"מעזה יצאו אלפי מחבלים, יש חשש שגם אצלנו יוכלו לעשות את זה"

"ברוכים הבאים אל המקום היפה בעולם", אומר איציק כהן, רבש"ץ אשדות יעקב מאוחד, כשאנו עוצרים בגן אבנר. זוהי פינת חמד בקצה הקיבוץ שהוקמה לזכרו של אבנר אלתר, בן המקום, שנהרג באסון המסוקים. פינת קפה ביום, פויקה בלילה, וממול - מרבדיו הירוקים בחורף של עמק הירדן, עם הקנים הפורחים בלבן על שפת הירמוך. ממערב לנו נחל הירדן, ממזרח הירמוך, וברקע מתנשאים הרי הגלעד ודרום הגולן. כמו גלויה.

"זכינו השנה בשפע של גשמים, הכל ירוק, והחיטה גבוהה במיוחד", מסביר איציק. מתחת ליופי המסנוור רוחש המתח של החיים בשכנות לגדר המערכת, לא רחוק ממשולש הגבולות ירדן־סוריה־ישראל. גדר הגבול עם ירדן פרוסה ממש מתחתינו, במרחק של 800 מטר. בימים כתיקונם אפשר היה לרדת עד אליה, לצאת לריצה או להליכה בסמוך לה. אבל הימים אינם כתיקונם. רק חקלאים עם מדבקה מיוחדת על רכבם רשאים לרדת בסמוך לגבול המתפתל עם תוואי הירמוך.

איציק (58) נולד בטירת כרמל למשפחה שעלתה מטורקיה. אחרי שירות בגולני הצטרף עם יפעת, זוגתו, אחות במקצועה, לקיבוץ חולית שבעוטף עזה, כחקלאי וכרבש"ץ. "אז לא היתה גדר עם עזה, רק תעלה נגד גניבות. בחולית נולדה לנו הבת הגדולה, אבל אחרי ארבע שנים, לפני 31 שנה, עברנו לאשדות יעקב. המחליף שלי ברבש"צות בחולית נרצח ב־7 באוקטובר".

בשבת ההיא כל מה שהיה לו לעשות בשעות הראשונות היה לנסות להרגיע את רעייתו וכלתו, שדאגו לבן, יוני, המשרת כמ"פ בשירות קבע בגדוד 13 בגולני. "יוני סגר שבת במתחם ארז ונלחם בעוטף. עברנו שעות קשות מאוד של דאגה. אשתו היתה אז בחודש התשיעי. אבל אז הקפיצו את כיתת הכוננות בקיבוץ בצו 8, ואני יצאתי לפתוח את הנשקייה ולפרוס את הכוח. בשוטף יש 16 חברים בכיתת הכוננות, וכעת אחרי עיבוי אנחנו 23 חיילים בהגמ"ר (הגנה מרחבית). הגיל הממוצע הוא 44. הצעיר ביותר בן 23, ואני המבוגר ביותר. מאז אנחנו שומרים על הקיבוץ, מתאמנים וקופצים עם כל התרעה על חדירה".

וההתרעות רבות. חלקן קריאות שווא עקב מעבר של חזירים. ההולכים על ארבע לא מתרגשים מהגבול שהציבו בני האדם, ובתקופה האחרונה הם מתרבים, מאחר שהציד במרחב נאסר בשל המתיחות הביטחונית.

התרעות האמת גם הן התרבו מאז המלחמה. איציק: "יש עלייה מאסיבית בתפיסות של הברחות נשק ומהגרי עבודה. הם מגיעים מטורקיה, מגאורגיה, מאפריקה, מאסיה. לכל אירוע של כניסה לגדר אנחנו מתייחסים בהתחלה כאירוע ביטחוני, עד שמתברר שאלה מהגרי עבודה ואז זה פלילי. ספרנו פה יותר מ־15 אירועים של חדירה מאז תחילת המלחמה".

קשה לומר אם הגידול הוא בניסיונות החדירה עצמם, שהפכו לתופעה עוד לפני המלחמה, או דווקא בתפיסות שלהן.

אקדחים? לא בונים על זה

צה"ל שילש את מספר החיילים במרחב, וכעת השמירה על גדר המערכת הדוקה יותר. "אנחנו שמחים בזה, כי הגדר עצמה במצב לא טוב", אומר איציק, "אם בעלי חיים יכולים לעבור, כך גם בני אדם. הנוכחות של כוחות צבא מוגברים מרגיעה את התושבים. מאז 7 באוקטובר לא קל לחיות בישראל ליד גבול, גם אם מדובר בגבול עם מדינה שיש לנו שלום איתה. אני ברמה האישית לא חושש מירדן, כי שולט בה צבא מסודר, אבל יש תושבים שחוששים. בסופו של דבר, יש שם אוכלוסייה שברובה היא פלשתינית ודומה תרבותית לתושבים של רצועת עזה. אם משם יצאו אלפי מחבלים שרצחו והתעללו ועשו דברים שאי אפשר להעלות על הדעת, יש חשש שגם אצלנו יוכלו לעשות את זה.

"7 באוקטובר טרף לכולם את הקלפים. גם הירדנים חוששים מהלא־נודע, ובגלל זה הצבא שם יורה הרבה יותר. עברנו פה לילות שמרגע השקיעה ועד הזריחה הירי לא פסק. בעבר גם הצבא הישראלי וגם הירדני היו יורים למים כדי למנוע חדירות. נראה שזה מה שקרה גם עכשיו. בהתחלה לא קיבלנו דיווח לפני הירי, רק לאחריו דווח שמדובר בירי תקין. עכשיו אנחנו מקבלים דיווח לפני כן, כי יש תיאום הדוק בין צבא ירדן לצה"ל. בשבוע האחרון באזור שלנו הירי נרגע. אני לא יודע מה קורה לאורך הבקעה כולה".

הירי בלילות, הן בשל הקרבה הפיזית והן בשל הרוח שנעה בתוך עיקולי ההרים, נשמע קרוב במיוחד. "זו תחושה שיורים לנו בתוך הקיבוץ. מובן שהגיעו המון שאלות מתושבים מודאגים. למזלי, יש לנו צח"י (צוות חוסן יישובי) בין הטובים באזור, חבר'ה שנותנים פה עבודה, והם הצליחו להרגיע את האווירה המתוחה".

הבנתי מתושבים שיש לא רק ירי, אלא גם צעקות וצפירות.

"נכון. אלה כנראה הפגנות בכפרים של הפלשתינים, בעיקר באל־עדיסה שהוקמה על בסיס פליטים מ'צמח'. בדרך כלל אחרי שעה זה נרגע. עמק הירדן הוא מקום די שקט, אבל קורים בו הרבה דברים. היה לנו כטב"ם שהגיע מסוריה ופוצץ מעל קיבוץ האון, והיו לנו לפני 27 שנים את הבנות מבית שמש שחייל ירדני רצח בנהריים. אני חרשתי שם שדה שעתיים קודם, וזה היה אירוע מאוד קשה שחוויתי באופן אישי. אבל חוץ מזה לא היו לנו חדירות של מחבלים".

יש הערכות שאיראנים נמצאים על גבול ירדן־סוריה. זה לא רחוק מכאן.

"אלה שאלות שאני שואל את הצבא, אבל כרגע אין התייחסות לזה. לנו חשוב לדעת תכלס שיש מי ששומר עלינו. אנחנו מבינים שבקרוב צוותי הגמ"ר שלנו ישוחררו, אני תומך בזה. אני מאמין שאפשר לחזור לשגרה. כיתת הכוננות תמשיך לפעול באופן מעובה. קיבלנו הקצאה לכך, וגם ציוד מצוין מהצבא ומתרומות. יש הרבה אנשים שרוצים להיות חלק מכיתת הכוננות. כולם הבינו שלשמור על הבית זה הכי חשוב".

תושבי הקיבוץ מתחמשים?

"כולם. הבת שלי היא אחות בפוריה כמו אמא שלה. היא ובעלה, שבחיים לא נגעו באקדח, הוציאו רישיון, וכך עוד רבים. אנחנו יישוב זכאי כי אנחנו צמודי גדר, אבל אני ממש לא בונה על האקדחים האלה באירוע אמת. בעלי האקדחים ישמרו על המשפחות שלהם, וכיתת הכוננות תגן על הקיבוץ".

"הבינו שיש פה משהו טוב"

קיבוץ אשדות יעקב מאוחד מונה כ־800 איש. מדרום אליו שוכן קיבוץ אשדות יעקב איחוד, המונה כ־1,000 תושבים. שניהם משתייכים למועצת עמק הירדן, עברו הפרטה אבל שמרו על הקהילתיות. "עמק הירדן זה המקום המתויר ביותר בארץ, עם 3.5 מיליון איש שעוברים כאן בקיץ", מתגאה איציק, "כשהגעתי לכאן ב־93' הייתי יכול לישון על כביש 90 ומכונית לא היתה עוברת. היום יש גם תנועה סואנת וגם זמנים של פקקים אדירים. אז חיו כאן 6,000 איש, וכיום בעמק הירדן חיים כבר 23 אלף איש".

הוא מצביע על מרכז מסחרי חדש שהולך ונבנה, על רפת חדשה שמוקמת, על מטעי הבננות והאבוקדו המטופחים, ועל שדות החיטה הבוהקים בירוק זוהר: "אנשים הבינו שיש פה משהו טוב. פתחו עוד שטחים לבנייה, יש הרחבות קהילתיות. זה גן עדן, כולם אומרים את זה. ולאט־לאט אנשים חוזרים לשגרה".

יחד עם החזרה לשגרה בכירים בצה"ל מבהירים שבעקבות 7 באוקטובר, למרות הקשר ההדוק והתיאום הצבאי המצוין עם ירדן, נערכים לכל תרחיש, כולל להפתעה מהצד הירדני או לאובדן שליטה שם, ובמקביל שומרים היטב על הגבול מהסתננות של מהגרי עבודה ומהברחות נשק.

הבן שלך נלחם בעזה?

"הבן שלי כרגע בבית. הוא נלחם בעזה חודשיים, שבהם יצא רק פעם ל־24 שעות ללידת בתו. הוא מהמ"פים היחידים בגדוד 13 שנותרו על הרגליים, שניים נהרגו ואחרים נפצעו. זה גדוד שחטף הכי קשה ואיבד גם את המג"ד, תומר גרינברג. הבן שלי איבד גם את המ"מ דקל סויסה".

איציק מספר על מפגש מיוחד, שרק המציאות הישראלית יכולה לייצר. לפני כחודש הגיעה לקיבוץ קצינת מודיעין כדי למסור לרבש"ץ מפות עדכניות. "היא כל הזמן בכתה, אז שאלתי אותה: 'למה את בוכה? אנחנו מנצחים בעזה'. היא סיפרה שבן הזוג שלה לא שרד את זה. שאלתי מה שמו, והיא אמרה 'דקל סויסה'. שלפתי את הנייד והראיתי לה סרטון של נכדתי הטרייה. 'נעים להכיר, זו אביגיל דקל', אמרתי לה וסיפרתי לה שבני, יוני, קרא לבתו על שם המ"מ האהוב בפלוגה שלו. היא כמובן הכירה את יוני, והיתה התרגשות מאוד גדולה. היא ביקשה שאשלח לה כמה שיותר תמונות של הנכדה".

"התיישבות לא תעצור טרור"

את אורנה שמעוני, בבגדי עבודה ובמגפיים, שיער אסוף ברישול ומזמרה ביד, אנחנו פוגשים בגבעת הפרחים שנקטפו. זו עדיין שעת בוקר, אבל עבורה, שמשכימה בארבע לעבודת טיפוח הגן, זה כבר אמצע היום. את הגן הקימה לזכר שבע התלמידות שאיבדו את חייהן באי השלום ב־1997, מול עיניה, אחרי שסיימה להדריך סיור של כיתת נכדתה בנהריים.

ראיינתי אותה לפני כחמש שנים, ואז נשביתי בקסם החיוניות של האישה רבת הפעלים ומגשימת החזון הזו. גם כעת, בגיל 82, כאם לחמישה וכסבתא ל־15 נכדים ולארבעה נינים, היא נותרה מרשימה בעשייתה, במסירותה ובדיבורה הלוהט, אבל נראה כי משהו נשבר בה. לשאלה "מה שלומך", היא עונה בתשובה חדה: "זיפת. בפעם הקודמת אמרתי לך שאין דקה שאני לא חושבת על איל, צעיר ילדיי שנפל בלבנון, אבל מאז 7 באוקטובר אין דקה שאני לא חושבת על הנרצחים והחטופים. היום הכאב האישי שלי מתגמד מול מה שקרה. משפחות שלמות נרצחו, סיפורים שאפילו בשואה לא שמעת. שם נכנסו לתאי הגזים בלי להאמין שהם הולכים למותם, ופה היתה לנרצחים מודעת מלאה.

"ההורים שלי עלו ארצה בשנות ה־20 וה־30. לא חייתי בצל של השואה, למרות שסבתי נרצחה בליטא, אבל עכשיו אני לא יכולה לדבר או לחשוב על משהו אחר, מלבד הטבח שהיה. עשיתי שנת שירות בעוטף כרכזת של 'המחנות העולים' בנגב המערבי. את קבוצת הנוער של בארי הדרכתי אישית. הם כולם עמוק־עמוק בלב שלי. מאז הטבח אני מרגישה שטוב מותי מחיי".

איל, בנה, סמ"פ בשריון, נהרג ב־1997 במוצב ריחן. זה לא היה האובדן הראשון שלה. אחיה, שמואל לוין, טייס במילואים, נהרג ב־1977 בתאונת אימונים. בעלה, ד"ר עוזי שמעוני, נפטר ב־1992 באופן פתאומי. דמותה הנמרצת והנערית נחרתה בתודעת הציבור כאחת הפעילות הבולטות של "ארבע אמהות", שבה היתה פעילה עוד לפני ששכלה את בנה. בהמשך תמכה בהתנתקות מרצועת עזה. בשנים האחרונות ביקרה הרבה ביהודה ושומרון וקשרה קשרי חברות עם מתנחלים.

היא מתנגדת לסרבנות ופעילה ותיקה למען החזרת נעדרים וחטופים, עצרה בגפה את רכב הברינקס שהעביר מיליונים לרצועת עזה, כחלק מהמאבק לשחרור גלעד שליט, ונעצרה. היא המשיכה להיות פעילה קבועה ב"מסדר הדר", להשבת הדר גולדין. גם כעת בכל מוצ"ש היא בכיכר החטופים. "אם לא נשיב את כל החטופים, את כולם, לא תהיה לנו מדינה. זו השקפת עולם שהולכת איתי שנים ארוכות. הערך החשוב ביותר של הציונות הוא רעות. ולכן אני תומכת ברעיון של 'כולם תמורת כולם', בלי להיכנס לאסטרטגיה. אני מתנגדת לסיוע ההומניטרי שנכנס לעזה לידי חמאס בלי כל תמורה. הומניטרי צריך להיות תמורת הומניטרי. ביבי נכנע בעניין הזה לגמרי ונתן להם הכל. כל זמן שחמאס מקבלים לידיהם את הסיוע, והם אלה שמחלקים אותו, המשמעות היא שחמאס שולט".

את המתיחות הביטחונית באזור היא חשה היטב. "הבוקר שוב היו צעקות שהגיעו מירדן. עוד היו קולות. לפעמים זה נמשך שעה, לפעמים שעות רבות. שומעים קולות של ריצה, צעדים קצובים וצעקות. דרשתי להבין מה זה, והסבירו לי שיש קורס קצינים של הצבא הירדני והם הגבירו את האימונים כדי למנוע התעוררות אצלם. כשיש ירי מודיעים לנו על זה, ויש יחסים טובים ותיאום בין הצבאות. בסופו של דבר, מי מגן על ירדן? ישראל. אלמלא הצבא שלנו, הסורים מזמן היו שם".

מעניין שדווקא הסכם השלום עם ירדן, שלא היה כרוך בנסיגות, נשמר, ואילו הנסיגות מרצועת הביטחון בלבנון ומרצועת עזה התפוצצו לנו בפרצוף.

"הנסיגות הן לא הבעיה. הבעיה היא היעדר התגובה אחריהן. אחרי מלחמת לבנון השנייה הגיעו להסכם שהחיזבאללה לא יעברו את הליטני, אבל ישראל לא הגיבה מייד ואפשרה לחיזבאללה להתעצם בסמוך לגדר. כך גם ברצועת עזה, היה צריך להגיב באופן חריף על הבלון הראשון. אסור היה לתת להם לבנות עמדות שמהן רואים את המקלחות בבתי הקיבוצים. אבל ממשלת ישראל לא הגיבה והשליכה את כל יהבה על חמאס. אני אשת שמאל, אבל מעולם לא תמכתי בלתת את הלחי השנייה. כשהסכם מופר, צריך להכות מייד".

זה לא עובד ככה. תמיד יש נטייה לשמור על שקט, גם אם הוא מדומה. מה שמונע הפיכה של שטח לבית גידול לטרור הוא ההתיישבות, שמחייבת לפעול בפנים. אנחנו רואים מה קרה ברצועת עזה ומה קרה בצפון השומרון, ואנחנו רואים שהנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון הפכה את הצפון שלנו לרצועת ביטחון.

"ההתיישבות היא לא מעצור לטרור, אלא גורם משיכה לרצח. זה מה שקרה להתיישבות בעוטף עזה, וזה מה שעלול, חלילה, לקרות לגלבוע עם ג'נין. בטרור צריך להכות מייד. אף פעם לא תמכתי ברעיון של שלום עכשיו, אבל אני מאמינה בחתירה לשלום. בשנים הקרובות אנחנו חייבים לשלוט ביטחונית, אבל אני מאמינה שאנחנו יכולים לסגת לגבולות רוב יהודי לדורות, כלומר לשמור על גושי התיישבות ביו"ש, אבל להקים מדינה פלשתינית בתמיכת סעודיה ובתמיכת מדינות הסכמי אברהם, מצרים וירדן. אני לא מוכנה לקבל את האמירה שנגזר עלינו לחיות על החרב. יש לי שמונה נכדים שמגויסים כעת. הנכד שלי הוציא בידיים שלו את האם והבן שנהרגו מטיל נ"ט בכפר יובל. אני יודעת מה מחיר המלחמה, ואיני מוכנה לחיות עם המחשבה שזה העתיד של צאצאיי".

שוחים כדי לא לטבוע

אורנה נפרדת מהכלניות הטריות ששתלה בגבעת הפרחים ועוברת לטפל בגינה שבכניסה לבית איל, בגדי העבודה עוד עליה. את המקום המרשים והייחודי הקימה בתשע אצבעותיה (אחת נקטעה כשניהלה את מפעל הבטון של הקיבוץ) וב־35 מיליון שקלים של תרומות שגייסה. זהו מרכז ספורט ובריאות, עם בריכה רגילה, בריכות טיפוליות, חדר כושר ועוד, ששם דגש על שילוב קהלים שונים, בעיקר ילדים ומבוגרים עם מוגבלויות.

מעל לבריכה, ועל רקע שכשוך המים של החיים, שותקים המתים בציר "ארזי הלבנון" - מסדרון מבטון חשוף שבו מונצחים כל חללי מלחמות לבנון מאז קום המדינה, חיילים ואזרחים. שמות החללים חרוטים על לוחות זכוכית, ותמונות פניהם רצות על מסכי וידאו. במקום מתקיימים סיורים לימודיים רבים, חלקם בהדרכתה של שמעוני עצמה, שסוקרים את כל האירועים הבולטים והקשים ביותר שידעה מדינת ישראל בגבולה הצפוני, אסון אביבים, ומעלות, וליל הגלשונים, ואסון צור, ורון ארד, ואסון המסוקים, והשייטת והסלוקי ומלחמות לבנון הראשונה והשנייה. ומי יודע, הלב מחסיר פעימה לנוכח הבטון החשוף בקצה המסדרון שריקנותו זועקת, אולי גם מלחמת לבנון השלישית.

אל עמק הירדן הגיעו מפונים מהצפון ומהדרום, ואי אפשר להבין את אווירת המלחמה בעמק בלעדיהם. בית איל פתח את שעריו למפונים ואפשר להם כניסה חינם לבריכת השחייה הרגילה. את הגר וילנסי, בת 79, אנחנו פוגשים ביציאה מטיפול הידרותרפיה. היא נולדה בכפר גלעדי ושם גידלה את חמשת ילדיה. כיום היא כבר סבתא ל־13 נכדים ויש לה נינה אחת.

"אנחנו כרגע במצב ביש", היא אומרת, "חיים מחוץ לכפר גלעדי כבר כמעט ארבעה חודשים. עברנו את כל תקופות הקטיושות והחדירות, ומעולם לא התפנינו. אני כבר לא צעירונת וזה לא קל. כרגע אנחנו באחוזת אוהלו ליד הכנרת. למזלנו, הגענו כקהילה לעמק הירדן ויש פה קהילה מאורגנת שקולטת אותנו מאוד יפה, נתנה לנו בית חליפי ומאפשרת לנו גם לשמור על חיי קהילת כפר גלעדי, כ־700 איש.

"אני אחרי ניתוח להחלפת מפרק ירך, וחיפשתי מקום שאוכל להמשיך בו את הפעילות שהופסקה באמצע השיקום. מצאנו פה, בבית איל, מקום מדהים. קודם כל מההתחלה קיבלו אותנו בלי התחשבנויות. בהמשך, כשהתחלתי טיפולים פרטניים בהידרותרפיה, הם סידרו את התשלום מול קופת החולים. המקום הזה מחבק. אני מודה על זה".

יש לך כוח להמשיך לחיות על מזוודות?

"זה לא תלוי בנו. אנחנו במצב גרוע ביותר, אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. חוסר הוודאות הוא בכל מדינת ישראל, אבל אצלנו יותר. הגעתי לבקר בבית רק פעם אחת בהפסקת האש. בעלי הגיע יותר לכפר גלעדי, כי קשה להיפרד מהגינות. מזל שכיתת הכוננות לקחה על עצמה לטפל בגינון ולשמור על המקום שלא ייפגע. בנינו לאחרונה שכונה מקסימה בכפר גלעדי, אבל כל מי שיושב שם במרפסת מרגיש שהוא מצולם על ידי חיזבאללה. פה, לעומת זאת, למרות הקרבה לירדן, יש תחושה בטוחה. פה אני ישנה טוב יותר מאשר בבית".

בחדר הכושר ההומה אנחנו פוגשים את נטע בן עטיה, מדריכת כושר ממטולה. "התפניתי עצמאית לקיבוץ שער הגולן. אני במקור מקצרין ועברתי למטולה, העיר המושלמת, לפני כארבע שנים. התאהבתי בצפון, ואני מתכוונת לחזור לשם אחרי שחיזבאללה לא יישבו לנו על הראש. אני מבינה שזה ייקח זמן".

במטולה השאירה לא רק בית אלא גם עסק, סטודיו לאימון שבדיוק חווה שגשוג, עד שנאלצה לסגור אותו. "השותפה שלי בדירה במטולה היא משער הגולן, אז בהתחלה הגענו להורים שלה ואחר כך סידרו לנו חדר בקיבוץ. אנחנו משלמות על זה. למזלנו, בעלת הדירה ששכרנו במטולה היא בעלת לב רחב והבנה לסיטואציה, ולכן אנחנו לא משלמות שכירות על הדירה שם. רוב בעלי הדירות מבקשים שכירות, ואז אנשים צריכים לשלם גם שכירות על בתים שהם לא יכולים לגור בהם וגם על החיים שלהם במקום אחר. אנחנו מקבלות מענקים מהמדינה, אבל זה לא מספיק להוצאות מחיה, דיור ורכב. התחלתי לעבוד בבית איל כמה שעות, ואני מקווה למצוא תעסוקה נוספת. זה לא קל, אבל אין מה לעשות - אם אתה לא שוחה, אתה טובע.

"האנשים בעמק הירדן מאוד חמים, בסך הכל יש אווירה שלווה. מדי פעם יש 'פרש טורקי', התרעה על חדירות מירדן. אני אישית לא מתרגשת מזה. אומרים להסתגר בבתים, אז שותים קפה, מה אפשר לעשות. יש גם יריות ששומעים מירדן, אבל הבנתי שזה בתיאום עם צה"ל. תחושת ה'אין בית' היא מאוד קשה. אנשים לא מבינים שבית זה המקום הבטוח שלך, המקלט שלך מהעולם. באתי לבקר פעם אחת את הבית במטולה. זה לראות ולבכות".