חיבוק או סטירה: הדילמה הישראלית - מה עושים עם קטאר?

באוקטובר 2018 הגיע המתח סביב רצועת עזה לאחד משיאיו. "צעדות השיבה", שיזם חמאס בתחילת אותה שנה, ואשר כללו מחאות המוניות מול גדר הגבול עם ישראל, הפכו במהרה להפרות סדר אלימות שהתקיימו מדי יום שישי, והתפתחו לסבבי לחימה בין צה"ל לחמאס. כאשר בישראל ביקשו להרגיע את הרוחות הסוערות ולפייס את חמאס, נמצא הפתרון אי־שם במפרץ הפרסי. הוא קיבל גם שם: "הכסף הקטארי".

בעסקה הקטארית ההיא, שאכן סיימה לבסוף את "צעדות השיבה" והעניקה לראשונה לקטאר מעמד יוקרתי של מתווכת לגיטימית בין ישראל לחמאס, היו מעורבים גם מצרים והאו"ם. את הצד הישראלי ייצג ראש המוסד דאז, יוסי כהן. בעזרתו, ותוך שהוא מקבל רוח גבית מראש הממשלה בנימין נתניהו, הוכנסו 15 מיליון דולר במזומן למזוודות, הועמסו על מטוס פרטי שהמריא מדוחא לנתב"ג, והועברו משם ישירות לרצועה בידי מוחמד אל־עמאדי, שזכה לתואר "השליח הקטארי".

זה עבד. הפעימה הראשונה של הכסף הקטארי הוכנסה לרצועה בנובמבר 2018, והמחאות פסקו. אך לקראת העברת הפעימה השנייה, בחודש דצמבר, העמידו הקטארים לפתע דרישה חדשה. בנסיכות התעקשו על כך שהכסף ישולם רק כששגריר ישראל בוושינגטון דאז, רון דרמר, יואיל בטובו להגיד להם מילה אחת - תודה.

הבחירה בדרמר לא היתה מקרית. מעבר למעמדו כדיפלומט הישראלי הבכיר ביותר וקרבתו הידועה לנתניהו, במשך שנים ניהל דרמר מלחמת חורמה נגד קטאר ברחובותיה של וושינגטון. דרמר, שראה בקטאר מדינה שאחראית בעיקר למימון האחים המוסלמים, אל־ג'זירה ואנטישמיות, וכזו שמנסה לתקוע מקלות בגלגלי הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה שהיתה אז בראשית דרכה - ניסה לשכנע בכך גם את חבריו הרבים בממשל האמריקני. אלו לא ממש התרשמו. האינטרס הלאומי האמריקני ראה בקטאר בעלת ברית במפרץ הפרסי בואכה איראן, גם אם בעלת הברית הזו מפירה זכויות אדם ומשתפת פעולה עם ארגוני טרור.

דרמר, ככל הנראה תוך חריקת שיניים, שיתף לבסוף פעולה עם הדרישה הקטארית. לדברי אדם ששוחח איתו באותה תקופה, זה קרה מפני שצה"ל נערך באותם ימים למבצע "מגן צפוני" נגד מנהרות חיזבאללה, ובממשלת ישראל העדיפו לשמור את הגזרה הדרומית רגועה כדי לשחרר כוחות לצפון. "ממשלת ישראל מודה לשגריר האו"ם (ניקולאי) מלדאנוב, למצרים ולקטאר, ולמאמציהן לשפר את המצב ברצועת עזה", כתב בטוויטר. "ממשלת ישראל מקווה שניתן יהיה להגיע להסכם לטווח ארוך שיבטיח ביטחון לישראל וישפר את המצב ברצועת עזה". העובדה שדרמר הודה קודם כל לאו"ם ולמצרים, ורק בסוף לקטאר, לא היתה מקרית. סביר להניח שזו היתה הדרך שלו להביע את מחאתו.

כך או אחרת, הקטארים ירדו מהעץ. כבר באותו יום הועברה לרצועה הפעימה השנייה, 15 מיליון דולר נוספים במזוודות מזומנים. שיטת המזוודות הפכה ממוסדת עם הזמן ונמשכה עד למבצע שומר החומות במאי 2021. אז התגלה לראשונה שהכסף הקטארי לא כיבה את מדורת השנאה של חמאס, אלא שפך עליה דלק. "קיווינו שהמעורבות הקטארית והכסף הקטארי יביאו אותנו להסדרה עם חמאס", יודה לימים יוסי כהן, "אבל זה קצת יצא משליטה".

אותם השחקנים

הסוגיה הקטארית חזרה לאחרונה לשולחן מקבלי ההחלטות בישראל, וביתר שאת. מה שהיה פעם "צעדות השיבה", הפך ל־7 באוקטובר. קטאר, המתווכת האולטימטיבית, נקראה שוב לחדר המשא ומתן בתור הגורם היחיד שיכול לרקום את ההסכם המורכב, שיחזיר לישראל את מאות האזרחים והחיילים שנחטפו בידי חמאס באותו בוקר זוועתי.

על חשיבות קטאר למימוש ההסכם אין חולק. קטאר, "הבנקאית של חמאס" ומי שמחזיקה בכספי מנהיגי הארגון ומארחת אותם בשטחה, היא בעלת המנופים הגדולים ביותר על ארגון הטרור. הסברה בישראל היא שסינוואר גם בונה על קטאר שתממן מכיסה את שיקום עזה, אם חמאס עדיין יהיה שם בשלטון לאחר המלחמה.

ואולם הסוגיה המרכזית שמעסיקה לאחרונה את הצמרת המדינית־ביטחונית בירושלים ובתל אביב, לא מתמקדת ב"אם" הקטארי אלא ב"כיצד": השאלה היא איזה יחס פומבי צריכה ישראל להעניק לקטאר כדי שהעסקה תצא לבסוף לפועל - האם לשמור על כבודה, להודות לה כשהיא דורשת זאת ולהצניע את היותה מממנת טרור, או דווקא לחשוף את ערוותה, להצביע עליה בראש חוצות כגורם בעייתי, וזאת כדי להפעיל עליה לחץ בינלאומי, שבתורו יופנה כלפי חמאס. ובמילים אחרות: האם לחבק את קטאר, או לתת לה סטירה.

גם הפעם, כאילו לא חלפו חמש שנים, הגיבורים הם כמעט אותם גיבורים, והעמדות אותן עמדות: מצד אחד המוסד, כעת בראשותו של דדי ברנע, שרואה בקטאר גורם שיש להקפיד בכבודו; מצד שני דרמר, כעת השר לעניינים אסטרטגיים, שממשיך לטעון בפורומים סגורים ובשיחות עם האמריקנים, שקטאר היא מדינה מסוכנת, רעה, שמעודדת כאוס במזרח התיכון ושחובה לסמן אותה ככזו; ובתווך האמריקנים ונתניהו.

הצצה אל הדיונים הרגישים ביותר בצמרת הישראלית משרטטת את הגישות השונות סביב "השאלה הקטארית", ומאירה באור חדש את התנהלותו של נתניהו בשבועות האחרונים. נדמה שראש הממשלה, מאבות "הכסף הקטארי" ומי שבראשית המלחמה התנהל במתינות מול דוחא ואף שלח את ראש המל"ל, מקורבו צחי הנגבי, להודות לה ולהציגה כ"גורם חיוני", החליף לאחרונה דיסקט. בהקלטות שדלפו משיחות שערך עם משפחות החטופים בסוף ינואר, כבר נשמע נתניהו אומר שהוא נמנע מלהודות לקטאר וכינה אותה "בעייתית יותר" מהאו"ם. כעבור כמה ימים אמר בקולו ש"קטאר משרתת את חמאס". זו היתה, כמעט, שבירת כל הכלים.

הדברים הללו של נתניהו אכן עוררו את זעמם של הקטארים, שרגישים מאוד לביקורת. בדוחא טענו שנתניהו "מעדיף את הקריירה הפוליטית שלו במקום את הצלת החטופים", והשבוע אף האשים דובר משרד החוץ של קטאר את נתניהו בניסיון לפוצץ את המשא ומתן ו"להאריך את הלחימה". למרות זאת, ואולי בגלל זה, שלשום הודיע השר בני גנץ - ולא נתניהו, ששמר על שתיקה - שדווקא מסתמנת פריצת דרך במשא ומתן בתיווכה של קטאר.

התגובות הנעלבות של קטאר מיחסו החדש של נתניהו זכו להד במערכת הפוליטית בישראל ובחלקים מהתקשורת המקומית. אחת הטענות המקובלות לאחרונה היא שנתניהו אכן מנסה לחבל במערכת היחסים העדינה עם קטאר כדי לחבל בעסקה, שעשויה להביא לסוף המלחמה ולקיצו הפוליטי. ואולם התעמקות ב"שאלה הקטארית", שמעסיקה רבות את מקבלי ההחלטות בישראל, חושפת היבט אחר, פחות מדובר, באשר לאסטרטגיית המשא ומתן של נתניהו. נדמה שראש הממשלה, שמאוכזב מקצב ההתקדמות בשיחות מול חמאס, החל לזנוח לאחרונה את הגישה הרכה שמקדם המוסד מול קטאר, ולהתקרב לעמדה הניצית יותר של מחנה דרמר. סטירה במקום חיבוק.

האגו משחק תפקיד

יחסי ישראל־קטאר, שמאז שנות ה־90 ניהלו ביניהן קשרים כלכליים, נותקו לאחר מבצע עופרת יצוקה ב־2009 ונותרו כך במשך כעשור. אך מרגע שקטאר הפכה לשחקנית מרכזית ביחסי ישראל־חמאס בעקבות משבר "צעדות השיבה", הקפיד המוסד לשמר את מעמדה ככזה. בפברואר 2020, למשל, טסו יוסי כהן ואלוף פיקוד הדרום דאז, הרצי הלוי, לדוחא, ושם נפגשו עם היועץ לביטחון לאומי הקטארי. השניים הפצירו בו להמשיך להזרים כסף לחמאס, כדי שארגון הטרור הרצחני יוסיף לשבת בשקט. כהן, השושבין של "הכסף הקטארי", הפך ברבות השנים לאורח קבוע בדוחא, ואף ביקר שם במהלך המלחמה הנוכחית, אף שאין לו תפקיד רשמי.

גישת המוסד לקטאר השתנתה לאחר עזיבתו של כהן ועם כניסתו של דדי ברנע ללשכת ראש המוסד. ברנע, שעוד כסגנו של כהן התנגד נחרצות לכל מעבר של כסף קטארי לרצועה ומעורבות קטארית בעזה, טען שהכסף הזה מופנה להקמה של תשתיות טרור והתחמשות. כאשר נפתלי בנט מונה לראש הממשלה, נערך בלשכתו דיון אסטרטגי בעניין. ברנע דרש אז להפסיק את הזרמת הכסף לעזה, אך בנט לא השתכנע לחלוטין. הצעת הפשרה היתה כי הכסף הקטארי יועבר לרצועה באמצעות חשבונות בנק של האו"ם, הניתנים לפיקוח הדוק יותר מאשר מזוודות עם שטרות במזומן.

אבל לאחר 7 באוקטובר, בלית ברירה, ברנע ויתר הצמרת הביטחונית־מדינית כן תמכו בהכנסתה של קטאר כמתווכת לעסקת השבת החטופים. ברנע גם דגל כאמור בגישה מקילה כלפי קטאר, גישה שאומצה בתחילת הדרך בידי נתניהו: ישראל, במהלך המשא ומתן מול חמאס, נהגה בקטאר בכפפות של משי והקפידה שלא להעליב אותה.

אל תוך גישת המוסד כלפי קטאר נכנסים, איך לא, גם שיקולים של אגו ויוקרה ארגונית. המוסד, גם אם ברנע העומד בראשו אינו מאוהדיה הגדולים של קטאר, הוא הגוף שמנהל את הקשר בין ישראל לנסיכות. זאת לעומת השב"כ, שמנהל את מערכת היחסים הישראלית מול מצרים, שגם היא צד במשא ומתן עם חמאס. למוסד ולברנע, אם כן, יש אינטרס לשמר את מערכת היחסים עם קטאר ולהציג אותה כגורם העיקרי שתרם להבשלת העסקה, אם זו אכן תבשיל. עסקה מוצלחת אף עשויה להצדיק בדיעבד, לפחות חלקית, את ההחלטה של המוסד להשתמש בכסף הקטארי להפסקת "צעדות השיבה".

מבחינתו של ברנע, היחס העדין כלפי קטאר הוא שיטת הפעלה מבצעית, שאכן הוכיחה עצמה בסבבי המשא ומתן הקודמים, והובילה לשחרורם של יותר מ־100 חטופים. אך בשבועות האחרונים החל נתניהו, כך נדמה, לחשוב שהיא דווקא מזיקה לקידום עסקה נוספת, כאשר חמאס הציג לישראל דרישות בלתי אפשריות וסירב להתגמש במשך זמן רב. לאחרונה, כאמור, החל נתניהו לגלוש לעבר גישת דרמר. הגישה הזו גורסת כי לקטאר יש אינטרס מובהק לשמר את שמה הטוב בעולם, ורק אם ישראל תפעל לפגוע בשם הזה, קטאר תתחיל להתאמץ ולהפעיל לחץ על חמאס כדי להוריד את ישראל מגבה.

קונים הכל

קטאר, ח'ליפות אסלאמית שקיבלה את עצמאותה מהבריטים ב־1971, היא אחת המדינות העשירות בעולם בזכות עתודות הנפט והגז שבשטחה. המדינה, שמערכת המשפט שלה נשענת על חוקי השריעה, מנצלת את הונה הרב לתמוך בשפע של ארגונים בעלי גישה אסלאמיסטית רדיקלית, ובהם גם ארגוני טרור.

על פי הערכות שונות, בעשור האחרון העבירה קטאר לחמאס כ־5 מיליארד דולר, תוך שהיא גם מארחת בנדיבות את מנהיגי הארגון בשטחה, ובראשם איסמעיל הנייה, שהגיע השבוע לשיחות המשא ומתן המתנהלות בקהיר.

קטאר העניקה חסות גם למנהיג האחים המוסלמים, השייח' יוסוף אל־קרדאווי, אחד מבכירי פוסקי ההלכה האסלאמיים, הידוע בעמדותיו האנטישמיות הקיצוניות. באמצעות ערוץ הטלוויזיה הממשלתי אל־ג'זירה, הפופולרי ביותר ברחוב הערבי, מעודדת קטאר את תנועת האחים המוסלמים ברחבי המזרח התיכון, ומאיימת בכך על יציבות המשטרים הסוניים המתונים במצרים, בירדן ובמדינות נוספות. קטאר גם מנהלת יחסים קרובים עם איראן ושותפה איתה בשדה גז ענק במפרץ.

אך מדיניות החוץ הפרגמטית של קטאר, בשילוב ההון העצום שלה ונטייתה לפזר אותו, מאפשרים לה לשתף פעולה לא רק עם איראן וחמאס, אלא גם עם המערב. כך, למשל, בשני העשורים האחרונים השקיעה קטאר מיליארדי דולרים בעסקים באירופה, מנהיגיה הפכו לאורחים רצויים ביבשת, ומשפחת המלוכה רכשה את מועדון הכדורגל פריז סן ז'רמן והפכה אותו למזוהה עימה.

שיאו של תהליך ההתערות של קטאר במערב הגיע לאחרונה, כאשר המדינה אירחה את גביע העולם בכדורגל, שזכה לפופולריות עצומה בכל רחבי העולם וצבע את קטאר בצבעים של קדמה. בימים אלה קטאר, שהבינה שספורט הוא מקדם מכירות מצוין, אף מארחת את אליפות העולם בשחייה (לפני כן אירחה את אליפות העולם בג'ודו) ומנסה לרכוש לעצמה קבוצת בליגת הפוטבול האמריקאית, ה־NFL.

פרט לספורט, משקיעה קטאר הון עצום גם בחינוך. "קטאר היא כוח רע, אבל הם מספיק חכמים כדי לזרוק 20 אחוז מהכסף שלהם על דברים 'טובים'", אומר גורם ישראלי. רוב הכסף הקטארי המוקדש לחינוך זורם לאקדמיה האמריקנית: לאחרונה העניקה קטאר יותר ממיליארד דולר בתרומות לקורנל ולהרווארד ויותר מחצי מיליארד דולר לאוניברסיטת ייל, כדי לממן תוכניות ומלגות הקשורות ללימודי אסלאם והמזרח התיכון. בעקבות כך הפכה קטאר לתורמת הגדולה ביותר לאוניברסיטאות היוקרה בארה"ב.

אבל הכסף הזה לאו דווקא מקדם שיח ליברלי באקדמיה האמריקנית. במחקר שערך לאחרונה המכון לחקר אנטישמיות גלובלית ומדיניות, התגלה כי חלק ניכר מהכסף שהועבר מקטאר, הגיע לאוניברסיטאות מבלי שדווח עליו כנדרש, עדות ליכולת של קטאר "לשמן" את מי שהיא רוצה ביקרו. המחקר גם מצא התאמה בין מימון לא מתועד שכזה לגילויים של אנטישמיות ולפגיעה של חופש דיבור וחופש אקדמי בקמפוסים. לדברי גורמים בישראל, קטאר היא למעשה המממנת העיקרית של האנטישמיות הממוסדת בארה"ב.

היחסים המורכבים בין קטאר לארה"ב אינם מסתיימים באוניברסיטאות ובקבוצות פוטבול. קשריה ההדוקים של קטאר עם איראן לא מונעים ממנה לארח בשטחה את הבסיס הצבאי האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון, אל־עודייד. ממשלת קטאר גם מממנת את הבסיס הזה במיליוני דולרים מדי שנה, אותו בסיס שממנו יצאו לאחרונה התקיפות האוויריות נגד הח'ותים בתימן, שהם כידוע בני חסותה של איראן. הסיפור הקטארי־אמריקני־איראני הזה הוא אולי הביטוי המובהק ביותר ליכולתה של קטאר לנהל יחסים תקינים עם כולם.

דווקא בגלל מערכת היחסים הידידותית בין ארה"ב לקטאר, אבסורדית ככל שתהיה, יש בישראל מי שמאמינים כי המפתח להפעלת לחץ על קטאר נמצא בוושינגטון. קטאר חרדה ליחסיה עם האמריקנים והם, לדברי אותם גורמים בישראל, היחידים שיכולים לגרום לה להזיע.

יוקרתה של המתווכת

לדברי ד"ר מיכל יערי, מומחית למדינות המפרץ הערביות באוניברסיטת בן־גוריון והאוניברסיטה הפתוחה, "קטאר היא ככל הנראה המדינה היחידה בעולם שמסוגלת לנהל קשרים בו בזמן עם מדינות וארגונים שהם אויבים זה לזה, והיכולות האלה הפכו אותה לגורם מאוד ייחודי בנוף המזרח־תיכוני. קטאר, לפחות עד לעת האחרונה, היתה בין הגורמים היחידים שהצליחו להעביר מסרים בין ישראל לחמאס, ולכך יש להוסיף את מנופי ההשפעה שהיו לה על חמאס, ואולי עוד ממשיכים להתקיים בצורה זו או אחרת. חשוב להבהיר: קטאר לא פועלת לשחרור החטופים ממניעים אלטרואיסטיים, וזה לא שטוב העולם עומד לנגד עיניה. היא פועלת כמתווכת משום שזה כלי אפקטיבי מאוד לקידום יעדיה הלאומיים, ובראשם הפיכתה לשחקנית מרכזית לא רק בפוליטיקה האזורית, אלא בזו העולמית.

"יש לכך יתרונות וחסרונות מהזווית הישראלית", מסבירה יערי, "החיסרון הגדול הוא שאנחנו תלויים בה במידה רבה לשם השבת החטופים הביתה. היתרון הוא שקטאר חייבת לגזור הצלחות במשא ומתן בין ישראל לחמאס, משום שאם היא תיכשל במשימת התיווך, חשיבותה כמתווכת תפחת משמעותית ומכאן מעמדה בעיני העולם המערבי והערבי. המשמעות היא שישראל צריכה לנצל את הרצון הקטארי להתברג בצמרת הפוליטיקה האזורית כדי לקדם את יעדיה.

"קטאר גם רוצה מאוד שהדלתות בוושינגטון ייפתחו עבורה, אבל היא יודעת שיהיה קשה מאוד לפתוח אותן, אם היא תיתפס על ידי הממשל והציבור האמריקני כמדינת טרור. מצד שני, גם האמריקנים פיתחו תלות מסוימת בקטאר בשל הבסיס הצבאי האמריקני שנמצא בשטח המדינה המפרצית הזו. לכן בהחלט ייתכן שהדרך להשפיע על קטאר היא לכרסם בתדמית שהיא מנסה לייצר ולגייס את הממשל האמריקני כדי להפעיל עליה לחץ במקומות שכואבים ורגישים לה".

עם זאת, יערי סבורה שבשבועות האחרונים נתניהו הגזים במידת הלחץ הפומבי שהוא מפעיל על קטאר. "ככלל, אני תמיד חושבת שהעברת מסרים בין מדינות צריכה להתנהל מאחורי דלתות סגורות ובאמצעות דיפלומטיה שקטה", היא מסבירה. "יש לא מעט היגיון בתפיסה הישראלית שאומרת שצריך להאיץ בקטאר לפעול באמצעות פגיעה בדברים שמהותיים לה. עם זאת, אני לא בטוחה שהדרך היא התבטאויות פומביות חריפות של ראש הממשלה. קטאר לא תפסיק לפעול לשחרור החטופים בגלל אמירות נתניהו".