מעולם המרחק בין האולפנים לחיילים לא היה רב יותר

בבוקר יום שלישי, ב־6:33, כתבה גיסתי אפרת בקבוצה המשפחתית: "בלב כואב מאוד, אנחנו מצטערים להודיע על נפילתו בקרב של אלקנה, אח של ניתאי, אתמול בעזה. הלוויה תתקיים היום בהר הרצל. אין שעה עדיין. אלקנה בן 35, מתגורר בבני דקלים, בעלה של גלית, ואבא של ארבעה ילדים מתוקים".

בעלה ניתאי, גיסי, תושב כרמי צור, אב לשישה בנים ולכן פטור משירות, מתחילת המלחמה מתנדב לתפוס קו בצפון. אחיו אלקנה הי"ד נפצע בצוק איתן ושוחרר, אך התעקש להילחם. לצערנו נהרג השבוע באסון הכ"א. צוואתו, שהיכתה גלים בכל המדינה, לא הותירה ספקות כיצד להמשיך.

"הניצחון המוחץ שלנו חשוב מהכל", כתב והורה למשפחתו לא להסכים לעסקה שתשחרר רוצחים מהכלא, גם אם הוא עצמו החטוף. "אני מבקש מכם שתהיו שמחים. תטעו בלבבות, תחזיקו זה לזה את הידיים ותחזקו זה את זה. תהיו אופטימיים ותמשיכו לבחור בחיים כל הזמן", הוסיף במילים מצמררות.

לא רק לאלקנה, אלא גם לניתאי, לחמשת אחיהם, להורים השכולים בִּינִי וגילה, לאלפי המשתתפים בלוויה, למאות אלפי חיילי המילואים שעדיין משרתים או שכבר השתחררו, ולרוב המוחץ של הציבור (סקרים מראים זאת) ברור ש"הניצחון המוחץ שלנו חשוב מהכל". גם לראש הממשלה נתניהו, לשר הביטחון גלנט ואפילו לשר בני גנץ אין שום ספק שהמלחמה חייבת להימשך, ושעצירה לא יכולה להיות על הפרק.

הצרה היא שמול הקונצנזוס המוחלט הזה מתייצבת חבורת התבוסתנים הקבועה – שבדרך פלא מורכבת מלא מעט גנרלים בהווה ובעבר – ומפזרת מורך לב. במקום לדרבן את צה"ל ומפקדיו היא מסבירה ש"אי אפשר". במקום לעודד את הציבור, לחזק את רוח העם ולהקרין נחישות לאויב, הם מפטפטים בהלה וחולשה מול המצלמות. כאילו חמאס לא רואה וסינוואר לא מקשיב.

"הניצחון המוחץ שלנו חשוב מהכל", כתב אלקנה למשפחתו, "אני מבקש מכם שתהיו שמחים. תטעו בלבבות, תחזיקו זה לזה את הידיים ותחזקו זה את זה. תהיו אופטימיים ותמשיכו לבחור בחיים כל הזמן"

רוח הנכאים הזו חודרת למרבה הצער גם אל מקבלי ההחלטות. הן בקבינט המלחמה והן במטכ"ל מושפעים ממה שמשודר. גם נתניהו, גם גנץ, שיודעים מהי הדרך הנכונה, צריכים כל הזמן חיזוקים כנגד קולות ההחלשה שבוקעים ממסכי 11, 12 ו־13 24/7 ומחלק מהעיתונים. גם הם בני אדם.
וכך - בדיוק במהופך ממה שאמור להיות - העם ששולח את בניו להילחם, והמשפחות השכולות ששילמו את המחיר היקר מכל, הם אלה שמתייצבים כחומה בצורה גם מול האויב מבחוץ וגם מול המחלישים מבית. עולם הפוך לגמרי.

האבסורד גדול במיוחד משום שמאחורי החזות "המקצועית" של אותם פרשנים, מומחים וקצינים משתרך שובל ארוך של כישלונות. בית המדרש שכעת אומר "לא ניתן להשיג את מטרות המלחמה" הוא זה שמתדרך כבר 15 שנה ש"חמאס מורתע ולא רוצה מלחמה". האֵם הרוחנית של הקונספציה הזו הן עצומות "ההתנתקות טובה לביטחון". לה קדמו במצעד האיוולת של תחילת שנות האלפיים הסיסמאות "אי אפשר לנצח את הטרור" כי "כניסה לערים הפלשתיניות ביו"ש תהיה כרוכה במאות הרוגים".

מה קרה בפועל? צה"ל נכנס גם נכנס לערים הפלשתיניות - המחיר היה עשרות הרוגים ולא יותר. הטרור דוכא עד עפר. ההתנתקות, כפי שהיה צפוי מראש, התבררה כקטסטרופה ביטחונית, וחמאס רצה מלחמה ועוד איך. לא רק בבוקר שמחת תורה הוא חיפש ללחום בישראל, אלא גם בכל הסבבים והמבצעים הקודמים, אשר לאורכם טענו האנליסטים את ההפך. הם פשוט לא הבינו את הנעשה סביבם.

גם עכשיו הם טועים. חמאס ספג מכה צבאית קשה מאוד. יכולות השיגור שלו לישראל הצטמצמו מאוד. על שיגור חוליות רצח לפנים הארץ אין מה לדבר. חיילי צה"ל הגיבורים משמידים בשיטתיות את יכולותיו מעל לקרקע ומתחתיה. מפקדיו מתחבאים כבר חודשים מתחת לאדמה. צה"ל מגלח רצועת ביטחון משטח הרצועה. תושבי עזה מבינים שחמאס הביא עליהם את האסון הגדול בתולדות האומה הערבית וצועקים "לא רוצים מלחמה".

אכן, המלחמה ארוכה וקשה. החטופים הם הבטן הרכה שכרגע קשה מאוד לפתור. כולם היו רוצים שחמאס יטבע בים של עזה, בלי שלאנשינו תיפול שערה. אולי הכאבים האלה והתקווה האוטופית הזו מביאה את אותם אנשים לדחות את הקץ, להציע "הפסקת לחימה עכשיו" ו"טיפול בחמאס מאוחר יותר". בפועל, במציאות, בעולם הריאלי, אין אפשרות כזו.

כאמור, בקבינט המלחמה מבינים זאת. גם אם בחוץ נשמעים הבדלים בין הבכירים, הרי שבתוך החדר ההסכמות רחבות מאוד. בעקבות אסון הכ"א נתניהו, גלנט וגנץ הבינו את ההכרח לשדר את מסר האחדות ויצאו בהצהרה משותפת. זה היה רגע חשוב. "במלחמה הזו יש הישגים גדולים, אבל יש גם מחירים כבדים מאוד", אמר נתניהו.

ואכן, מחיר העצמאות יקר. זה נכון לעם היהודי בארץ ישראל, ולכל אומה שדבקה בחירותה. בריה"מ איבדה 24 מיליון(!) חיילים ואזרחים במלחמה נגד הנאצים והתרוששה כלכלית. מספר האבידות האמריקניות היה יותר מ־600 אלף. ואלה רק שתי דוגמאות מתוך רבות.

גם אצלנו הדורות הקודמים בהנהגה ידעו לחשוק שפתיים ולנצח. הפלמ"ח איבד כמעט 1,200 מ־6,000 לוחמיו בשנות המאבק לעצמאות. במלחמת השחרור, מתוך 600 אלף תושבי היישוב היהודי נפלו 6,000 שהם אחוז אחד. בנס הגדול של ששת הימים נהרגו 130 חיילים מדי יום.

בארבעת הימים של המבצע לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים שילמו בחייהם 450 לוחמים. אריק שרון ידע בזמן אמת את מחיר הדמים, דבק במטרה, ואכן השיג תפנית אסטרטגית שהפכה את פני המערכה. במלחמה כולה נהרגו קרוב ל־3,000 חיילים, במשך שלושה שבועות בלבד. מה אפוא נגיד כעת, כשאנו רבים יותר, חזקים יותר, מתקדמים יותר? מה פשר החולשה הזו שנפלה בקרב אותם בעלי דעה? הם לא מכירים עובדות יסוד?

צה"ל חזק עשרות מונים מחמאס. אין צורך לפרט מה יש לנו שאין להם. כך שמה שעומד בינינו לבין מחיקת הארגון המרושע אינו הכוח אלא המוח. הכל בראש, לא בשדה הקרב. החוזק המנטלי – לא זה הצבאי – הוא זה שיקבע. לכן, עוד קצת סבלנות ואורך רוח, עוד קצת לחץ - ונשמע את הקנאק. אם נרצה, אין זו אגדה.

איך אומרים פילוג בפולנית?

"בוקר טוב, גבירותיי ורבותיי. התנצלותנו על ההפרעה. מסיבות שאינן ידועות לנו השידור של TVP ייקטע. מעולם לא קרה דבר כזה בתולדות פולין. היתה השתלטות על התקשורת הפולנית. זהו רגע היסטורי בתולדות התקשורת הפולנית. שר התרבות הסיר את הפיקוח".

כך הכריז ביום קר של אמצע דצמבר אדריאן בורֵקי, קריין בערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר במדינה, ונטש את האולפן. כמה שבועות חלפו וקבוצה חדשה של עיתונאים החלה לאכלס את תאגיד השידור הציבורי של פולין, שנצפה אגב הרבה יותר מאשר זה הישראלי. לאן נושבת שם הרוח, עדיין לא ברור.

חילופי הגברי המהירים והחותכים ב־TVP הם אחת ההתפתחויות המטרידות בתהליך החריג שהדמוקרטיה הפולנית עוברת בחודשים האחרונים. שבוע לאחר שעל ישראל ניחתה ההתקפה הקשה ביותר מקום המדינה, העם הפולני יצא לקלפיות. בבחירות שריתקו את כל אירופה קואליציה של מפלגות שמאל הדיחה את מפלגת השלטון הימנית "חוק וצדק", שעדיין נותרה הגדולה ביותר בפרלמנט. בכך הגיעו לקיצן שמונה שנים של חיכוכים לא אלימים בין הממשלה הפולנית לבין כוחות חזקים באליטה המקומית, שגובו על ידי האיחוד האירופי.

הטענה המרכזית של מבקרי הממשלה הקודמת היתה "כרסום בנורמות הדמוקרטיות של פולין". בוויכוח שנשמע מוכר לאוזן הישראלית טענו רבים בממסד הפולני שהיא השתלטה על בתי המשפט, התקשורת והפקידות, וכך הפכה את פולין לדמוקרטיה על הנייר בלבד. הממשלה, מצידה, השיבה כי היא מממשת את השקפתה ואת רצון בוחריה, וכי אדרבה - זה הביטוי המובהק של הדמוקרטיה. בשיאו של העימות, ערב הבחירות, יצאו המונים לרחובות ורשה. המחאה בארץ בהחלט היוותה עבורם מקור השראה.

ביום קר, באמצע דצמבר, הכריז לפתע הקריין הפולני: "התנצלותנו על ההפרעה. מסיבות שאינן ידועות לנו השידור של TVP ייקטע. מעולם לא קרה דבר כזה בתולדות פולין. היתה השתלטות על התקשורת"

הבוחר הפולני אמר את דברו בבירור, ועל כך איש לא חולק. התמיהות החלו כאשר ראש הממשלה החדש־ישן דונלד טוסק, לשעבר בכיר באיחוד האירופי, נקט שרשרת צעדים מאוד לא שגרתיים בדמוקרטיות. בישיבת הממשלה הראשונה טוסק הודיע על פיטורים מיידיים של מנהלי כלי התקשורת הגדולים במדינה - בפולין הממשלה היא השולטת בהם.

כדי שלא יהיה ספק מי בעל הבית החדש, כוחות משטרה נשלחו אל הנהלות ערוצי הטלוויזיה והרדיו והם פרוסים שם עד היום. עכשיו ממונים חדשים מטעם ממשלת טוסק נותנים את הטון בשידורים הממלכתיים. עוד באותו שבוע טוסק עדכן את הציבור על החלפת ראשי שירותי המודיעין והיחידה למלחמה בשחיתות. המנהלים החדשים, אמר ראש הממשלה במסיבת עיתונאים, "מאוד טובים, נאמנים וממושמעים".

המינויים החדשים בתקשורת ובשירותי הביטחון באו כמובן במקום ממונים מטעם הממשלה הקודמת. ואולם המהירות וההחלטיות שבה נעשו עוררו התנגדות של מי שהפכה להיות כעת מפלגת האופוזיציה הראשית. ראשיה ניסו להוציא אנשים לרחובות – לא בהצלחה גדולה. בד בבד, נשיא פולין אנדז'יי דוּדה, בן הברית של הממשלה הקודמת, מנסה להאט את ממשלת טוסק ולסכל מהלכים שלה, ככל שהחוק מתיר לו.

די מהר העימות גולש להיות משבר חוקתי, ואולי כבר גלש, שכן כל צד מפרש את החוק כהבנתו. כך, למשל, דוּדה העניק חנינה לשני חברי פרלמנט ממפלגת "חוק וצדק" שהורשעו ב־2015 במעשי שחיתות. הממשלה הקודמת נמנעה מלהעניש אותם, בנימוק שההרשעה לא היתה הוגנת והם הועמדו מחדש לדין וזוכו. אך ממשלת טוסק לא הכירה במשפט המחודש וטענה שהחנינה של דודה לשניים אינה חוקית. הם נשלחו אפוא לכלא. כמו בפרשייה זו, גם בסוגיות נוספות כל צד מגייס את החוק לטובתו, ובורר מוסכם בין הצדדים אַיִן.

האיחוד האירופי, שהתעמת תכופות עם הממשלה הימנית בטענה לפגיעה בדמוקרטיה, מעניק לטוסק גיבוי מלא. תושבים בפולין שאיתם שוחחתי בימים האחרונים אומרים כי מוקדם לדעת כיצד יתפתחו הדברים, וכי המבחן יהיה באופי הטלוויזיה הרשמית. "גם תחת השלטון הקודם הרגשתי דמוקרטיה מלאה וחופש ביטוי, אך השידורים היו בלתי נסבלים. אני נותן בינתיים צ'אנס לממשלה החדשה", אומר לי מיכאל, מדריך תיירים מקומי שמקפיד להימנע מזיהוי פוליטי.מומחה מקומי,

שמבקש לשמור על עילום שמו, מסכם את המצב כך: "הממשלה החדשה עושה את מה שעשתה קודמתה, אבל הרבה יותר בכוח והרבה יותר מהר. הם מנסים לסגור בכמה שבועות תהליכים שהממשלה הקודמת עשתה בשמונה שנים. בדרך דמוקרטית זה לא, אבל אתה יודע - כשזה נעשה על ידי 'הצד הנכון' כולם שותקים".

יש הקבלות רבות בין המשבר שמטלטל את פולין לבין המחלוקות הקשות - הבה נודה על האמת - שעדיין קורעות את העם בישראל. הפערים מפעפעים כבר עתה מתחת לפני השטח, והם יתפרצו בעוצמה כשישככו הקרבות.

הלקח לישראל, כדי שלא להידרדר למשבר פנימי כפי שקורה שם, לא צריך להיות התעקשות ימנית או שמאלנית על אחיזה בלבדית במוקדי הכוח, אלא הסכמה לאומית ושיתופי פעולה. בעידן זה של רשתות חברתיות והשפעות זרות, חולשות הדמוקרטיות מזעזעות את הביטחון הלאומי של המערב. מארה"ב והלאה, משברים פנימיים מטלטלים כמעט את כל המדינות החופשיות.

לפחות בישראל הדרך היחידה להתגבר על המשברים שעוד יבואו היא אחדות לאומית, פשרה ושיתופי פעולה עם ברי פלוגתא פוליטיים. כי לנו לפחות אין ארץ אחרת.