בימים האחרונים מתנהל ברשתות החברתיות ויכוח מרתק: האם ישראל מנצחת בעזה. כדרכם של ויכוחים, הוא גלש במהירות למחוזות אישיים ופוליטיים ולעיתים קרובות ירד מתחת לחגורה, אבל זה ויכוח ראוי, כי מעבר לקשקשת הקבועה של שמאלנים/ימנים - הוא מציף את התהייה המתבקשת מה מצבנו במלחמה, לאן אנחנו הולכים, מתי היא תסתיים ובאיזו תוצאה.
התשובה, כתמיד, היא מורכבת, ותלויה גם בעיני המתבונן. ובכל זאת, אם מנסים לעשות זום־אאוט אובייקטיבי עד כמה שאפשר, ניתן לבצע רנטגן די מדויק של מצבנו בחלוף ארבעה חודשים למתקפת 7 באוקטובר. השורה התחתונה היא שישראל מנצחת טקטית, ומסובכת עד מעל לראש אסטרטגית. זהו גם הפער בין החיילים בשטח שדורשים (ובצדק) להמשיך "עד לניצחון", לבין ההנהגה שמבינה (בחלקה) עד כמה המצב הוא מורכב ומאתגר.
מבחינה טקטית, צה"ל רושם לעצמו וי גדול. הוא מנצח בכל קרב, ומפרק בשיטתיות חלק מהיכולות של חמאס. הארגון נכנס למלחמה עם 24 גדודים, שמתוכם נותרו שישה וחצי פעילים (גדוד נוסייראת הוכה, אבל לא הושמד). ארבעה ברפיח, שבה צה"ל טרם פעל, ועוד שניים במחנות הפליטים של מרכז הרצועה, בעיקר בדיר אל־בלח, שבה מרוכזים כחצי מיליון מאזרחי הרצועה.
ליציאת התושבים מחאן יונס יש גם היבט בעייתי: היא מקשה את הפעולה העתידית ברפיח, שטרם הוכרעה. אם יש טעות אחת מובהקת שישראל עשתה במסגרת המלחמה, זו ההחלטה לא להתנפל על רפיח ועל ציר פילדלפי כבר בראשית המערכה
יהיו שיטענו שזה "לא כוחות": צה"ל מגיע במסה אדירה של אש, מודיעין וטכנולוגיה, שמעטים הם הצבאות שמסוגלים לעמוד מולה. זה מאפשר לא רק הישג משמעותי מול המסגרות הצבאיות של חמאס, אלא גם פחות נפגעים מכפי שהוערך תחילה. מנגד, זה עולה בזמן יקר. אופן הפעולה ואופי הכוחות - מסגרת של צוותי קרב חטיבתיים משולבים של כוחות חי"ר, שריון והנדסה - ממצים את היכולות, אבל פועלים באיטיות.
זמן הוא משאב יקר, ובניגוד להצהרות בישראל - הוא לא אינסופי. היחידים שיש להם את כל הזמן שבעולם הם אלה שאין להם מה להפסיד, ובראשם כל מי שאחראים למחדלי המלחמה. כל היתר - החטופים, המילואימניקים, המשק, המערכה הבינלאומית - חיים על זמן שאול. מבחינתם, לכל יום שעובר יש מחיר, ונדרש לכל הפחות למצותו באופן מיטבי. לא בטוח שישראל עושה את זה, וגרוע מכך - לא בטוח שבחדרי הדיונים ובחדרי המבצעים מבינים לעומק את המשמעויות עבור המפונים, העסקים, מצבן של מאות אלפי המשפחות שנדרשות ליכולות־על כדי לשמור שהבית לא יתפרק.
מי שחושבים שאפשר להילחם בעזה עד לחמאסניק האחרון ועד למנהרה האחרונה - חיים בסרט. ישראל נלחמה בעזה תמיד, ותילחם בעזה גם בעתיד. גם כשצה"ל החזיק בה, קודם להתנתקות, היו פיגועים. הוא יידרש להמשיך לפעול בה, אבל באופן שונה מכפי שהוא פועל בה כעת.
