרבה מורדות.

הטעם השני היה עקרוני יותר: "אני שואל אתכם: איפה זה נאמר בעולם פארטיידיקונג מיליטער (צבא הגנה, ביידיש)?" - תהה שפירא, ובן־גוריון הגיב: "בגרמניה קראו לצבא וורמאכט" (כוח מגן, בגרמנית).

שפירא לא השתכנע וירד לשורש העניין: "שרתוק (משה שרת) רוצה להנציח את שם ההגנה. זכותה לא בשמה אלא במעשיה, ויהיה צורך להנציח אותם. אפשר יהיה להנציח אותם. צבא זה צבא. ההגנה באה מ'השומר'. ולו היינו משתמשים ב'השומר' – גם שם זה היה כלול? היינו אומרים 'צבא השומר'? הרי אנו יודעים את המצב. היו לנו ארגונים פורשים. הם נכנסים עכשיו לצבא, חייבים להיכנס. וכשייאמר 'צבא ההגנה', תראו איזה פירוש יינתן לדבר. מספיק בהחלט אם ייאמר 'צבא ישראל'".

במובנים רבים ההגנה עדיין מנסה לחסל את האצ"ל, והמשימה לא הופכת קלה יותר. לפני קום המדינה היה מדובר בארגון קטן, היום צריך להתאמץ באמת ולהימנע מקידום קצינים ימנים יותר

למרבה המזל, נמצאו לבן־גוריון תומכים אחרים. השר אהרון ציזלינג (מפ"ם) דיבר משל היה האב הקדמון של מנסחי מסמך רוח צה"ל: "אני בעד קיום המושג הגנה. זהו מושג של כבוד גדול לכולנו. אינני יודע מדוע אנו צריכים למחוק את המושג המיוחד, המאיר והמחנך שהביאנו עד הלום? אין לנו צבא תוקף". השר משה שרתוק (מפא"י) לא הסתיר את חיבתו למחתרת הנכונה: "יש נימוק מוסרי לשם הגנה. אנו מכניסים מונח חדש - צבא, אבל למה לנו להיפרד מהישן".

הפרוטוקול הנ"ל עשוי להיתפס כרכילות עתיקה לאנשים שמסרבים להרפות מן העבר. אבל איכשהו יוצא שישיבות ממשלה בראשות בן־גוריון יכולות להפיק תבנית שקשה מאוד לחרוג ממנה גם 75 שנים אחר כך. הרי אלמלא הפטור מגיוס שנתן ל־400 לומדי תורה - ייתכן שלא היינו מיטלטלים עד עצם היום הזה בין חוקי גיוס מוזרים לבין פסיקות בג"ץ חסרות תוחלת.

יש משמעות לעובדה שצבא ישראל הוא צבא הגנה על פי הגדרתה המילונית של המילה "הגנה", ויש משמעות לעובדה שצבא ישראל הוא מסגרת שנבנתה לפי מידותיה וערכיה של ההגנה דווקא, ולא אצ"ל. ההתבססות על ההגנה היתה הגיונית בימי קום המדינה - הוא היה הארגון הגדול והממוסד יותר, בפער. אך למסגרת יש כוח משל עצמה, גם כאשר האוכלוסייה שעוברת דרכה משתנה.

למסגרת יש השקפת עולם שהיא משמרת דרך מינוי הבכירים, נהלים ארגוניים ודרך המיתוסים שהיא מספרת לעצמה על עצמה. אחד המיתוסים הוא מיתוס "צבא העם". נכון שבישראל יש גיוס חובה באופן רשמי, אבל הכוח הלוחם מורכב מכאלה שרוצים להילחם. מתוך אמונה בצדקת הדרך, בחשיבות הצבא, ברצון להגן על המדינה גם במחיר החיים.

מיתוס נוסף הוא כור ההיתוך הצה"לי - ההיתוך הוא לא לכיוון איזה ממוצע אידיאולוגי של הלוחמים, אלא למה שנראה ראוי ונכון אצל הפיקוד הבכיר, וזה איכשהו תמיד נבחר מאותו החומר. החומר שהוסיף את עלה הזית לחרב שבסמל צה"ל. סליחה שאנחנו נלחמים, הרי אנחנו רק רוצים שלום. ולכן צבא הגנה יהיה כזה שיכניס למסמך רוח צה"ל את ערך הממלכתיות, ייקח על עצמו תפקידים אזרחיים כמו הוראה, הפעלת שתי תחנות רדיו, קידום שוויון מגדרי (בהוראת בג"ץ) וקיום כנס של זרוע היבשה בנושא שינוי האקלים (בשיתוף המכון למחקרי ביטחון לאומי, ה־INSS, גוף שקולט בכירי צבא בפנסיה ושכל תחזיותיו האסטרטגיות התרסקו על קרקע המציאות).

ויש משמעות גם לעובדה שהאנשים שמאיישים את צמרת צה"ל הם עדיין מההגנה, שיש לה זכויות רבות אבל גם קיבעונות וטעויות משלה. כמו, למשל, האמונה הבן־גוריונית שרק הם לבדם ראויים לעמוד בראש מוסדות המדינה.

להביא את הפקודה

בפתח ישיבת הממשלה סוקר בן־גוריון את מצב הקרבות. אם לתמצת: לא משהו. יש קצת הצלחות בגליל, אבל המצב בנגב החמיר, המצרים כבשו את משטרת עיראק סווידאן, ירושלים מופגזת ללא הפסקה, יש מחסור במים ובמזון, וגם - שייח' ג'ראח נכבשה מחדש על ידי הלגיון הירדני. לבן־גוריון יש הבחנה, ופתרון: "בשייח' ג'ראח היו אנשי אצ"ל והם ברחו. אני עומד להביא היום פקודה לחיסול האצ"ל".

במובנים רבים ההגנה עדיין מנסה לחסל את האצ"ל, והמשימה לא הופכת קלה יותר עם השנים. לפני קום המדינה ובמלחמת השחרור אנשי האצ"ל והלח"י היו מיעוט קטן, והיה קל לרצף את שרשרת הפיקוד באנשי ההגנה מקיר לקיר. היום צריך להתאמץ יותר, לצופף שורות, להימנע מקידום קצינים שהם דתיים יותר, התקפיים יותר, ימנים יותר. לשמור על הדנ"א הצה"לי המקורי מפני מוטציות. מעניין איך היו מתגלגלים הדברים אילו היו קוראים לצבא שלנו פשוט "צבא ישראל".