המודיעין המוקדם על הטבח הצפוי בהם, הגיע ליהודי חברון בקיץ 1929, שבועות ספורים לפני שפרצו מאורעות תרפ"ט בעיר האבות, אך קצת כמו לפני הטבח הנורא של 7 באוקטובר 2023, הם סירבו להאמין לדברים. כבר אז נשבו יהודים בקונספציות. אז היו אלה קשריהם הטובים עם ערביי העיר, שהשלו את יהודי חברון להאמין כי לא יאונה להם כל רע. אפילו כשההסתה בדבר כוונתם לכאורה של היהודים "להשתלט על מסגדי הר הבית ולהחריבם" גלשה מירושלים והגיעה לחברון, היהודים עדיין סירבו להאמין.
אחד הרוצחים בפרעות בחברון, שבהן נרצחו 67 יהודים, היה מוחמד ג'מג'ום, שהוצא להורג על ידי הבריטים לאחר ששחט ארבעה אנשים בבית משפחת אבושדיד בחברון: אליהו אבושדיד ובנו יצחק, ויעקב גוזלן ובנו משה. אחד מצאצאיו, המחבל פאדי ג'מג'ום, חברוני במקור, שעבר להתגורר במחנה הפליטים שועפאט, הוא שרצח ביום שישי שעבר בצומת ראם את אורי יעיש וישי גרטנר הי"ד.
הרוצח פאדי, כמו אחד מאבות משפחתו, הרוצח מוחמד, הוסתו שניהם להאמין שאל־אקצא בסכנה ומאוים על ידי היהודים. בהפרש של כמעט מאה שנה יצאו שניהם לרצוח יהודים, מתוך אמונה שבכך הם "משחררים את אל־אקצא מטומאת היהודים", ואף מממשים את החדית' המפורסם, שעל פיו לפני יום הדין המוסלמים יהרגו את היהודים.
סרן הראל שרביט, שנפל בעזה, לחברו: ״בכל מבנה יש תמונה של הר הבית, זה הזכיר לי בשביל מה אני נלחם״
גם בראשית המאה שעברה בתקופת הרמדאן התקשו היהודים בארץ להאמין שדווקא בחודש שמאפייניו הדתיים הם תפילות, צום, צדקה והתבוננות פנימית, שכניהם יפגעו בהם - אך התבדו שוב ושוב.
הסופר היהודי ארתור קסטלר, מזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי, היטיב לתאר באותן שנים את התנהלות אנשי הדת המוסלמים ואת השפעתם על ההמונים. קסטלר התייחס לפגיעות הרבות ביהודים בראשית המאה הקודמת. "אנשי הדת המוסלמים בזמני", העיד קסטלר, "נהגו לקרוא בממוצע פעמיים בשנה למרחץ דמים קדוש. בעל בית ערבי נחמד ושוחר שלום היה מתבדח עם דייריו היהודים בחודש רמדאן, אחר כך היה הולך למסגד, מקשיב לדברי המטיף, ואחר רץ הביתה לשחוט את הדייר, את אשתו ואת ילדיו בסכין מטבח... מעולם לא נמצאתי בקירוב כזה לאלוקות ובמרחק כה רב ממנה".
השנה עלול מפגש הזמנים בין הרמדאן, שיחל בשליש השני של מארס, לבין ההסתה השיטתית בעניין "אל־אקצא בסכנה", להיות טעון אף יותר מאשר בשנים קודמות על רקע טבח 7 באוקטובר ("מבול אל־אקצא", בפי הפלשתינים) והמלחמה שמתנהלת בעזה.
התרחיש הגרוע שמערכת הביטחון מתכוננת לקראתו, מתאר התלקחות של קווי התפר בערים המעורבות; התגברות בפיגועים, בעיקר פיגועי יחידים, בדמות דקירות, דריסות ואף ירי - הן בתוך הקו הירוק, והן בתחומי יהודה ושומרון; ניסיונות להדליק את הר הבית במהלך התפילות והדרשות; וכן ניסיונות להשאיר בהר, בלילות, קהל מתבצרים שינסה לפגוע במתפללי הכותל המערבי עם שחר. גם סכנת "היפוך קנים" מצד בודדים או קבוצות במנגנוני הביטחון הפלשתיניים ביו"ש נמצאת ברשימה, אפשרות להתפרעויות של ערביי הנגב על רקע הריסת מבנים לא חוקיים שם, וכן - איום גובר דווקא על הציבור החרדי (בשל חזותו היהודית המובהקת והסיכוי הנמוך לטעות בזיהוי).
מערכת הביטחון נערכת לקדם את פני הרעה. לבד מתגבור כוחות משמעותי, המשטרה מיפתה יותר מ־300 נקודות חיכוך ברחבי הארץ ואימנה כוחות ייעודיים בכל מחוז, כדי שיכירו את נקודות החיכוך ויגיעו אליהן במהירות. ישראל מדברת גם עם ראשי רשויות ערביות בארץ, וכן עם הרש"פ ועם ירדן, בניסיון למנוע התלקחות ערב הרמדאן ובמהלכו ביו"ש, בירושלים ובהר הבית.
ראש המל"ל צחי הנגבי ומתאם פעולות הממשלה ביו"ש, האלוף רסאן עליאן, כבר פגשו את בכיר הרש"פ חוסיין א־שייח', ויהיו עוד פגישות, גם עם גורמי ביטחון בירדן. על רקע חילוקי דעות בין השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לבין השב"כ והמשטרה, אומצה השבוע בדיון בלשכת ראש הממשלה פשרה: ישראל תתיר כניסת פלשתינים מיו"ש להר הבית ברמדאן, רק אם הם בני 60 ומעלה או מתחת לגיל 10. באשר לערביי ישראל, שבן גביר דרש להטיל גם עליהם הגבלות גיל, הוחלט למנוע כניסה רק מ"מסורבי כניסה" ספציפיים (כמה אלפים) מטעמי ביטחון, אך לא באופן גורף. במערכת אף נשמעים קולות שקוראים לשקול צמצום בהיקף הפעילות המיוחדת נגד הטרור במהלך הרמדאן במוקדים כמו טול כרם, שכם או ג'נין, למעט מקרים של "פצצות מתקתקות", וכן לחדול בתקופת הרמדאן מהריסת מבנים לא חוקיים בפזורה הבדואית בנגב.
"קלף מנצח"
אלא שעיקר החשש בתקופה הקרובה קשור להסתה בעניין אל־אקצא, שהביאה בשנים האחרונות לאינספור פיגועים וניסיונות פיגוע ברחבי הארץ. הפלשתינים רואים עצמם כבר שנים כנושאי הלפיד במאבק שנועד "להציל את המסגד מידי ישראל". הם מתארים אותו כ"שבוי", "מחולל", "מטונף", ו"מאוים". להבנתם - אל־אקצא, כטריטוריה מוסלמית קדושה - נתון בסכנה נוראה. רבים מהם מאמינים לגרסאות הרבות מספור של העלילה, שלפיה מדינת ישראל זוממת למוטט את המסגדים בהר הבית. רבים אחרים מאמינים לנדבך הנוסף שנבנה בשנים האחרונות על גבי עלילת היסוד, ולפיו ישראל זוממת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ולאפשר שם תפילות מוסדרות, רשמיות והמוניות של יהודים, בניגוד לתפילות המצומצמות והלא הפגנתיות (ללא טלית, תפילין, ספר תורה או סידורים) שמתקיימות שם בשנים האחרונות.
העובדות - הניהול האוטונומי של ההר על ידי רשויות הדת המוסלמית וההגבלות הרבות שמוטלות על יהודים שם - כמעט אינן משחקות תפקיד בעולמם של ההמונים שמאמינים לעלילה, או בעולמם של המחבלים הרבים שהוסתו לפגע בשמה בשנים האחרונות. האמונה והרגשות הדתיים מאפילים על ההיגיון ועל העובדות.
מאז מלחמת ששת הימים, כמעט מדי שנה, נזרעים גרעיני העלילה באופנים שונים ומשונים, מופרכים ודמיוניים, והם מרעילים כל שיח רציונלי בנוגע למתרחש בהר ובאל־אקצא. מבחינת קהל היעד שלה, מיליוני מוסלמים בארץ ובעולם, העלילה הפכה מובנית, קליטה ואמינה, עד שהיתה למעין רפקלס מותנה שמגיב אוטומטית לגירויים קבועים. כך, למשל, אירע ביולי 2018, כשרעידות אדמה תכופות בעוצמה של כ־3.5 בסולם ריכטר פקדו את אזור הכנרת. כמעט מייד מיהרו ד"ר נאסר אל־לחאם, העורך הראשי של סוכנות הידיעות הפלשתינית מען, דרשן מסגד אל־אקצא שייח' עכרמה סברי והארכיבישוף עטאללה חנא, מראשי הכנסייה היוונית אורתודוקסית בירושלים, לקשור בין רעידות האדמה הללו לבין "התוכניות הישראליות להפלת אל־אקצא".
בסוף אותו חודש, כשנשמטה אבן הרודיאנית בת כ־2,000 שנה ממרומי הכותל המערבי והתנפצה על אחת מרחבות התפילה, שוב קפצו על האירוע כמוצאי שלל רב דוברים פלשתינים רבים, ושילבו גם אותו ב"מזימה הישראלית להפלת אל־אקצא". אחד מהם, דובר תנועת פת"ח, אוסאמה קוואסמה, ראה בנפילת האבן מהכותל הוכחה לכך ש"ישראל גיבשה תוכנית להרוס את מסגד אל־אקצא". קוואסמה קשר בין "עבודות ארכיאולוגיות שמתקיימות באזור הר הבית במשך שנים רבות" לבין נפילת האבן. היתה זאת תיאוריה שחוקה מרוב שימוש, שאנשי מקצוע ומדע פסלו פעמים רבות. ולמרות זאת, קוואסמה לא היסס להשתמש בה. הוא ידע שכמעט תמיד העלילה היא קלף מנצח.
בדרך דומה טפלו גורמים מוסלמיים על ישראל אלפי פעמים את העלילה, וקשרו בינה לבין חפירות ארכיאולוגיות רבות שישראל ערכה במהלך השנים סביב חומת הר הבית. החפירות האלה ופרסומן אפשרו לכל שוחרי התרבות והמדע, בני כל הדתות, לזהות את שרידי עברם הטמונים באדמת ירושלים, ללמוד אותם, להזדהות עימם, וגם להתחבר באמצעותם אל המורשת שלהם. אלא שמנקודת המבט של מעלילי "אל־אקצא בסכנה", היתה כאן הזדמנות פז שהם לא היו מוכנים להחמיצה. הם נהגו כך גם כשישראל חשפה את ארמונות בית אומיה המוסלמיים למרגלות הכותל הדרומי של הר הבית, גם כאשר נחשפה, לאורך השנים, עיר דוד, מרחק מאות מטרים מדרום להר, וגם כאשר שופץ גשר המוגרבים באזור רחבת הכותל.
לשיא האבסורד הגיעו הדברים כשהפלשתינים תקפו את ישראל על שיקום בית הכנסת "החורבה" בעיר העתיקה של ירושלים. "החורבה" פוצץ על ידי הירדנים ב־1948, וישראל שיקמה אותו וחנכה אותו מחדש ב־2010. מיקומו של בית הכנסת ומפלס גובהו ביחס להר פסלו אפילו אפשרות תיאורטית לכך שבנייתו תערער את יציבות המסגדים. אבל שוב - העובדות לא שיחקו תפקיד בעלילה, שהצליחה שוב להלהיט את האווירה ולהביא לפיגועים ולפגיעה ביהודים.
תינוקת ושמה "סכין ירושלים"
בדרך כלל לוו ההאשמות במבול של איורים וקריקטורות, שפורסמו בבמות שונות - בעיתונים, באתרי אינטרנט וברשתות, ברחבי העולם הערבי והמוסלמי. בעיתון "אל־ראי" הירדני פורסמו בעבר קריקטורות שבהן נראו נחשים שמטפסים על המסגד בהר הבית או תמנונים, שבמרכזם צויר מגן דוד, ששולחים את זרועותיהם ולופתים את כיפת מסגד אל־אקצא. השימוש בנחש ובתמנון לא היה מקרי. זיהוי היהודי עם התמנון והנחש רווח בגרסאות שונות של "הפרוטוקולים של זקני ציון" מראשית המאה ה־20.
באפריל 2010 פרסם "אל־דוסתור" הירדני קריקטורת זוועה נוספת, שבה נראה יהודי בעל מבט שטני זולל גביע גלידה בדמות מסגד אל־אקצא. בנובמבר 2015 פרסם ביטאון הרש"פ איור, שבו נראו שתי דמויות רפאים. האחת ייצגה את ישראל, והאחרת - מחבל בדאעש. הן ניצבו זו לצד זו אוחזות יחדיו בחרב ארוכה ועורפות יחדיו, האחת - ישראל - את ראשו של מבנה כיפת הסלע, והאחרת - המחבל מדאעש - ראש של שבוי. המסר היה ברור: ישראל ודאעש חד הם.
קריקטורה אחרת שפורסמה באתר נציבות ההסברה והתרבות של פת"ח, הציגה את ישראל בדמות מלאך המוות, עטוף שחורים, מגן דוד רקום על מצנפתו, והוא אוחז בידו גרזן גדול ומניף אותו מעל דמות של פלשתיני. הפלשתיני באיור הוצג כשהוא כורע על ארבע, וראשו, בדמות כיפת הסלע - מונח על גזע עץ, מוכן ומזומן לכריתה.
בחשבון הטוויטר של תנועת פת"ח פורסמה בעיצומו של אחד מגלי הטרור קריקטורה שהציגה רעול פנים משעין אל כתפו סכין, ככינור, ומשתמש במפתח המסמל את "שיבת" הפלשתינים בתור קשת נגינה (על גבי הסכין). כל זאת על רקע נוף של מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע. לצד האיור פורסם טקסט על "סימפוניית אהבה" פלשתינית לירושלים ו"טינוף המתחם הקדוש שלנו". בהזדמנות אחרת פרסם פת"ח תמונה ותעודת לידה של תינוקת פלשתינית שזה עתה נולדה. לתינוקת ניתן השם "סכין ירושלים".
אלה הן דוגמאות על קצה המזלג בלבד. רבות מהן תועדו בספריו של החתום מעלה ובספריו של פרופ' יצחק רייטר. ההנהגה הפלשתינית איששה וגיבתה את מערכת ההסתה הזאת בעניין אל־אקצא. אבו מאזן, למשל, קרא למנוע מהיהודים להיכנס להר "בכל דרך שתהיה", וקבע ש"אין להם זכות לטמא אותו". המופתי לשעבר, מסית העל, שייח' עכרמה סברי, שהשבוע הוחלט להעמידו לדין בגין שתי עבירות של הסתה לטרור, הבהיר שהמוסלמים "עדיין לא הקריבו במידה הראויה למען שחרור אל־אקצא". סברי אף הבהיר כי "המוסלמי אוהב את המוות ואת השהאדה, כפי שהיהודים אוהבים את החיים...". יורשו בתפקיד, שייח' מוחמד חוסיין, הזהיר מפני "מלחמת דת קרבה", והיהודים הוצגו פעם אחר פעם כצלבנים החדשים, שסופם "ידמה לגורל הממלכה הצלבנית", ברגע שיקום "צלאח א־דין של ימינו".
אל־אקצא "הנתון בסכנה" שולב גם במשחקי ילדים רבים, כולל משחק מונופול מיוחד שניתן לו השם "הדרך לירושלים", ובתחרות חיבורים כלל־אסלאמית לילדים בסוגיית אל־אקצא, שאליה הוגשו יותר מ־20 אלף חיבורים שנכתבו על ידי ילדים מ־20 מדינות. גם בספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית מתואר אל־אקצא כ"שבוי". בספר "החדית' הנאצל ומדעיו" לכיתה י"א, למשל, נשאלו התלמידים: "האם המוסלמים מרחבי העולם יחושו לעזרת מסגד אל־אקצא ואנשיו כדי לשחררו מידי הגזלנים?", וכן: "על מי מוטלת האחריות לשחרור מסגד אל־אקצא?" בספר נוסף בשפה הערבית, לכיתה ז', נשאלו הילדים: "היכן הפרשים שידהרו לאל־אקצא, וישחררוהו מעוזרי השטן..."
"ח'ליפות תשחרר את ירושלים"
אם בספרי הלימוד של הרש"פ הסתפקה האינדוקטרינציה בהצגת שאלות מנחות, הרי המטיפים במסגד אל־אקצא סיפקו לאורך השנים גם את התשובות. חאלד מוגרבי השתמש בעלילת הדם הידועה על מצות שהיהודים הכינו מדמם של ילדים נוצרים בחג הפסח. דרשן אחר קרא לפקיסטן ולאומה המוסלמית "לשחרר את ירושלים" וזעק: "איפה צלאח א־דין והח'ליף של המוסלמים? האם אכפת לך שהיהודים מטמאים את מקום המסע הלילי של הנביא בזוהמה שלהם?". עומר אבו סארה נידון לשמונה חודשי מאסר, אחרי שהפליג בתיאורים מפורטים שציירו את היהודים כבעלי התכונות הרעות ביותר וכבריות הגרועות ביותר שהילכו אי־פעם על פני האדמה: "יהודים תאבי בצע, גובי ריבית ועושקי כספם של המובטלים, בוגדים שנבראו כקופים וכחזירים ואויביהם הגדולים ביותר של המאמינים".
אלה, ועוד כגון אלה, שולבו בדרשות שנישאו באל־אקצא ותמיד נכרכו בעלילת "אל־אקצא בסכנה". רבות מהדרשות נגעו בחובה להקים ח'ליפות אסלאמית. השייח' אבו עבדאללה, למשל, אמר בדרשתו שרק ח'ליפות אמיתית תשחרר את אל־אקצא מהזוהמה. המטיף עלי אבו אחמד הבהיר שאללה רוצה שהח'ליפות תהיה זו שתשחרר את ירושלים, והוא, אללה, ישמיד את הישות היהודית.
דברים גרועים לא פחות מאלה ועוד נכתבו ברשתות על ידי גולשים רבים, שנחשפו להסתה במסגדים וברשתות. המקלדת ודפי הפייסבוק "סבלו" הכל והפכו כלי נוסף בשירות העלילה ובשירות המסיתים והמחבלים. לאלה הצטרפו גם סרטונים רבים מז'אנר "אל־אקצא המאוים". הם הוקרנו בקרב ערביי ישראל, ביו"ש, בעזה, בטורקיה ובעוד מדינות ערביות.
באחד מהם נראה נער ממזרח ירושלים כשהוא יושב באחת הסמטאות ומחזיק בסמארטפון. הנער צופה בסרטון המציג חיילים כשהם מתעמתים עם "נשות המורביטאת" (הרואות בעצמן "מגינות אל־אקצא" מפני זרים). מרחוק נראים ערבים מחופשים ליהודים עם פאות, כיפה וטלית, כשהם הולכים בסמטה ומציקים לילדים ערבים שמשחקים שם בכדור. הנער מהסמטה קם על רגליו, נכנס לביתו, מוציא סכין קומנדו גדולה, יוצא לרחוב ודוקר שני יהודים. הסרטון מסתיים בתמונת תקריב של הסכין המגואלת בדם ובכיתוב "קום, פעל, שחרר את אל־אקצא".
ואלה הן דוגמאות מועטות להסתה שהצמיחה פיגועים רבים וטרור. נראה שלשיא המופרכות הגיעה העלילה בימי ערפאת, שטבע את הקריאה: "לאל־אקצא צועדים מיליון שאהידים". כבר בימיו הפכה הרש"פ שותפה מלאה בעלילה, במופעיה ובתוצרי הטרור שלה.
במיוחד ראוי לציון אירוע אחד, פחות ידוע, שגיבוריו הם קצין מודיעין פלשתיני בדרגת אלוף משנה מתנועת פת"ח בשם מוחמד אבו סמרא, ודמות ידועה פי כמה - היו"ר הראשון של הרש"פ, יאסר ערפאת, שישב באותה עת במוקטעה שברמאללה. אבו סמרא, שעמד אז בראש גוף שכונה "מרכז ירושלים להסברה, למחקרים ולתיעוד", ביקש במכתב רשמי שהעביר לערפאת, להביא לידיעתו "מידע" הנוגע ל"תוכנית ציונית להרוס את מסגד אל־אקצא באמצעות רעידות אדמה מלאכותיות". אבו סמרא דיווח ליו"ר שלו, כי "... בשנת 1997 הורכבה ועדה ישראלית שבה חברים מדענים מהטכניון, ממכון ויצמן וממכון הנגב, שחיברה תוכנית להרס אל־אקצא ללא השארת טביעת אצבע, באמצעות: א. יצירת רעידת אדמה מלאכותית, ב. שימוש בגלי קול מתנגשים, ג. שימוש ביצירת ואקום אווירי, ד. יצירת סופות ברקים מקומיות מלאכותיות.
בן גביר - מחוץ להר?
"רוב הניסויים", מסר אבו סמרא במלוא הרצינות, "נערכו כבר ב־1999 מתחת לים המלח וגם בנגב. הדו"חות מצביעים על כך שהבסיס הקרקעי של המסגד הפך להיות חלול כתוצאה מהחפירות הישראליות הארכיאולוגיות (ישראל, אגב, אף פעם לא חפרה מתחת להר הבית, רק סביבו, נ"ש). המומחים הציונים מצפים שהמבנה יקרוס כתוצאה מפגיעה באיזון בין לחץ האוויר החיצוני לבין הלחץ הפנימי. מבקש הוראתכם והנחיותיכם".
ערפאת לקח אף הוא את המידע ברצינות והורה להעבירו לשורת אישים רלוונטיים, שאת שמותיהם ציין במכתב תגובה. ההתכתבות בין השניים נתפסה על ידי ישראל במהלך ההשתלטות על האוריינט האוס שבמזרח ירושלים, במהלך מבצע חומת מגן.
החומרים הרבים שנתפסו ועדיין נחקרים עתה בעזה, מלמדים שגם שם היה לעלילה תפקיד מפתח באינדוקטרינציה שהכינה את מחבלי הנוחבה לטבח, שכידוע קיבל את השם "מבול אל־אקצא".
בקואליציית "אל־אקצא בסכנה", קואליציה בלתי פורמלית שפעילה כל העת, היו חברים לאורך השנים התנועה האסלאמית הישראלית, חלק מחברי הכנסת הערבים, הרשות הפלשתינית ודובריה, כל פלגי אש"ף, פת"ח, מנהיג טורקיה ארדואן, חמאס, הג'יהאד האסלאמי, חיזבאללה, איראן, סוריה, וגם גורמים במחנה שמזוהה כיום עם הצד המתון בעולם הערבי, כגון: מצרים, ירדן, סעודיה, מדינות המפרץ ואינדונזיה.
