למה, בעצם, לא יצאנו למתקפת מנע?

עוצמת הלחימה של חמאס והנחישות של חיזבאללה להמשיך בלחימה בצפון מעלות בשיח הישראלי את השאלה: איך נתנו לאיום הזה להתפתח מול העיניים, ומדוע לא יצאנו הרבה קודם לכן למתקפת מנע? הרי בשנים הראשונות שלאחר מלחמת לבנון השנייה, כמו בראשית תקופת שלטון חמאס בעזה, מן הסתם היה קל יותר להשיג ניצחון מכריע ומוחץ על ארגונים אלה, ולמנוע או לעכב משמעותית את צמיחתם ואת התעצמותם.

ובכל זאת, בחשבון הנפש הנדרש, ראוי להתבונן ביושר בנסיבות שמנעו את הרעיון למלחמת מנע ישראלית. קל לתלות את האשמה בהססנות המנהיגות, אך היתה זו החברה הישראלית בכלל רבדיה שהתמכרה לשקט ולשגשוג, ושהכחישה במודע ובתת־מודע את התעצמות איומי המלחמה.

לא רק שמערכת הביטחון הפגינה ביטחון־יתר ביכולותיה, אלא שהמענה הטכנולוגי לאיומי צבאות הטרור הקשה על כל הנהגה ישראלית להשיג הסכמה לאומית ליציאה למלחמת מנע יזומה נגד חמאס או חיזבאללה

הערכת המצב האסטרטגית שרווחה בעשור האחרון, הציגה את מצבה הביטחוני של מדינת ישראל כיציב וכחסין בפני איומים קיומיים. הודות להסכמי השלום עם מצרים וירדן, לצד קריסת צבא סוריה במלחמת האזרחים, צוינה בסיפוק היעלמותו של איום המתקפה של הצבאות המדינתיים הסדירים. לפי הערכה מרגיעה זו נותרו רק איומי טרור, כביכול. כולם הודו שהם מטרידים, אך שבו והזכירו שאינם מגיעים לכדי איום קיומי. כאן טמונה נקודת מוצא לניתוח הכישלון הנורא של בוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר.

שתי הנחות שגויות שזורות זו בזו: האחת לכודה בהערכת־חסר של יכולתם הצבאית של חמאס וחיזבאללה, שבמהלך השנים הפכו לצבאות של ממש. בצדק הקפיד הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי לכנותם "צבאות טרור". ההנחה השגויה השנייה נובעת מהגדרה ארכאית של המושג "איום קיומי". נכון שחיזבאללה וחמאס לא הצטיידו ביכולות צבאיות קלאסיות כמו יחידות שריון, חיל אוויר וצי ספינות מלחמה; אבל בדומה לחות'ים בתימן, הם פיתחו יכולות חדשות וביטאו בכישרון יצירתי את מיצוי ההזדמנויות הטכנולוגיות של המאה ה־21. כך נבנה מול מדינת ישראל איום אסטרטגי חדשני, זול, זמין וחסין במידה רבה בפני העליונות של צבאות קלאסיים כמו צה"ל.

הפרדוקס הביטחוני הישראלי

התפיסה הביטחונית הישראלית נקלעה לפרדוקס. מצד אחד היא המשיכה להעריך את עוצמת האיום הקיומי לפי אמות המידה של המאה הקודמת, ביססה את תפיסתו של צה"ל כמייצג מעצמה אזורית, וכוננה את אשליית ודאות הביטחון הקיומי הישראלי. מהצד השני, הושקעו תקציבי עתק בהתגוננות מול יכולות צבאות הטרור. פותחו מערכות מיגון וכיפת ברזל נגד איום הרקטות, ונבנו חומות גבול עתירות חיישנים, מה שרומז כי בכל זאת מדובר באיום אסטרטגי, עוצמתי פי כמה ממה שהוצג עד כה כלא יותר מ"איומי טרור". כלומר לא רק שמערכת הביטחון הפגינה ביטחון־יתר ביכולותיה, אלא שהמענה הטקטי והטכנולוגי לאיומי צבאות הטרור הקשה על כל הנהגה ישראלית להשיג הסכמה לאומית ליציאה למלחמת מנע יזומה נגד חמאס או חיזבאללה.

הפרדוקס הזה התגלה כבר במבצע עופרת יצוקה בסוף 2008, במחלוקת בין רה"מ אהוד אולמרט לבין שר הביטחון אהוד ברק. אולמרט דחף למבצע רחב במטרה להכריע את חמאס, לסיים את שלטונו ברצועה ולהציב בה כוח רב־לאומי. אהוד ברק ביקש לא יותר מסבב לחימה מוצלח, בחתירה לסיום מהיר. כך לפחות מתאר את הדברים אולמרט, בספרו "בגוף ראשון": "יכולנו לקעקע את בסיס כוחו של חמאס, לערער ואולי אף לרסק את שלטונו ברצועה, להביא לאזור המדמם הזה כוח בינלאומי ולשנות את המציאות בדרום לשנים רבות. שיקולים פוליטיים בלתי ראויים הביאו כמה אישים מרכזיים להקים בקבינט ובמטכ"ל אופוזיציה לראש הממשלה, ולסכל את המהלך החשוב הזה".

מעבר לשיקולים הפוליטיים שעליהם רומז אולמרט, ניתן להסביר את התנגדות שר הביטחון ברק גם מנקודת מבט מקצועית צבאית. ככל הנראה, ברק הבין כי הובלת המבצע להשגת מטרתו המורחבת של ראש הממשלה תהיה כרוכה במלחמה ארוכה, שתגבה מחירים כבדים. הוא העדיף מבצע תגמול מוגבל בזמן, שלא יוצא משליטה.

הפיתוי האווירי

כבר אז, בשנה השנייה לשלטונו ברצועה, היו בידי חמאס יכולת לחימה ויכולת אש רקטית בכמות שאפשרה לו לנהל מלחמה של חודשים ארוכים, והוא אף חולל שתי תמורות בולטות בדפוס הלחימה שלו. האחת התבטאה בהעתקת המלחמה למרחב העירוני המאוכלס בצפיפות, מה שהוביל לתוצאה הבלתי נמנעת של פגיעת צה"ל באזרחים, לאובדן לגיטימציה בינלאומית ולדוח גולדסטון. התמורה השנייה התבטאה בארגון הכוח ללחימה מבוזרת, באופן ששלל מצה"ל הכרעה מהירה בתמרון עומק קלאסי אל מרכזי כובד. בתנאים מורכבים אלה של מלחמה מסוג חדש, ההחלטה המדינית להפעלת הכוח הצבאי הלכה ונעשתה סבוכה וקשה הרבה יותר.

לכן, במצוקת אי־הוודאות האסטרטגית, שהיתה כרוכה בהחלטה לפתוח במלחמה, ההנהגה הישראלית נטתה להסתפק בהפעלת הכוח האווירי. זה הכוח היחיד שעמד לרשותה בזמינות מיידית לפעולה. כמו כן, ההחלטה על הפעלתו כרוכה בהכרח בהובלת העם למלחמה. המטוסים ימריאו מבסיסיהם, הם ממילא שם, ללא אירועי פרידה של אבות ובנים הנשלחים לאי־שם ומי יודע מתי ישובו. מעל לכל, הפיתוי החשוב בהפעלת כוח אווירי טמון בכך שהיא לא נתפסת כאירוע אל־חזור. מעצם טבעה הפיזי, הפעולה האווירית מתנהלת בשליטה מלאה, יכולה להיעצר בכל רגע נתון ולא כרוכה בתמרוני ניתוק מגע ונסיגה.

אך עם השנים למדו צבאות הטרור את איומי האש האווירית, וסיגלו בהתמדה מענה הגנתי יעיל. הם עברו לפעולה מתוך שטחים בנויים ובמרחבי תת־הקרקע, במגמת היעלמות והסתתרות המעניקה להם יכולת שרידות גבוהה. מכאן נבע גם ההכרח המחודש להפעלת כוחות היבשה במוקדי החיכוך של הלחימה. אך לנוכח האויב הערוך היטב בכל ממדי העיר, הגנת הכוח היבשתי זקוקה לתמיכה מלווה באש האווירית, מצב שמחולל הרס ופגיעה באזרחים. השילוב הזה מתגלה כהרסני עבור הלגיטימציה הבינלאומית שישראל זקוקה לה בכל ממדי קיומה, ובתנאים האלה, החלטה לצאת למתקפת מנע הפכה כמעט בלתי אפשרית. יותר משהיא מבטאת הססנות מנהיגותית, ההימנעות ממתקפת מנע היא תוצאה של מצב אסטרטגי חדש, מורכב וסבוך. מההכרה הזו מוכרחה לצמוח תפיסת ביטחון ישראלית חדשה. ובשעה זו, דווקא מתוך הבנת הקושי בפתיחת מלחמת מנע, מתברר גודל ההכרח במיצוי המלחמה בעזה עד להכרעת חמאס ושלטונו.