המהלך שמתבצע בשבוע האחרון בצפון הרצועה הוא דוגמה לכך: מפקד אוגדה 162, תא"ל איציק כהן, סיפר שבראשית המלחמה נדרשו לו שתיים-שלוש יממות כדי להגיע משטח ישראל לעומק העיר עזה. הדרך היתה רצופה בלחימה ובהתנגדות, בחלקה עזה, ונדרש להפעיל כוח רב וסיוע אווירי וארטילרי צמוד כדי שאפשר יהיה להתקדם.
בשבוע החולף שוב פועלת האוגדה של כהן בעזה. הפעם לקח לה שעתיים וחצי להגיע משטח ישראל לכיכר פלשתין, שבלב העיר עזה. בדרך היו לה שלוש היתקלויות מקומיות, שלא אתגרו את הכוחות או עיכבו אותם. זה מלמד שני דברים: הראשון - שהכוח העיקרי של חמאס באזור הוכרע, ושמי שנותר עבר ל"מוד" של לחימת גרילה. והשני - שחמאס עדיין פועל בשטח, ושאם לא יהיה לו תחליף צה"ל יידרש לפעול בשטח בתכיפות ובעוצמה גוברות.
מכאן גם הצורך לעסוק בסוגיית היום שאחרי. רק ממנה יצמח התחליף. כל עוד ישראל נמנעת מהנושא, מסיבות פוליטיות, היא תקועה עם חמאס. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא בדבר הבסיסי ביותר: אוכל. כרגע חמאס שולט בסיוע שנכנס ובחלוקתו, כלומר הוא מחזיק את המפתח לקיומם של האזרחים. לישראל יש אינטרס מובהק לגדוע את זה, כדי שהאזרחים יפתחו תלות בגורם אחר.
זהו בדיוק הפער בין הטקטי לאסטרטגי. לרוע המזל, ממשלת ישראל בוחרת ביודעין לעסוק בטקטיקה. זה לא תפקידה: את המערכה בשטח צה"ל מנהל טוב. אמנם יש לו אתגרים משמעותיים, שאת חלקם ראוי להציף, כי הבנתם היא חיונית להמשך המלחמה. הבולט שבהם הוא המנהרות. כמה שידענו על המנהרות - לא ידענו מספיק או לא הבנו מספיק. הכמות שלהן, הגודל, העומק - בלתי נתפסים. בחאן יונס לבדה יש כ־170 ק"מ של מנהרות אסטרטגיות, לשימוש הבכירים. פעם אחר פעם צה"ל מגיע למרכז שליטה, רק כדי לגלות שמי שהיו בו - בכירים, חטופים - כבר המשיכו הלאה.
צה"ל לא יצליח להשמיד את כל המנהרות. הוא כן מנסה לפגוע בעיקריות שבהן, לחסום או לנטרל אותן בדרכים שונות, כדי להקשות את תנועת מנהיגי חמאס, ובעיקר כדי לנסות להגיע אל החטופים. מיטב הכוחות עסוקים במשימה הזאת, שיש בה ממד משמעותי של תסכול ושל מזל. בכירי חמאס, שנערכו היטב למערכה, מצליחים בינתיים לשרוד, בעיקר משום שהם מקפידים על נתק משמעותי ועל תנועה תמידית. בישראל מעריכים שסינוואר הלך כבר עשרות קילומטרים במלחמה, כולם מתחת לקרקע. סביר להניח שגם הוא יודע שמתישהו הוא יעשה טעות שתאפשר לישראל להגיע אליו.
זה לא ילך בלי מצרים
בישראל סבורים שסינוואר ולהקתו עדיין נמצאים בחאן יונס. לכן הוחלט להמשיך להעמיק את הפעילות בעיר בתקופה הקרובה, ולא להמשיך הלאה כמתוכנן. כחלק מכך, צה"ל מאפשר לתושבי חאן יונס לצאת מהעיר. זה מתבצע דרך שתי נקודות מעבר - "נקזים", בעגה הצבאית - שכל מי שעובר בהן נבדק, ובמידת הצורך נעצר ומועבר לחקירה בישראל (היו כבר מאות כאלה, כולל פעילים צבאיים שניסו להסתוות כאזרחים כדי להימלט מהעיר).
עד כה יצאו מהעיר כ־130 אלף מתוך כרבע מיליון תושביה. הם הצטרפו לכ־1.4 מיליון הפלשתינים שמרוכזים בסביבות רפיח, שמדרום לחאן יונס, והמואסי שממערב לה. זה מאפשר לצה"ל לפעול ביתר חופשיות בחאן יונס, ולשים את היד על אמצעים ועל ממצאים חשובים. כמויות המידע שנאספו, למשל, יספקו עבודה לחוקרים במשך שנים רבות. צה"ל ושב"כ כבר גייסו המוני חוקרים, חלקם פנסיונרים ותיקים, בניסיון להתגבר על הררי החומר הזה, שניתוחו חשוב לא רק בראיית ההישג המיידי, אלא גם להבנת המערך שחמאס בנה - הצבאי, הכלכלי, החברתי והבינלאומי.
בכירי חמאס, שנערכו היטב למערכה, מצליחים בינתיים לשרוד, בעיקר משום שהם מקפידים על נתק משמעותי ועל תנועה תמידית. בישראל מעריכים שסינוואר הלך כבר עשרות קילומטרים במהלך המלחמה, כולם מתחת לקרקע
ליציאת התושבים מחאן יונס יש גם היבט בעייתי: היא מקשה את הפעולה העתידית ברפיח, שטרם הוכרעה. אם יש טעות אחת מובהקת שישראל עשתה במלחמה, זו ההחלטה לא להתנפל על רפיח ועל ציר פילדלפי כבר בראשית המערכה. היו לכך סיבות: הרצון להכריע קודם את העיר עזה ולהוציא ממנה את האוכלוסייה חִייב להותיר שטחים פנויים בדרום הרצועה, ובעיקר - מגבלת כוחות, משום שאוגדות רבות נדרשו לפעול בצפון מחשש למלחמה מול חיזבאללה. ועדיין, הזמן שחלף רק סיבך את התמונה, והפך את הפעולה המתוכננת ברפיח לעניין צבאי ודיפלומטי מורכב ובעל השלכות שמרחיקות מעבר לתמרון הצבאי.
העיקרית שבהן היא היחסים עם מצרים. השבוע חשפנו ב"ישראל היום" שמצרים איימה כי אם יעברו לשטחה פליטים פלשתינים, היא תשהה (ולפי גרסה אחרת - תבטל) את הסכם השלום. צריך לקחת את המצרים ברצינות: הם באמת חוששים משיטפון של מאות אלפי פליטים אנשי "האחים המוסלמים" שנואי השלטון, שיעמיסו על המרקם הכלכלי־חברתי הרעוע ממילא במדינה. בקהיר גם לא סומכים על ישראל שלא תדחף אותם לשם, כדי להיפטר מבעיית עזה. לשיטתם, יש מספיק שרים בממשלה (גילה גמליאל, סמוטריץ', בן גביר) שפיזרו הבלים מסוכנים שמרמזים על כך, והעובדה שראש הממשלה נתניהו לא יצא נגדם בגלוי מעלה חשד, לכל הפחות.
הפעילות ברפיח היא קריטית כדי להשלים את הכרעת גדודי חמאס. כדי שהיא תתקיים, ישראל נזקקת לשני עניינים: הראשון - סיכומים ברורים עם מצרים, גם כדי לאפשר פעולה עכשווית, ובעיקר כדי לטפל במה שיקרה בעתיד. צה"ל יכול לשהות לנצח בציר פילדלפי, אבל מכיוון שרוב ההברחות קורות מתחת לאדמה או במעבר רפיח, מצרים נדרשת לפעול בשטחה כדי לייבש את עזה. רוב הפוליטיקאים שלנו רדודים או משיחיים מכדי להבין את העניין הזה, ולכן במקום לחזק את הקשר עם מצרים - הם מסכנים אותו.
העניין השני הוא סוגיית הפליטים. צה"ל לא יכול להילחם באפקטיביות בין מיליוני אנשים. הוא נדרש לפנותם. הוא יכול להפנותם צפונה, בחזרה לעזה, דרומה לחאן יונס, או להקים ערי אוהלים נוספות באזור המואסי. מאחר שכבר הוחלט כי חזרה לעזה לא תתאפשר בשלב הנוכחי, והפעילות בחאן יונס נמשכת בינתיים, האפשרות השלישית היא הריאלית ביותר. כדי שהיא תתממש, ישראל שוב נדרשת לתיאום עם המצרים (ועם גורמים בינלאומיים נוספים), בעיקר לטובת סוגיות הומניטריות כמו מזון, רפואה ודלק.
בצה"ל מקווים להגיע לרפיח בשבועות הקרובים. אפשר שזה יתעכב, בגלל הצורך בהבנות מדיניות. חמאס מבין זאת, וינסה לעכב את המהלך, בין היתר באמצעות עסקת חטופים. כל מי שטענו השבוע שהארגון סגר את הדלת למו"מ בתנאים שהציב - לא מבינים במו"מ ולא מבינים בחמאס. מה שישראל קיבלה זה תנאי פתיחה (קשוחים מאוד), וגם הבנה שחמאס מחפש חבל הצלה.
כל אחד ייקח את זה לאן שייקח. יהיו שיטענו כי צריך להמשיך ללחוץ צבאית עד להכרעה, בתקווה שזה יקרב גם את פתרון סוגיית החטופים. יהיו שיטענו שזה רק ירחיק את עניינם של החטופים, שימותו בתנאים הקשים של השבי, או כשבחמאס יבינו שסופם קרב. זאת, בתמצית, הדילמה שישראל נדרשת להכריע בה. המחיר שנגזר ממנה הוא עניין למו"מ, והוא יגדל או יתכווץ בהתאם לעוצמה ולתחכום של הצדדים וללחצים השונים שיופעלו עליהם.
רבים בישראל סבורים שסוגיית החטופים המתמשכת היא עניין שולי, ספיח למלחמה. הם טועים, לא רק כי שחרורם הוא אחת משתי מטרות היסוד של המערכה (לצד הכרעת חמאס) - אלא כי מדובר בחוזה הבסיסי ביותר בין האזרח למדינה, שהופר ב־7 באוקטובר ושעלול להיות מופר כעת שוב. החוזה הזה קובע שהאזרחים ממלאים את הנדרש מהם - משרתים בצבא, לומדים, עובדים ומשלמים מיסים - והמדינה נותנת להם את השירותים הבסיסיים, ובראשם ביטחון. את זה בדיוק ניסה חמאס לערער; את זה בדיוק נדרשת מדינת ישראל לשקם.
לא מוגזם יהיה לקבוע שזה לא רק עניין ישראלי פנימי. כל האזור צופה בנו, ולמעשה העולם כולו. אפשר לטעון עד מחר שאנחנו מנצחים בעזה- סביבנו רואים זאת אחרת. הם רואים מדינה חזקה שכבר ארבעה חודשים לא מצליחה לנצח ארגון טרור מוגבל בגודלו, שעשה לה בית ספר ב־7 באוקטובר ושממשיך להתקיים ואפילו להציב תנאים להמשך. זאת, בתמצית, הפגיעה בהרתעה הישראלית, שחיוני לשקמה כעת.
ממשוואה להרתעה
ההתבשמות בישראל מהישגים טקטיים - גם בצפון - היא טעות. יש להם חשיבות, כמובן, אבל מי שרוצה לשנות מהיסוד את תמונת המצב לשנים ארוכות קדימה צריך לפעול אחרת, בשני מובנים: הראשון - לארגן מערכה מדינית תומכת, שתיתן לגיטימציה להמשך המלחמה אבל גם תציב אופק בסיומה. באדיבות האמריקנים יש לישראל אופק כזה ביד, שגם מבטיח נורמליזציה עם סעודיה ופתרון אפשרי למי ישלוט בעתיד בעזה. לרוע המזל, ממשלת ישראל בוחרת להימנע ממנו; בדלנותה תסבך אותה ברצועת עזה, ואפשר שגם בזירות נוספות.
השני הוא להיות מוכנים לקחת סיכונים. ב־20 השנים האחרונות נהגה ישראל בדיוק להפך: בכל מקום שבו היה צריך לקחת סיכון - היא נמנעה ממנו. החיסול של צמרת חמאס הוא דוגמה מצוינת. פעם אחר פעם הגיעו ראשי שב"כ לראש הממשלה נתניהו וביקשו לחסל את סינוואר וחבורתו. פעם אחר פעם הם נדחו באמתלות שונות ומשונות, תוך שישראל משכנעת את עצמה שחמאס מורתע וחלש ובעצם רוצה שקט. החשבון הוגש לנו בשבת השחורה.
דוגמה אחרת היא התעצמות חיזבאללה. החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה ב־2006, קבעה שלא יועבר נשק לחיזבאללה ושהארגון לא יפעל מדרום לנהר הליטני. כמה ימים לאחר המלחמה התקבלו אינדיקציות ראשונות לכך שנשק איראני מוברח לחיזבאללה מסוריה.
צה"ל הציע אז לתקוף את השיירות כדי לייצר הרתעה. הממשלה נמנעה מכך אז, ונמנעה מכך מאז. גם כאן - התוצאה ידועה. בלבנון נבנתה מפלצת צבאית עם 200-150 אלף טילים ורקטות, ולצידה - מערך ביצורים בדרום לבנון, שנועד להקשות את התמרון הישראלי ולאפשר מקפצה למתקפה על שטח ישראל.
לישראל היו כמה הזדמנויות לחזק את ההרתעה מול חיזבאללה. היא מצמצה בכולן. כך כשמחבלים חדרו למוצב גלדיולה והתאפשר להם לשוב הביתה מבלי שחוסלו או נשבו, וכך כשאוהל שהוצב בשטח ישראל בהר דב לא הוסר או פורק במשך שבועות ארוכים.
כמה ימים לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, התקבלו אינדיקציות לכך שנשק איראני מוברח לחיזבאללה. צה"ל הציע לתקוף את השיירות כדי לייצר הרתעה. הממשלה נמנעה מכך אז ונמנעה מכך מאז, ובלבנון נבנתה מפלצת צבאית עם 200-150 אלף רקטות וטילים
גרוע מכולם הוא הפיגוע שחיזבאללה שיגר למגידו בחודש מארס אשתקד, שרק בנס לא הסתיים עם עשרות הרוגים. ישראל הצביעה על חיזבאללה כאחראי הישיר לפעולה, אבל לא גבתה ממנו את המחיר הנדרש, ואף המשיכה לטעון שהוא מורתע ובעצם לא מעוניין במלחמה.
את קו המחשבה הזה צריך לשנות כעת. ישראל לא צריכה לקפוץ ראש בכל רגע למלחמה, אבל גם אסור לה להירתע מכך. הלקח העזתי והלבנוני הוא שמי שחושש לשלם מחיר נמוך בהווה, עלול לשלם מחיר גבוה פי כמה בהמשך. יהיו לכך השלכות, כמובן, אפילו בכך שאזורי הספר לא יהיו שקטים לגמרי משום שלעיתים תתפתח בהם לחימה מקומית (כפי שהיה בעבר), אבל בראיית הביטחון הלאומי הכולל - ישראל צריכה להבהיר, בעיקר לעצמה, שב־7 באוקטובר תם עידן המשוואות, וקם לתחייה עידן ההרתעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו