מהמוצדקות: יממה עם חוסמי המשאיות בכרם שלום

"יש לי שלושה מקומות מירושלים", "אנחנו באות מקדומים, איפה בדיוק מתחילים?", "מגיעות מיתיר, מי רוצה להצטרף?". כמו כל העולם ומסיבת הפיג'מות שלו, גם אנשי צו 9 מתארגנים בקבוצות ווטסאפ למבצע היומי: הגעה למחסום כרם שלום. המטרה המוצהרת - חסימת משאיות הסיוע שישראל מכניסה לרצועת עזה.

בשבוע שעבר זינק הארגון מהאפילה אל הכותרות הראשיות כשהצליח לחסום כניסת משאיות לרצועה. מי שתהה על הארגון, גילה חומה בצורה וכלל־ישראלית כפי שנכתב בפייסבוק: "אנו שבים ומדגישים: אנחנו לא גוף פוליטי ולא שייכים למחנה כזה או אחר. שותפים איתנו בתנועה הזו אנשים יקרים מימין ומשמאל, תושבי העיר, הקיבוץ והכפר, מילואימניקים שהשתחררו, משפחות לוחמים, אזרחים מפונים, ומעל כולם, משפחות החללים שנפלו בקרבות, ולהבדיל משפחות החטופים שישובו במהרה. נוצרת כאן אחדות מיוחדת ומרגשת של עם שקם מהעפר ואומר בנחישות: 'אף סיוע לא יעבור עד שאחרון החטופים יחזור'. ואנו מדגישים שאנו לא פועלים בשום צורה ואופן באלימות כנגד אנשי כוחות הביטחון היקרים, ולא נגררים לקריאות פוליטיות מכל צד שהוא".

כדי להבין איך זה נראה מבפנים, אני נוסע ביום שני אל נקודת ההתחלה היומית: מגרש החניה שליד שער קיבוץ מגן. ככל שאני מעמיק לתוך אזור העוטף החבול, כך הופכת כל מיגונית ליותר ויותר טרגית. סימני ירי חרוטים בבטון כציורי אופל, לצידם מדבקת "זוכה" של זק"א, ומתחתם גלעד שמנציח את מי שנרצח כאן.

בכניסה לקיבוץ אני מקווה לפגוש את אנשי הצו, אבל בדיעבד מתברר לי שאלו ותיקי וותיקות הבריגדה. בוגרי המאבקים הציבוריים נגד אוסלו וההתנתקות, עם הילדים ואף דור הנכדים, שבאו כדי למחות על מדיניות הממשלה. אני מחפש את המנהיגים של התנועה, ומוצא רק עוד ועוד משוכנעים לדבר ותומכי הרעיון, שחונים בכניסה לקיבוץ מגן ומגיחים מהמכוניות. "אנחנו מגיעות מקדומים, היישוב היהודי הראשון בשומרון", אומרת שוש שילה. "מאיזה מאחז אתם, נערי הגבעות?" שילה תוהה לעבר כמה נערים ארוכי פאות ומזוקנים. "מרמת גן", הם עונים. "טוב", היא אומרת בכמעט אכזבה. רבקה דרמון מחייכת ומציגה את עצמה ומשפחתה: "אנחנו מיתיר, היישוב היהודי הראשון בדרום הר חברון". "טוב, יפה, דרום הר חברון, צעירים", מסכמת שילה. "שוש, כמה טוב שבאת!" אחד מהפעילים מאיר אליה פנים, "נשים אותך בראש ההפגנה מול החיילים. את תתחילי לספר להם את ההיסטוריה של קדומים, והם בטוח ייתנו לנו לעבור". כולם מחייכים, גם שילה. את לא נפגעת מזה? אני שואל אותה מאוחר יותר. "מה פת־אום", היא מחייכת, "ה־כל ל־טו־בה", היא מפרקת את העברית להברותיה הבסיסיות. ארץ ישראל נקנית בייסורים ובחפירות.

השיירות יוצאות בכל שעה עגולה. עד שזו תגיע, עובד ואוראל מרמת הגולן עולים על הבוטקה שבכניסה לקיבוץ עם גיטרה וחליל. יחד הם מחפשים את הסולם המתאים ל"ואיך שלא" של אריאל זילבר. ג'יפ מבולגן יוצא מהקיבוץ ועוצר לידנו. ראש מזוקן מגיח מתוכו, "מה אתם עושים כאן?". "מפגש חברתי", עונה לו אחת מהנשים. "נו, זה לא נראה כמו מפגש חברתי, אני בטוח שאתם זוממים משהו". שילה וחברה ניגשות אליו לשיחה שמתחילה בחקירה משועשעת של הג'יפניק, אך מהר מאוד מידרדרת לדיון מי האשם במחדל 7 באוקטובר - ביבי, הצבא או ההתנתקות. כשאני מנסה לצלם את הדיון הסוער, המזוקן מזדעק: "אסור לך לצלם, אנחנו ממודיעין..."

"עוד מודיעין כזה ואבדנו", אומרת אחת מהנשים כשהג'יפ מתרחק, "כזה טמבל, לא יודע לראות את מה שמול עיניו, עדיין שבוי בקונספציה של 6 באוקטובר כאילו כלום לא השתנה".

יהורם גאון וטיילור סוויפט

בינתיים המכוניות מתרבות. משאית גדולה מתקרבת לאורך הכביש ההיקפי של הקיבוץ. אחת מהנשים רוצה לעמוד באמצע הכביש ולחסום אותה. "זו משאית המפעל של הקיבוץ, לא של חמאס", מבהירים לה הנוכחים. "צריך להתאמן על משהו", היא עונה. אין זמן לבדוק אם היא רצינית או מתבדחת, שכן הווטסאפ מודיע שהשיירה מתארגנת ליציאה למחסום. למוד ניסיון מהשבוע שעבר, הוציא אלוף הפיקוד צו המכריז על אזור המחסום כשטח צבאי סגור. אבל צווים לחוד ודרכים עקלקלות לחוד. השיירה מתחילה לנסוע, חולפת בין מושבים נטושים, ומהר מאוד יורדת מהכבישים אל שדות חקלאיים, דרכי כורכר, בטון מחורר, בוץ ושלוליות. "אחרי זה כל המכוניות בשיירה יצטרכו כיוון פרונט", מבחין הטרמפיסט שלקחתי איתי. "גם המדינה", מהרהר חברו. "אנחנו נוסעים כמו בדרך בורמה לירושלים", מדווח הטרמפיסט לטלפון.

כמה תאילנדים מתקנים יריעות חממות שנקרעו בסערה, מפסיקים לרגע את עבודתם ומביטים בהשתאות בשיירת המכוניות הארוכה. פיתול ועוד פיתול, שלולית ועוד ביצה, לאחר כחצי שעה נסיעה אנו מגיחים לבסוף אל הכביש הראשי. מבט צפונה מגלה שכל הפיתול הזה כדי לעקוף בכמה מאות מטרים את הצומת שניידות המשטרה חוסמות. אלא ששמחת המתגנבים מוקדמת מדי. ג'יפ משטרתי מגיח במהירות וחוסם את הצומת שאליו הגענו. "חברים וחברות, זהו שטח צבאי סגור, אל תעברו הלאה", מכריז המגפון. למודי ניסיון, תומכי צו 9 יוצאים מהמכוניות ומתחילים להתדיין עם השוטרים. "למה אתם עוצרים אותנו מלעבור, ולא עוצרים את המשאיות שנכנסות לחמאס?". ועדי "לא חשוב שם משפחה, תכתוב מתל אביב, שיידעו שזה לא רק מתנחלים", צועק בקול: "לא חושב שאי פעם בתולדות המדינה שלחו כוחות ביטחון לעשות משהו שהם כל כך לא רוצים לעשות". המבט בעיני השוטרים אטום, אולם עד סוף היום, ההתנהלות שלהם תראה שהוא צדק.

הצומת מתמלא בשמחת קרנבל מחאה. דגלי ישראל מתנופפים, על הרבה מהם קשור סרט התנתקות כתום. רוח הרפאים של 2006 תלווה אותנו כל היום. חלק יקראו לה חטא, אחרים יגידו טירוף. שוש שילה מציגה לראווה תיק קטן ששמרה מלפני ההתנקות. אחת מהאימהות מוציאה עגלה מהמכונית, וילדון חמוד נשלף מהרכב ומוסע אף הוא אל עבר הצומת. דרור הלוליין שולף ארגז עם אביזרי ג'אגלינג ומתחיל את המופע. חלק מאנשי צו 9 יושבים לצד הכביש ומתחילים לשיר, נערה מוציאה קופסאות קרטון מהרכב ומחלקת קרואסונים לשוטרים ולאנשי הגדס"ר הבדואי, שמצטרפים לשמירה על המפגינים. המטרה - שאיש מאנשי הקרנבל לא יעבור את הצומת.

"לא, לא, לא תנצחו אותי", מרעים קולו של יהורם גאון מאחת מהמכוניות. אחריו מתגנבת טיילור סוויפט כדי לחגוג אקלקטיות מוזיקלית. בצומת מתחיל דיון על כוכבת הפופ המצליחה ומחיר כרטיסי ההופעות שלה. "הבת שלי מצאה כרטיסים בגרמניה, אמרתי לה 'גרמניה? בטוחה שדווקא שם?' אבל מאז 7 באוקטובר הכל התהפך. פתאום הגרמנים בעדנו, ואני מעדיפה לראות את טיילור סוויפט שם ולא בשום מקום אחר".

מרחוק אני מבחין שהשוטרים מוליכים עצורים בין הרכבים. מאוחר יותר יתברר שארבעה מהמארגנים נעצרו ונלקחו מהמקום, אולם לאנשים שנקבצים זה לא מזיז. אפשר לעצור את מנהיגי המחאה, לא את הרעיון

אנשי הגדס"ר נקראים לצומת אחר שאליו הגיעה שיירה נוספת של תומכי צו 9. רגע לפני שהם נוסעים, שילה ודורית סוכר, אף היא מקדומים, מודות לחיילים: "תודה שאתם שומרים עלינו! כל הכבוד לכם! תילחמו טוב־טוב באויב", הן מדגישות. כשהג'יפ נעלם, מגיעים שלל צלמי תקשורת מתנשפים. אף שאין ממש מארגנים, תומכי הצו יודעים היטב איך לתפקד, ומדגמנים שירה בציבור וחסימת צומת שמחה. השוטרים מתבוננים בהם באדישות. לאחר כמה דקות של שירת "שום סיוע לא עובר עד שכל חטוף חוזר", מתברר שכל ההמולה הזו אינה אלא תרגיל הסחה מתוחכם. בעוד הקרנבל בצומת מרעיש, שניים מחברי הקבוצה ניצלו את המהומה, התגנבו דרך השדות מימין, עקפו את המחסום והם כבר רצים קדימה עם דגל ישראל מונף בגאון. טקטיקה מוזרה, אני חושב לעצמי, שכן אנשי הגדס"ר הבדואי מגיעים במהירות לצומת ומתחילים לרדוף אחר נושאי הדגל. לאחר כמה דקות של ריצת חורף בבוץ השדות, נושאי הדגל נתפסים ומובאים בחזרה אל הצומת.

רק אז מתברר שזו היתה הסחה להסחה: בזמן שהשוטרים היו עסוקים בקרנבל הצומת ואנשי הגדס"ר בנושאי הדגל מימין לצומת, חלק גדול מתומכי צו 9 הלך משמאל לצומת, עקף את הבסיס, הגיע לצידי מחסום כרם שלום, ועכשיו שולח הוראות בווטסאפ איך להגיע.

המשלט נפל, השוטרים נשארים לשמור על הצומת המתרוקן. תומכי צו 9 עוזבים את המקום ומתחילים ללכת בשדות משמאל. בראש התהלוכה צועד דרור הלוליין, בעודו מג'אנגל, אחריו צלמי התקשורת נשרכים עם מצלמות וחצובות, ואחריהם שלל משפחות וילדים.

"נו", שואלת אחת מהאימהות את בתה, "אז איפה יותר כיף, כאן או בבית ספר?". "ברור שכאן", עונה הבת. "ומה תספרי להם על זה מחר בבית הספר?" מקשה האם. "אני לא אספר להם כלום", עונה הבת. "למה?" תוהה האם. "כי מחר אני שוב כאן", צוהלת הבת.

"יש בקרבנו חפרפרת?"

הדרך מתפתלת, עולה ויורדת בשדות חוליים, אבל לאחר כמה פיתולים אפשר לראות את גבול מצרים. קו האופק מסומן בשיירה של עשרות משאיות עמוסות לעייפה בסחורות הממתינות לבידוק בטרם ייכנסו דרך המחסום לרצועה.

"ברר, בררר", קורא לי חייל בדואי מרחוק, ומסמן לי ללכת מהצד ההוא של הגבעה, לא לכיוון המשאיות. "מה זה בררר?" תוהה ההולכת לצידי בשדות העוטף הזהובים, "מה הוא חושב שאנחנו? עדר כבשים?!"

כשאנו עולים מן השדה, מתגלה כי כביש הגישה למחסום הפך למגרש החניה של משטרת ישראל. לאורך פיסת כביש צרה וארוכה המובילה אל מעבר הגבול, חונים עשרות רבות של רכבי משטרה ומג"ב. פתאום זה ברור שכל החסימות עד כה היו קדימון למתחילים. מכאן מתחיל הדבר האמיתי, והכוח העצום שנצבר כאן מבהיר שהמדינה נחושה לאפשר למשאיות לעבור פנימה.

מרחוק אני מבחין שהשוטרים מוליכים עצורים בין הרכבים הרבים. מאוחר יותר בווטסאפ יתברר שארבעה מהמארגנים ורכזי השטח נעצרו ונלקחו מהמקום. "יש בקרבנו חפרפרת?" תוהה מישהו, אחרים מתפקעים מצחוק לתמימות. אולם לאנשים שנקבצים בשדה זה לא מזיז דבר. אפשר לעצור את מנהיגי המחאה, לא את הרעיון.

גם בימים כתיקונם, מעבר כרם שלום נראה כמבצר בטונדה מסרט מלחמה עיראקי. אבני מחסום גבוהות יוצרות חומת בטון על הכביש עצמו, שעליו פרוסות גדרות מתכת. מאחורי הגדרות עומדים עשרות חיילים וחיילות ממג"ב. מאחוריהם חיילים חמושים, וביניהם משוטטים שוטרים. תומכי צו 9 מתמקמים בשדה הצמוד למעבר. בחלקו הדרומי של השדה שורות של שוטרות וחיילים המשגיחים שאיש לא יתקרב לגדר ולשורת המשאיות.

חלק ניכר מתומכי צו 9 מגיעים מהמגזר הדתי־לאומי, אבל ממש לא רק, כפי שמנסים לצייר אותם בתקשורת. בשדה ניתן למצוא גם חרדים וחילונים, אנשי אופנועים בחליפת הארלי דיווידסון, זוג מבוגרים כסופי שיער שמרים דגל גדול. מישהו נושא דברים במגפון, אבל בשדה רוחשים גם עתידים אפשריים - "אחי, יש פה אחת מהממת מהשבט ב... בוא, אני רוצה שתכיר אותה", אומר בחור בשם "רבינו" לג'ינג'י צעיר פרוע שיער וגדול כיפה. אתה מהמארגנים? אני שואל אותו. "רק מארגן לי שליש גן עדן", הוא מחייך בחידתיות ונעלם בקהל. בקצה השדה אני רואה גבר מזוקן עם מחשב פתוח ודגל ישראל המשמש לו צילייה. אני בטוח שהוא ממחלקת הקשר של צו 9, אבל כשאני מתקרב אליו אני מגלה שהוא באמצע ישיבת זום עם עמיתיו מארה"ב.

סכנה: קמח וסוכר

משאית אחת יוצאת מהבידוק ועוברת לתוך עזה מול עיניהם הכלות של אנשי השדה. הדבר מעורר קריאות בוז, ובינתיים אנו מקבלים שיעור בכימיה מאיש המגפון: "חברים וחברות, המשאיות האלו, שנושאות קמח וסוכר לכאורה לסיוע הומניטרי, בפועל כשמערבבים סוכר וקמח עם דשן מתקבל חומר נפץ שמשמש את חמאס. זה שבדק את המשאיות ב־6 באוקטובר הוא זה שבודק ב־8 באוקטובר. ואני שואל אתכם, האם אתם סומכים עליו?". הקהל משתלהב ועובר לשירה: "עוד קמח שווה עוד טבח" ו"אונר"א זה חמאס".

צלמי התקשורת מנסים ללכוד את הרגע, מפגין בעל תודעה תקשורתית מבחין בהם ואץ לאחור כדי להקים את נערי השדות מרבצם: "חבר'ה, אין לזה צורה! תקומו, תתקדמו, תיצמדו למחסום, שזה לא ייראה דל בתקשורת ויגידו שאנחנו מיעוט הזוי. יאללה, יאללה, זה לא פיקניק!". בחוסר רצון מופגן הנערים מתחילים לקום מרבצם, אלא שבאותו הרגע החיילים מהגבעה יורדים אליהם ומנסים להזיז אותם בפקודה, הנערים מחליפים חיוכים וחוזרים להישכב על הקרקע.

אני פוגש מכר שוטר, שמרחיב: "בינינו, וואלה, החבר'ה האלה הכי צודקים! מי המשוגע שיעביר משאיות עזרה לאויב בזמן מלחמה? ובטח כשבעזה יש חטופים. זה מגיע לחטופים? לפליטים? מילא זה היה עוזר לנו בהאג, אבל בסוף באים אלינו בטענות"

בקצה האירוע, זהירה כמו מהססת, עומדת אישה צעירה בחולצה של קיבוץ ניר עוז ותמונה של חטופה תלויה על צווארה. בצד כתוב בטוש: נרצחה בשבי חמאס, גופתה עדיין בעזה. "את ממטה החטופים?" היא נשאלת שוב ושוב בידי התקשורת ותומכי צו 9. נראה שכולם מייחלים לקשור את המאבקים יחדיו. "אני בת משפחה", עונה הצעירה בחידתיות. לא רוצה להזדהות בשמה, אבל מודה שבאה לתמוך: "כל הכבוד להם על מה שהם עושים, זה הדבר הנכון לעשות כרגע. גם הם וגם מטה החטופים עושים כל שהם יכולים כדי להחזיר אותם הביתה, כל אחד בדרכו שלו, וזה מה שחשוב".

בינתיים משאית נוספת נכנסת לתהליך הארוך והמייגע של הבידוק. בחוץ, החיילים מקבלים ארוחת צהריים, אנשי השדה מתיישבים, ערכות קפה נשלפות מתיקי הגב, סיגריות מגולגלות תוך כדי שיחה. "רבינו" שוב מגיח מהשורות הראשונות כדי להעמיד את הצעירים. הפעם מכוונים את הפנים לירושלים, ומתחילים להתפלל מנחה. החיילים עומדים לצידם שלובי זרועות ובמבטים קשוחים, אבל מקרוב אפשר לראות ששפתותיהם נעות, נוסעים סמויים לתפילה.

"שילכו לחסום את השרים"

אני הולך אל עבר המחסום כדי לראות טוב יותר. מהר מאוד אתה מגלה שכל עוד אתה לא עובר את גבולות הגזרה שנקבעו לך, לחיילים לא אכפת ממש. חיילת מיוצאי ברית המועצות מייעצת למילואימניק מיוצאי אתיופיה, איך הכי טוב לצלם את הרכב היפני שלו כדי שיימכר - "צלם מלמטה בצד, וצלם אותו בנוף יפה, שייראה מרשים. תעיף אותו, ויאללה, תתקדם".

הזמן דוחק ויחסי הכוחות ברורים, המוחים בנחיתות וכולם יודעים את זה. הדרך החוצה מהשדה קלה הרבה יותר. כבר אין צורך להעמיד פנים שמשחק התופסת ממשיך. אני הולך על הכביש הראשי בין מכוניות המשטרה באין מפריע. אחד מהשוטרים מסביר לטלפון שהוא לא יוכל להגיע מוקדם היום - "מה אני אעשה? כל עוד הם כאן, אנחנו כאן".

בקצה עומדת אישה צעירה בחולצה של קיבוץ ניר עוז ועם תמונה של חטופה. "את ממטה החטופים?" היא נשאלת. "אני בת משפחה", עונה הצעירה בחידתיות. לא רוצה להזדהות בשמה

בקצה הכביש אני פוגש מכר שוטר, שמרחיב: "ברור שזה משחק, אנחנו חוסמים, הם עוקפים, אנחנו חוסמים, הם עוקפים, ואנחנו חוסמים. ובינינו, וואלה, החבר'ה האלה הכי צודקים! מי המשוגע שיעביר משאיות עזרה לאויב בזמן מלחמה? ובטח כשבתוך עזה יש גם חטופים. ובשביל מה מעבירים? זה מגיע לחטופים? לרעבים? לפליטים? בדוק שחמאס גונבים את כל המשאיות לעצמם. ולא רק זה, מילא זה היה עוזר לנו בהאג, אבל בסוף באים אלינו בטענות.

"אבל גם את המפגינים אני לא מבין. מה אנחנו עושים פה את מה שאנחנו רוצים? זאת הממשלה עם הכי הרבה מתנחלים, ימין על מלא־מלא־מלא. אז במקום לחסום את המעבר, שילכו לחסום את השרים, או את ביידן שמכתיב פה הכל. בסוף המפגינים מטרטרים אותנו לרדוף אחריהם בשדות, כאילו אין לנו משהו יותר טוב לעשות עכשיו. ועזוב שמסוכן כאן וחמאס יכולים לטווח אותנו בקלות, וכולנו יכולים להיפגע בכל רגע. הבעיה הגדולה היא שכל יום שאנחנו כאן, זה עוד יום שהפושעים עושים את כל מה שעולה על דעתם בתוך הארץ".

בדרך חזרה אל הצומת, מילותיו של איש המגפון מהדהדות במרחק: "חברים, היום אנחנו מעטים, אבל תצאו מכאן, תשדרו לכל המשפחה שלכם ולכל החברים שלכם שיבואו לכאן מחר, שיבואו מחרתיים, כי אם יהיו כאן אלף אנשים, הם כבר לא יוכלו לעצור אותנו ואנחנו נחסום את המשאיות".

כשאני מגיע לצומת, אני רואה שתומכי צו 9 נוהרים בקבוצות ובמשפחות אל המחסום בגלוי ועל הכביש. אני תוהה מתי משחק התופסת יגיע למסה קריטית, ונחיל האנשים שיגיע אל המחסום יוכיח את צדקת דברי ויקטור הוגו ש"אין דבר עוצמתי יותר מרעיון שהגיע זמנו".