חלק מהשותפים לעלילה אכן מאמינים לשקרים של עצמם, חלק אחר איבד את היכולת להבחין בין דמיון לבין מציאות, ויש גם כאלה שמשקרים במודע. המכנה המשותף לכולם הוא הרווח הפוליטי, הדתי והלאומי, או האישי־מנהיגותי, שהם מפיקים מהעלילה שהורתה ולידתה בימי המופתי חאג' אמין אל־חוסייני (שנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת).
עכשיו, כשהרמדאן בפתח, נערכת מערכת הביטחון לתוצאות סיבוב נוסף של הסתה וטרור סביב העלילה. הרמדאן אינו מקושר באסלאם לג'יהאד, והוא אמור להיות חודש של רחמים, קירוב לבבות ושלום בין המאמינים. למרות זאת, הוא הפך להיות בשנים הרבות האחרונות לחודש של פוגרומים, פיגועים ואלימות, תוך שימוש מגמתי בסיפור אל־אקצא והצפת העלילה שנטוותה סביבו.
ביוני 2014, ערב הרמדאן, נחטפו ונרצחו שלושת הנערים מגוש עציון. במאי 2021, ברמדאן, החל מבצע שומר החומות, אחרי שחמאס ירה טילים על ירושלים ואחרי שבערים המעורבות הותקפו יהודים. גם מלחמת יום הכיפורים, שלפחות במצרים נתפסת כניצחון גדול על ישראל, התרחשה ברמדאן. קרבות נוספים לאורך ההיסטוריה של האסלאם, שהסתיימו בניצחון אסלאמי, התרחשו אף הם ברמדאן, שעקב כך זוהה לא פעם כ"חודש הניצחון והתפארת".
חמאס צפוי להגביר את מאמציו להבעיר את שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים במהלך הרמדאן, מתוך הערכה שיעלה בידו להרחיב את מעגלי הפעילות ולגרור אל תוך מעגלי "הטרור העממי" - כך הוא מכנה זאת - אוכלוסיות וציבורים רחבים יותר. ישראל תעשה כמעט הכל כדי לכבות את האש שחמאס מאיים להדליק בהר הבית.
בין היתר, מתכוונים ראשי מערכת הביטחון לבקש מהשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שלא לעלות להר בתקופה הקרובה. גם ביקורי היהודים בהר יוגבלו כנראה בחלק מחודש הרמדאן, בחציו או בחלקו האחרון. צפויים גם שיחות ומעצרי מנע של דמויות מתסיסות, שחלקן השתייכו בעבר לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ולארגוני הבת שלה, המוראביטון והמוראביטאת. שלושת הגופים הללו הוצאו אל מחוץ לחוק כבר לפני כשמונה שנים, אולם אנשיהם הוסיפו לפעול עצמאית או במסגרת גופים אחרים.
ישראל וזרועות הביטחון שלה הצליחו במהלך המלחמה לשמור על ירושלים מחוץ למעגל האלימות והטרור, בוודאי בהשוואה לאזור יהודה ושומרון, אך אין ערובה שכך יהיה גם בעתיד.
לפני שנים אחדות ערכו משמרות המהפכה האיראניים תרגיל, שבסופו הניפו את דגל איראן על דגם של מסגד אל־אקצא. לפני שבועות אחדים הכריז נשיא איראן, אבראהים ראיסי, בעקבות טבח 7 באוקטובר, כי "בעזרת האל, בקרוב, נתפלל יחד במסגד אל־אקצא".
אל־אקצא והעלילה שנטוותה סביבו הם אחד החוטים המקשרים בין ארגון הפרוקסי חמאס לפטרונית הגדולה שלו איראן, שצפויה להגביר את ניסיונותיה להדליק גזרה נוספת ברמדאן - את גזרת יו"ש וירושלים. אל־אקצא מבחינתה יהיה הגפרור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו