בחזרה לימיו הפרועים של כרם שלום

בקיבוץ כרם שלום, בתקופה המיתולוגית שלו בין 1968 ל־1978, קרו כל מיני דברים. עשו הרבה דברים שאותם מפרט אביהו רונן בספרו "אנחנו לא בקונצנזוס" (כנרת זמורה־דביר). אבל אחד מהם, אולי לא הכי חשוב, הוא שבשלב מסוים התחילו כמה מהחברות הצעירות לשכב על הדשא, להסתובב בחצר המשק, לשכב על הגג או לעבוד בערוגות הציפורנים בעירום. לעיתים קרובות בעירום מלא. זה התחבר לי עם הקופה הפתוחה, במקום התקציב האישי המקובל בקיבוצים.

יש אחדים שיראו בזה פעולות שמשלימות זו את זו כדי ליצור אווירה הפוכה ממה שהסתובבות ורחצה בעירום משדרות. שבירת הפרטיות, שבירת האינטימיות וכפייה טוטליטרית של הקבוצה. אבל כשאני אומר את זה לאביהו רונן, קמה מאחורי עיתון "הארץ" הפתוח מולה בסלון ביתם בנווה אביבים רעיה, שהיא גם רעייתו זה 53 שנים.

אני אומר, הנה, אתה כותב שכרם שלום היה קיבוץ קר, ובכל זאת היה כל כך חם שאנשים התפשטו. "חברים לא אומרים בוקר טוב", אומר אביהו. "היינו בני קיבוץ, וככה היתה ההתנהגות בקיבוץ".

"אבל זה כן היה אקט של שחרור", אומרת רעיה, שהיתה אחת מאותן חברות שהשילו את הבגדים. "זה לא היה כפוי. אני רציתי את זה. רציתי להשתחרר. אני הבת הראשונה של גבעת עוז. הרגשתי שזה מאבק פנימי בנפשם של קיבוצניקים. שאנחנו סגורים ולא יודעים להיפתח. הכפייה היתה שלי על עצמי, והרגשתי שהצלחתי להשתחרר".

שתי חברות אחרות, אחת מהן יעל פיילר, קשרו בכביסה את כל החזיות של החברות הוותיקות מהגרעין המייסד. "לי זה נראה כמו מעשה תוקפני וגס כלפי אותן חברות", אני תורם את שלי לשיחת הקיבוץ הנווה־אביבית. אביהו ורעיה ראו בזה הומור. בדיחה.

"את העניין של העירום הביאו החבר'ה מתל אביב, שהיו יותר פתוחים מאיתנו והם גם לא רצו להיות ילדים טובים כמונו, והם הביאו את זה גם בהשראת השמאל החדש ותרבות שנות ה־60. זה היה בנוי גם על פתיחות מינית וארוטית, והם הביאו את זה וזה השפיע", אומר אביהו רונן. "רעיה, בואי תשבי פה".

"מי שהובילו את זה היו הבנות, היינו קיבוץ מצ'ואיסטי", הוא ממשיך. "ראיתי בפרוטוקולים של שיחת קיבוץ, על כל חמישה בנים שמדברים - בת אחת מדברת. הבנות פחדו לדבר".

אוי חבצלת, מה את יודעת. אלה היו ימים שבחופי עזה וצפון סיני, לא רק בין עזה לרפיח אלא גם בין רפיח לאל־עריש, רצועת חוף של 40 קילומטר, שאגו בחורים שזה לא נגמר. וכולם יחד, בנים ובנות, מול שייח' זוויד, מול חאן יונס.

"זה היה סוער מדי", מסביר אביהו רונן את התפרקות הקיבוץ בטרם עת. "לא צלחנו את גיל ה־30. את שלב ההתברגנות".

"יש כאן יותר מדי תרנגולים על הערימה", הפטיר אחד ההורים שהגיעו לביקור מקיבוץ העוגן שבו נולד וגדל רונן, ובכך הסביר למה זה לא יכול לעבוד.

ה"אנחנו" החדש

הספר "אנחנו לא בקונצנזוס" מתחבר לגל שנמשך כבר כ־15 שנה של ספרות פוסט־קיבוצית. מי היה מצפה שלאחר קריסת התנועה הקיבוצית, לאחר שהוכרז על מות הקיבוץ ועל כישלונו, לאחר ההפרטה והשקיעה האידיאולוגית הנוגה, תפרח לה הספרות הקיבוצית בנוסח הקיבוץ מת, יחי הקיבוץ הספרותי. זה מתחיל ב"הביתה" של אסף ענברי ונמשך ב"ספר האדום" של אסף ענברי, ומוסיף אביהו שגם "הטנק" שייך לז'אנר. ומופיע "היינו העתיד" של יעל נאמן ולפני כשנה "נישאר פה לעולם" של עומרי עינב, ועכשיו זה. כלומר, הספר על כרם שלום, עם תת־כותרת של "קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה". על הדש ציטוט מקטע שכתבה יעל נאמן בספרה על ביקור היסטורי שלה ושל חבריה בכרם שלום. כדי לראות את המיתוס החי בעירום מלא. משהו קורה כאן.

"כן, בהחלט", אומר אביהו. "המעניין הוא שהדברים, הספרים האלה, נכתבו על ידי אנשים צעירים בדי הרבה ממני. יעל נאמן לימדה אותנו להגיד מחדש 'אנחנו'. בספרים שאני כותב - אני מתכתב איתה. כשאנחנו מסתכלים על הביטוי של 'היינו העתיד' זה חידוש האנחנו. הספר על כרם שלום ממשיך את האנחנו של השומר הצעיר. זה אנחנו מסוג חדש. אסף פרץ דרך. הוא יצר ז'אנר. בשלושת הספרים שלו הוא הולך בז'אנר שאין לו שם מדויק. אולי פיקשן תיעודי. לעומתו, 'הנתניהוז' של ג'ושוע כהן לוקח עובדה שולית קטנה היסטורית ומפתח ממנה סיפור מומצא לגמרי. אצל אסף זה קצת קריקטורי ב'ספר האדום'"...

אבל 95 אחוז מהציטוטים של הדמויות הם מדויקים, אמיתיים, אני אומר. מלבד אולי החלום של אנדה יערי, הרי מאיפה לנו לדעת.

"אסף כמעט לא המציא כלום. וגם אני לא כתבתי פיקשן. שום דבר לא נבדה", הוא אומר, ומזכיר אפיזודה מספר שפרסם על אמו האגדית חייקה קלינגר, הלוחמת מגטו בנדין, שהתאבדה 13 שנים אחרי השואה, כשאביהו היה ילד בן 9 בקיבוץ.

"עומרי עשה עבודה דומה לשלי. כאן מדובר בוויכוחים פנימיים של השמאל בתוך קיבוץ בית אלפא שמביאים בסוף לפילוג, שנקרא במילה האיומה הזאת 'טרנספר'". המפא"יניקים טרונספרו מבית אלפא באוטובוסים ובמשאיות לרמת יוחנן.

"בכרם שלום, ככל שעסקנו בפוליטיקה, לא ממש לקחנו את זה בשיא הרצינות. תמיד ידענו גם לצחוק. אבל הנה, בית אלפא עומד במקומו וכרם שלום של אותה תקופה לא שרד. הדבר המעניין הוא שבנימין דרור, מאנשי ביתניה וממקימי בית אלפא, אמר מייד עם הקמת גרעין הבנים שלנו, גרעין גיל"ת, ב־1967: 'לא, זה לא ילך. אין הבור מתמלא מחוליתו. בני קיבוץ לא יכולים להקים קיבוץ חדש'. ניסינו לשנות מבפנים. אבל הקיבוץ של היום כבר לא סוציאליסטי. מה שנשאר זה הזיכרון והגעגוע".

אבל בנימין דרור טעה בסיבות שהרסו את כרם שלום. קצת דרומה לבאר שבע, בואכה אילת בערבה, קם קיבוץ דומה לכרם שלום. סמר. גם הוא היה מורכב מהרבה צעירים תלושים, ותקופת הבראשית שלו תועדה בסרט יפה של יגאל פארי המנוח. הוא קם כעשור לאחר הקמת כרם שלום. היה אפילו אנרכיסטי יותר בהתנהלותו הפנימית. ויחסית הוא הצליח. הוא קיים. אבל גם בסמר, מכל היופי השיתופי והקופה המשותפת הפתוחה נותרו היום הרבה סכסוכים ומאבקים פנימיים.

יומנה של אמא

בכל אופן, גם אלה שחושבים שהם מכירים את השמאל הישראלי, יתפלאו כמה דמויות מוכרות חלפו בתחנת הרכבת החברתית־פוליטית הזאת. זה גם הדימוי שהיה לאחד ממייסדי הקיבוץ מגרעין הבנים הראשון שהיום חבריו הם בני 75 פלוס־מינוס. הם חושבים על עצמם לעיתים כגרסה מודרנית של ביתניה עילית, אבל לא היו בקרבם דיקטטורים אידיאולוגיים אבהיים כדוגמת מאיר יערי, דולק הורוביץ או אותו בנימין דרור. היו שם פשוט הרבה צעירים מאוד מוכשרים שעשו קריירות נאות בתיאטרון, בקולנוע, אפילו באופרה, באמנות ובאקדמיה. דווקא מיכה רחמן, שהיה אחד הפעילים ביותר בכל המאבקים של שנות ה־60 וה־70, במקור מכפר מסריק, ולא היה מהעובדים הממושמעים ביותר בכרם שלום, נשאר האחרון שעדיין מתפרנס מיגיע כפיים ממש. הוא נראה לאחרונה יושב על שפת מדרכה ברחוב אחד העם, עם רגליים בגינה של אחד הבתים היפים ברחוב הירושלמי, מחמם לו ארוחת צהריים על גזייה. הוא גנן. מהטובים בעיר. עובד במו ידיו.

אבל מיכה רחמן, יחד עם דמויות כמו סיני פתר, נימי גטר, אריק ברנשטיין, אסף אדיב ואחרים, משכו את הקיבוץ לפוליטיזציה דוהרת. הם היו חברי קיבוץ מושקעים ונאמנים, אבל האקטיביזם הפוליטי הרחק שמאלה מהקיבוץ הארצי לעבר חד"ש, יצר את הדינמיקה שהתרחשה בקיבוצו של בנימין דרור, בית אלפא, 30 ו־40 שנה קודם לכן. פלגנות פנימית, מתיחויות וצורות הביטוי הפוליטיות שלהן הסתירו מעטפת עכורה של מעקבים ופיקוח מתמיד מטעם השב"כ, מזכירות הקיבוץ הארצי, שלא לדבר על "מחלקת הביטחון" של הקיבוץ הארצי ומפ"ם, שאספה על חלק מהחברים פרטים שאפילו הם עצמם לא ידעו. לכן התחושה במבט לאחור היא שהשמאל הרדיקלי על ארגוניו השונים סימן את כרם שלום כמקום שצריך להשתלט עליו ולנצל אותו לצרכים פוליטיים. ומאבקים פוליטיים ואידיאולוגיים הזדמנו בשנות ה־70 בכל שני וחמישי. "על המשמר", עיתון המפלגה, גם אם לא ממש נחשב עיתון ימין, לא זרם טוב בשירותים בכרם שלום.

"אני התחלתי ללמוד אחרי הסערה בכרם שלום פילוסופיה של המדע, בגיל 30. המנטור שלי היה פרופ' יהודה אלקנה. הוא היה דמות של מנהיג אקדמי, ונפל בגורלו שזוכרים אותו רק בגלל מאמר אחד קטן על השואה, 'בזכות השכחה'. עזבתי ב־79', ואז כשהתחלתי לעסוק בנושאים האלה, גיליתי מחדש את היומנים של אמא שלי. זאת היתה תקופה שחיפשתי נושא לדוקטורט, ואמרתי וואו, זה מחקר גדול, ועשיתי הסבה לחקר השואה. מאוד קשה לחזור אחר כך לפילוסופיה של המדע. והמחקר של היומנים של אמא שלי הוביל לדוקטורט שהנושא שלו הוא אזורי. על האזור שבו פעלה בפולין. לא על אדם אחד. אבל הכתבים שלה והחיים שלה היו המנוע שלי לחקר השואה.

"הפעילות שלה והיומנים קשורים מאוד עמוק לשומר הצעיר, ונעשיתי תוך כדי כך גם מומחה לתולדות השומר הצעיר. גם לזה לא התכוונתי. האזור שלה היה אזור שיחסית אפשר היה לפעול בו. קרוב לגרמניה, שסופח לגרמניה, בנדין סוסנוביץ, ולכן נהפך למרכז חשוב לצד ורשה. וכל החברים מוורשה היו באים לשם כדי לעבוד משם, כולל אנילביץ', והיא היתה המארחת של אנילביץ'. הם, גם בגלל המיקום שלהם, יכלו להעביר בדואר, ממש בדואר, את המידע (על השואה בפולין) לשווייץ ומשם לארץ ישראל. אז הם נהפכו לתחנת קישור מאוד חשובה. המכתבים שלה תופסים מקום גם אצל הייני (איש השומר הצעיר בשווייץ, שהיה ילד בן 21). ואז נעשיתי מומחה לכל נושא המכתבים".

יש לי זיכרון של הכנס הראשון שלכם בעין דור ב־67'. אז, כשהקמתם את הגרעין, חשבת שאתה באמת עומד להקים קיבוץ ולחיות בו כל חייך?
"בהחלט. כן. אני הייתי מהיוזמים של הרעיון. זה התחיל ברמות חפר, יחד עם ידידי עופר הרצוג ממעברות. בגלל הקושי בכתיבה על חברים ועל קבוצה שהיית חלק ממנה, יש הרבה רגישויות, אז הורדתי או ניסיתי לצמצם את הנרטיב האוטוביוגרפי. זה מופיע, אבל אני לא מבליט. בהחלט, הייתי מהיוזמים, וזה מה שחשבתי לעשות כל החיים".

יש הרגשה שאולי כן היית צריך להיות יותר אוטוביוגרפי. הזווית האישית והפרשנות ממרחק השנים חשובות.
"אני מאוד שמח שלא עשיתי את זה. זה הקל עלי. להוריד את הנרטיב האוטוביוגרפי. כי היו למעשה שלושה נרטיבים. גם הספר הגדול על אמא שלי, 'נידונה לחיים', הוא כזה. היומנים שלה. הזיכרונות שלי כילד בהעוגן. והסיפור של יהודי האזור בפולין. נולדתי בהעוגן. שם הצלחתי להפריד ביניהם. וכאן (בכרם שלום) היה לי נורא קשה להפריד. זה הסיפור של האנחנו".

הסיפור של "האנחנו" בהרבה קיבוצים שאנחנו מכירים מתחיל בשואה.
"במחקר שעשיתי פעם הגדרתי קיבוצי ניצולים. לעין דור לא נכנסתי, אבל נדמה לי שהוא קרוב להגדרה. קיבוצים שמוקמים ב־46' או ב־48', שלפחות 50 אחוז מהם הם אנשים שעברו את השואה. אני בדקתי את היומנים שלהם".

בעין דור זה לא היה 50 אחוז, אבל הגרעין ההונגרי ופליטים מפולין ומארצות אחרות החדירו את נוכחות השואה.
"תראה. גזית. לא ידעתי שגזית זה בעצם לוחמי הגטאות על שם טוסיה אלטמן. גזית היה קיבוץ של ניצולים, שהתארגן במחנות עקורים בגרמניה".

אביהו בא מבית שבו האם היא דמות מיתולוגית. אישה לוחמת שעברה עינויים בגסטפו, עינויים ממש, ולדבריו, כבר היתה מוכנה למות שם. "כשהגיעה שעתה ללדת היא היתה בשליחות אחרי השואה. היא אומרת, אני לא יולדת בסלובקיה. היא חוזרת לארץ במלחמה (עצמאות) ויולדת אותי. וזה מביא אותה להתמוטטות נפשית. היא מתאבדת כשאני בן 9. גדלתי בלעדיה".

כל הקיבוץ נסע לרודוס

אני מזכיר את ההתנתקות, חוויה קרובה לכרם שלום. אביהו שואל מייד, "איזו התנתקות?" ההתנתקות שלו היא פינוי הבדואים ב־1972. אחד ממובילי המאבק ההוא, שגם דיווח עליו בעיתונות, היה עודד ליפשיץ מניר עוז, שכלוא היום בידי המפלצות.

מה שמשתמע ממה שאתה כותב זה שהפוליטיזציה של הקיבוץ, האקטיביזם הפוליטי השמאלי, בסופו של דבר הרס את הקיבוץ.
"על זה החבר'ה מתווכחים עד היום. אני לא אומר את זה. אתה צודק שהיתה לזה השפעה. היא היתה חלק מאיתנו. התל־אביבים היו הכוח המניע, שזה בוגרי תיכון חדש. גרעיני שלום ואבשלום. הם כבר היו הבנים, דור שני של עוזבי הראל, מגורשי הקיבוץ הארצי בשנות ה־50. סיני פתר היה איש מרכזי מאוד, אבל היו לא פחות מרכזיים יחד איתו. נימי גטר (שנפטר) היה האידיאולוג, כי ההורים שלו היו חברי הראל. הוא היה הרוח החיה. אנחנו היינו בצד השמאלי אבל לא היינו... שיטות העבודה שלנו היו שגרתיות. הם באו עם עיתוני המחתרת, עם זה שעושים מה שרוצים".

אז מה, הרגשתם פרובינציאליים על ידם?
"קצת. כן. שאלתי את החבר'ה ואת אלה שנחשבו בני קיבוץ מהשורה. שאלתי מישהי, צעירה קלאסית מהקיבוץ. היא אמרה, הם הרימו אותי למעלה. או בת הקבוצה שלי, היא לא התרחצה בעירום... היא אמרה, הם הפכו את הקיבוץ למשהו הרבה יותר מעניין ומדליק".

לא הרגשת שהם בעצם לא עומדים להכות פה שורשים?
"כל הזמן הרגשנו. הקמנו את הקיבוץ בתור חיילים. באים החבר'ה מהתיכון, רוצים להיות איתנו. לא בדקנו בציציות. היינו מאוד גאים שהם רוצים אותנו. אבל כל הזמן היה חשש - האם הם באים רק באופן זמני? סיני, כשהוא הלך לכרם שלום, הוא כן רצה להישאר שם. רק אחר כך הוא אמר, זה יותר מדי בשבילי ואני יכול ורוצה לעשות עוד דברים בעיר. אריק ברנשטיין (הקולנוען) עבד במוסך. מגן חלוץ, המעצב מספר אחת של ספרי האמנות בישראל, היה נהג המשאית. הוא נורא נהנה מזה. אז חשבנו אולי בכל זאת. אבל אני חוזר: הם הביאו את העניין הפוליטי. ואז במשך השנים היו קונפליקטים בכרם. אז יהיו אנשים שיגידו שהקטע הפוליטי לא נתן לקיבוץ להתפתח. היו יותר מדי מאבקים פוליטיים".

נקודה שולית, אבל לא כל כך. כרם שלום היה קיבוץ עשיר. בדרך כלל קיבוצים שהתפרקו היו כאלה שגם המצב הכלכלי שלהם על הקרשים.
"לא התפרקנו בגלל הכסף. בתקופה שהתפוררנו היה לנו מלא כסף. שנה אחת, כשעזבו שתי הקבוצות הגדולות - רכזת המשק, יעל אגמון המיתולוגית, אמרה, חבר'ה, השקענו כבר מספיק. מיצינו את תוכנית ההשקעות. נאשר עוד כסף, בואו ניסע כולנו לרודוס. אז נסענו לרודוס. בשני תורות. ולא קרה כלום לתקציב הקיבוץ. אתה זוכר מה היתה המכונית של שנות ה70?"

אני מנדב אופל רקורד, אביהו זורק קורטינה, ואז נזכרתי בפורד אסקורט.
"אז הגזבר שלנו מחליט יום אחד, מביא הצעה, בואו נקנה וולוו סטיישן יד שנייה. נכים מהמלחמה והמבצעים בהתשה היו מגיעים אלינו לביקור בוולוו סטיישן. אז הגזבר מציע לקנות. יש לנו המון נסיעות, ומאוד ארוכות, ויש שם שבעה מקומות ואלה המכוניות הכי בטיחותיות. עדיף לי להוציא עוד כסף על המכונית מאשר לשלם פיצויים אחר כך לכל אלה שיעשו תאונות, והיו עושים. לא היה אף אדם מבוגר שיגיד לנו מה לעשות. הבן של אדם רנד (אבנר) נהרג בתאונה. ועוד נהג בטרקטור. עוד בחור שאתה מכיר שיחק בחומר נפץ ונהיה נכה".

בסוף אתה מגיע לפרשת הבדואים.
"ידעתי שתשאל על זה".

בסוף, אנשים ללא שום קשר לאידיאולוגיה או לתיאוריות המרקסיסטיות האנטי־ציוניות שלהם מגיעים למסקנה שצריך לעשות אקט מסוים. מה עושים בעדרים שפולשים לשדות כרם שלום? מחליטים לפזר רעל. נדמה לי רעל עכברים.
"זאת היתה פרשה קשה. זה היה לפני 45 שנה".

אני ראיתי בזה ריאליזם סוציאליסטי, מתו לבדואים יותר מעשר כבשים, ומי שביצע את זה היה מהשמאלנים הרדיקליים ביותר.
"הקולאק נפגש עם רודף הצדק. ובקיבוצים תמיד היתה השניות הזאת, של קולאקיות עם 'רדיפת צדק'. האיש היה מרכז השלחין".

בוא נעיר כאן שקולאק זה מושג אשכרה סטליניסטי.
"המציאו אותו. אז האיכר, או המוז'יק מביטויי ילדותנו. ולכן הפרשה חשובה. אותו אדם היה אחד מאנשי השמאל שלנו. הוא היה גם מרכז השלחין הכי טוב שהיה אי פעם. והעניין הוא, שעם הבדואים האלה היו לנו קשרים. היו שני דברים. אמרנו, במקום שתפתחו ותגנבו לנו מים, נפתח ברז ומשם תיקחו מים, רק בהקצבה. דבר שני, נתנו להם לקט ושכחה. להוציא תפוחי אדמה, שהקומביין לא הוציא אותם. ובכל זאת הם המשיכו להיכנס לשטחים, ואז הוא שם רעל. זה הגיע לשיחת קיבוץ. היו ויכוחים. ראיינתי אותו. האיש, גם היום, לא חזר בו. הוא אמר, בעניינים האלה איש האדמה הוא הקובע".

הקו האדום הדק

אחת הפרשות הסימפטומטיות היא מעין מכתב סרבנות בנוסח של טרום מלחמת לבנון, כששלושה חברים שולחים אותו לחברי שי"ח. "והדבר המעניין, זה הגיע - כנראה - לש.ב", אומר אביהו. "לשב"כ. ומשם לפרס (שהיה אז שר הביטחון), כי פרס כותב מכתב לאחד ממנהיגי התנועה, 'מה קורה חבר'ה? יש לנו מכתב, זה מאוד חמור. שמא תבודדו, תאתרו את האנשים האלה ותבודדו אותם בקיבוצם'. בקיצור, הוא מציע שהקיבוץ הארצי יתערב ויזרוק אותם מהקיבוץ.

"זה היה קו אדום אצלנו. היתה מדיניות הכלה. היינו בדברים מסוימים בולשביקים, אבל לא במקרה הזה. זה היה מקרה קשה. על סמים זרקנו. זה היה קו אדום. זאת היתה בעיה בגרעינים צבאיים, והצבא איים לא לשלוח אלינו גרעינים בגלל זה. היו אנשי 'אוונגרד' שהגיעו במסגרת גרעין. היו סביבם כל הזמן מהומות. אחר כך הם היו מפולגים גם בתוך עצמם. הם הכניסו מתח לקיבוץ. אבל זה לא מה שפילג את הקיבוץ. איפה שכן היה שמאל מול קיבוץ זה בחלוקה משך שנים לשתי קבוצות, אלה היותר שמאליים, לעומת קבוצה של חברים שמרוכזים בענייני הקיבוץ, כשההבדל ביניהם הוא שקבוצה אחת הדגישה את התפקיד הפוליטי של הקיבוץ, וקבוצה שנייה את זה שבונים קיבוץ שאפשר לחיות בו".

אביהו וחבריו שייכים לא רק לדור שגדל בצל משפט אייכמן, אלא גם ראה בגודל טבעי את סארטר וסימון דה־ בובואר פוסעים דומם בשבילי גבעת חביבה, ואולי אחד הקיבוצים השכנים כמו עין שמר. סארטר הוא שהחליק להם את המרקסיזם המעודכן בתור אקזיסטנציאליזם. "אבל כרם שלום היה תערובת מוזרה של אנרכיזם עם בולשביזם. נורא מוזר. לקחנו את הבולשביזם של ההורים ותרגמנו את זה לחצר הקיבוץ. היתה ביורוקרטיה, היו אינסוף ועדות בקיבוץ, אבל לא קיבלנו את הקולקטיביות הרעיונית". נשארה הרבה נוסטלגיה, והיום הם נפגשים באירועי קפלן הלובשים ופושטים צורה, הלוך ופשוט.

השבוע הם נפרדו מחברם הוותיק שלמה גולני, שנקבר בניר עוז.