איריס חיים חרכה את המסכים ואת הלב. היא הפעימה אותנו בחיוכה הקורן, בקולה החם, במילים הטובות שבחרה בקפידה, וגם בדמעות הכאב שלה. היא הכירה לכולנו את בנה יותם, מתופף מחונן עם תלתלי נחושת, שהתמודד עם קשיים נפשיים ופיזיים. יותם בן ה־29 נחטף משכונת הצעירים בכפר עזה. הוא החזיק מעמד 65 יום בשבי חמאס וברח עם שני חטופים נוספים, ששרדו יחד חמישה ימים בסג'עייה עד שנורו מאש כוחותינו. איריס שלחה מסר לחיילים שירו בשגגה בבנה שאין בה כעס עליהם, והוכיחה שאנשים מסוגלים לנהוג באצילות נפש גם במקום שבו מתפרק הכל.
אנחנו נפגשות ביחידת הדיור הקטנה בשואבה שבהרי ירושלים, אחרי עוד יום עמוס שלה בראיונות ובהרצאות. היא מכינה לנו תה ומתכרבלת בכורסה עם חתולה פרוותית ועגלגלה. "החתולה שייכת לדירה הזו, שהיתה סטודיו לאמנות ולמעננו הפכה לדירת מגורים. תושבי שואבה התגייסו ואספו עבורנו ריהוט. תראי איזה יופי. בשדה ניצן השארנו שמונה חתולות. רביב, בעלי, שעובד כחקלאי, החל לחזור לשם, ועכשיו הוא יטפל בחתולים".
לצד השלווה והעוצמה שהיא משדרת, איריס משרטטת את גבולות כוחותיה. לעוטף היא לא תחזור לגור. "אני לא מסוגלת לחיות שם תחת איום. צבע אדום מחזיר אותי לאותו היום. לא רוצה גם לראות את עזה. מצידי שימחקו מעל לפני האדמה את המקום הארור הזה. אבל אני יודעת שזה לא יקרה ושהאיום יישאר. אני מאמינה שהצביון של האזור ישתנה מאוד. חצי מהאנשים שגרו שם לא יחזרו, אבל יבואו אנשים חדשים, שמתוך ציונות יסכימו לגור במקום מאוד מסוכן".
לפני 7 באוקטובר חיה משפחת חיים בתחושת ביטחון מלאה, וגם יותם לא פחד. לא התרגשו מטפטוף הטילים, ולא ברחו בשום מבצע, כלשונה. אבל אולי הקושי לחזור כעת נובע ממקומות אחרים. "אני לא מסוגלת לשבת שוב על אותה המרפסת שבה ישב יותם, עם הצחוק המתגלגל, הסיגריה בפה והחתולים סביבו. צחקנו המון יחד", היא מתרפקת בחיוך על הזיכרונות, "הילדים היו מחקים אותי והיינו נקרעים מצחוק. יותם היה מוביל בזה. אם עכשיו הוא היה רואה את הסיטואציה - אמא'לה, איזה חיקויים היו עפים פה".
גם כאן, בדירה הזמנית בשואבה, היא לא מסוגלת להישאר. לא בין ארבעת הקירות שספגו את מתח ההמתנה לאות חיים מיותם, את זעקות השבר, את הריחות ואת הקולות. "פה, על הספה הזו, התפרקתי וצרחתי את חיי. אלה היו זעקות של כאב נוראי. באותו יום שישי שקיבלנו את הבשורה הייתי בייאוש נורא. לא ידעתי איך אצליח לצאת מזה, איך אחיה, איך ארים את הראש.
"היה עוד רגע שבירה כזה, כשצפינו בכתבה שעשו בערוץ 13 על יותם. לראות שוב את תמונות הילדות שלו קרע לי את הלב. אני רוצה לפתוח דף חדש. מצאנו דירה באבן ספיר, ורביב יחלק את הזמן שלנו בין הרי ירושלים לעוטף. בכל מקום יותם תמיד יהיה בלב שלי".
דרוש: טיפול זוגי לאומי
מאז 7 באוקטובר היא ממעטת לצפות בטלוויזיה או להאזין לרדיו. דווקא בבוקר לפני שנפגשנו היא הדליקה גלי צה"ל לחמש דקות, ונחרדה. "העלו איזה ראש מועצה מהצפון. הוא התחיל לצעוק: 'מה זה? איזו מדינה יש לי? אני לא רוצה להיות אזרח במדינה הזו. אני מתבייש'. למה משמיעים דברים כאלה? בעיניי לתקשורת יש המון אחריות לאווירת הדכדוך. יש כל כך הרבה דברים מדהימים שקורים במדינה, כל העם מתגייס למען החיילים ולמען החטופים. למה לא מדברים על זה מספיק?".
איך באמת יוצאים מאווירת הדכדוך? יש תחושה שאנחנו חוזרים ל־6 באוקטובר עם כל המריבות והקרע הפנימי.
"לא נחזור ל־6 באוקטובר, כי עברנו דברים מדהימים יחד. הוכחנו לעצמנו שאנחנו אוהבים זה את זה, ואנחנו צריכים לזכור את זה כל הזמן, גם כשאנחנו רבים. זה כמו טיפול זוגי, צריך ללמוד איך לריב, בלי להרוס זה את זה. אנחנו זקוקים לטיפול זוגי לאומי כדי לדעת איך לריב ולהתווכח.
"איבדתי את הבן שלי, אבל זכיתי בעם שלי. למדתי מי זה עם ישראל, ואני רוצה להישאר כל הזמן בתודעה הזו שיש לי את העם הכי טוב שיש. אין לי ארץ אחרת. יש ויהיו מריבות, אבל לא צריך לשקוע בתוך זה. נתגבר עליהן ונשמור על הבית, ביחד. איך עושים את זה? אני לא יודעת. אבל לא צריך לוותר. אולי כל אחד צריך לעשות בדק בית מה הוא מביא לפרונט. יש גם כתבות יפות, אבל הפרשנים מעכירים את האווירה. הציבור יכול לבחור מה לצרוך.
"אני מתראיינת בכל כלי התקשורת ומדברת במסרים לא פוליטיים. כשדובר על הרפורמה המשפטית, חשבתי שהבן שלי, תובל, שהוא הומוסקסואל, לא יוכל ללכת עם בן הזוג שלו בחוץ, שיכניסו אותם לכלא. חשבתי שאני עצמי אצטרך לשים פאה. כמעט הצטרפתי למיזמים של 'סיפורה של שפחה'. זה מדהים עד כמה ההסתה בתקשורת טמטמה והרסה אותנו. היום אני מבינה שאנשים שניזונים מתקשורת חד־ממדית מאפשרים למישהו אחר לנהל להם את המוח ולשבש להם את החשיבה העצמאית. היום אני לא צופה בטלוויזיה".
בדרכים, במקום האזנה לרדיו, אירס שומעת פודקאסטים וספרי אודיו. לאחרונה היא מאזינה לספר "המתנה" של אדית אגר, פסיכולוגית מומחית לטיפול בפוסט־טראומה, שורדת שואה מהונגריה שחיה בארה"ב. את ספרה הראשון של אגר, "הבחירה - אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח", קראה איריס כבר לפני שנה וחצי. "התחברתי מאוד לתפיסה של אגר. אדם יכול לבחור בכל רגע נתון אם הוא בבור או באור. 'המתנה', שאני שומעת כעת, זה ספר עם כלים פרקטיים להתמודד עם קשיים בחיים. זה עוזר לי ומביא אותי למקומות מדהימים".
סוד השליטה העצמית של איריס מתחיל דווקא בתובנה שאין לנו שליטה על החיים. "בכל רגע נתון יכול ליפול עלינו כוכב או לתקוף אותנו צונאמי. ואז את מי נאשים? בטוח נאשים מישהו שלא חזה בזמן את הצונאמי. ואם אעבור אירוע מוחי או התקף לב, את מי אאשים? עבור מי שחי בתודעה מוטעית של שליטה, הכל התערער ב־7 באוקטובר, אבל אני הבנתי עוד קודם שהשליטה היחידה שלנו היא לבחור איך לחשוב".
איך הבנת את זה?
"אני אחות פליאטיבית, מטפלת באנשים בסוף החיים - ברגע שהוא הכי לא בשליטתנו. ההתמחות שלי היא בליווי חולי דמנציה, מחלה בלי תקווה, שאין לה מרפא ואין עליה שליטה. האדם נובל לך מול העיניים, מדבר שטויות וחושב שהבת שלו זו אמא שלו. יש המון תסכול וחוסר אונים במחלה הזו, שגם נמשכת המון זמן.
"הקמתי עסק, 'רפואת חיים', שדרכו אני נותנת מעטפת כוללת ומלווה חולים ומשפחות של חולי דמנציה. אני מלמדת אותם להיות בטוב בתוך אי־הוודאות. איך? בעזרת התובנה שאין שליטה, שאין לנו יכולת להשפיע על המחלה עצמה, אבל אנחנו כן יכולים להשפיע על החולה אם נהיה בנחת בתוך הסיטואציה".
במשך 70 ימי השבי, איריס ידעה לזהות שהיא באותו הלופ של אי־הוודאות שמאפיין את המשפחות הנתונות בשבי תעתועי הזיכרון של חולה הדמנציה. "ידעתי שגם אם אצעק, אצרח, אשתטח, אמרוט את שערותיי בכיכר ואקלל את ביבי, זה לא מה שיביא את הילד".
איריס מסבירה שמה שאפשר לה להיות בתחושת נוחות בתוך אי־הוודאות זה תרגול של נוכחות מודעת בשיטת מיינדפולנס, שמטרתה לשלוט במחשבות שמתפזרות לכל כיוון ולהיות נוכח רק ב"כאן ועכשיו". היא לא מסתפקת רק בהסברים כלליים, אלא מדגימה - מתרכזת בחתולה שיושבת בחיקה ומלטפת את פרוותה. "אני מרגישה את המגע ואני מרוכזת בעיניים שלה. בכל פעם שהמחשבות מתפזרות, אני חוזרת להווה בעזרת הליטוף והתחושה של הפרווה. זה תרגול בסיסי שמשנה חיים. היו לי תקופות שהיה בי המון בכעס, הייתי מתרגזת מול חוסר צדק.
"כעס זה עוד רגש בסל הרגשות. אנחנו לומדים להשתמש בו כבר כילדים, ובעזרתו להפעיל את הסביבה שלנו ולקבל תשומת לב. כמבוגרים, הכעס כבר לא משרת אותנו, אבל אנחנו ממשיכים אוטומטית להשתמש בו. בעזרת המיינדפולנס השתחררתי מהכעס. אני כן יכולה להיות פגועה, עצובה ומאוכזבת, אבל הכעס מנכיח מאוד את הקשר למשהו שמישהו אחר עשה לנו, ומשאיר אותנו בתודעת הקורבן. הוא פשוט מיותר".
בלי רעשי רקע
במהלך אי־הוודאות של ימי השבי, היא בחרה לייצר לעצמה ודאות באמצעות האמונה שיותם בטוב, מתוך הבנה שמחשבה יוצרת מציאות. כשבנה הבכור תובל (31), מוזיקאי, אמר: "איזה מסכן יותם עכשיו", שאלה אותו איריס: "מאיפה אתה יודע שהוא מסכן?". תובל הודה שהוא לא יודע. "אז תחשוב שהוא לא מסכן, תחשוב שהוא בטוב. יש לך זכות לחשוב מה שבא לך".
איריס מימשה את הזכות הזו עד הסוף. דמיינה את בנה מתופף על הגוף שלו, וגם האמינה שהוא מקבל תרופות. "יותם נולד עם מום במעי, וסבל מדלקת כרונית בעמוד השדרה. הוא קיבל תרופה ביולוגית מאוד יקרה. היה לי ברור שאת הזריקה שהוא זקוק לה הוא לא יקבל בשבי, אבל באמונה שלי הוא קיבל משהו שיקל עליו. המצאתי מה שהתאים לי. הבנתי שאני יכולה לשלוט רק בטריטוריה הקטנה הזו שלי", היא מניחה את ידה על הלב ועל הראש שלה.
אחרי 53 יום קיבלו אות חיים מיותם דרך שבוי תאילנדי ששהה עימו ושוחרר, ושמעו שיותם אכן מתופף על הרצפה, ואפילו שקיבל משככי כאבים שהקלו את סבלו.
במקביל לבחירה מה לחשוב, איריס בחרה מה לא לעשות: "הייתי בן אדם שצורך המון טלוויזיה, אבל הטלוויזיה נסגרה לבקשת תובל, שבימים הראשונים התארחנו בביתו. תובל אמר לי: 'אמא, אני מפחד, אני לא מסוגל לראות יותר טלוויזיה'. אז כיבינו אותה, ופשוט שמנו מוזיקת מעליות מרגיעה. בחרתי גם לא להקשיב לשמועות, ולהסתמך רק על מידע מהימן. ברגע שמונתה לנו אשת קשר מטעם הצבא, חדווה בידרמן המקסימה, שהתחברה אלינו מהרגע הראשון, הייתי יותר רגועה. ידעתי שיש רק מספר טלפון אחד, שאני יודעת שאם הוא מצלצל אז יש מידע חדש. לא הייתי צריכה להיבהל מכל צלצול".
איריס החליטה שהיא סומכת על צה"ל ועל הממשלה, אף שלא בחרה בה, כמי שתפיסת עולמה שייכת למרכז־שמאל. "זו הממשלה המכהנת, ועד שאין בחירות עליה אני סומכת. יש לי רק מדינה אחת, ולא יכול להיות שיש כאן שתי מדינות, מדינת ישראל ומדינת מטה החטופים. לא חשבתי שנכון לצעוק שלא עושים כלום, בזמן שחיילים נלחמים בעזה ונהרגים כדי לשחרר חטופים. נצמדתי לשיטת העובדה של ביירון קייטי, ושאלתי אם מה שאני שומעת זה עובדות או פרשנות.
"למשל, כשהלכנו לקבינט דיברו שם חטופות ששוחררו, ואמרו 'ההפגזות הרגו אותנו'. אז שאלתי את עצמי, מה זה 'הרגו אותנו'? אבל הן פה. זו לא אמת, זו פרשנות. אולי זו לא האמת של הבן שלי? אולי ההפגזות דווקא שימחו את יותם? אני מרגישה שכך הצלחתי להינצל מהמסרים המאוד־מאוד קשים ומפחידים שמטה החטופים החדיר למשפחות. לא התחברתי למסרים האלה, והחלטתי שאני מייצרת לעצמי את המסרים שלי. אמרתי שאני סומכת על הבן שלי שהוא ישרוד. ככל שדיברתי יותר על הכוחות של יותם - ככה התחזקתי בעצמי, והבנתי שאני מעבירה מסרים שמחזקים עוד אנשים".
רק חמאס אשם
כחודשיים לפני חטיפתו, כמו הכין אותם לרגע הזה, יותם ביקש מהוריו שיעריכו אותו יותר ושיסתכלו על הצדדים החזקים שבו. "אני רוצה שתראו אותי כחזק, שלא תתפסו אותי כנכה", אמר, והתלונן שהם מעריכים יותר את תובל ואת נויה, אחותו הצעירה (21), אמנית רב־תחומית.
"זו היתה התחושה הפנימית שלו", מסבירה איריס. "בהתחלה רציתי לומר לו: 'מה פתאום, אנחנו מעריכים את כולכם אותו הדבר', ואז אמרתי: 'אתה יודע מה? אני מסכימה איתך. יש משהו בזה שאנחנו רואים אותך כמישהו שזקוק לנו יותר, שצריך אותנו כל הזמן'. נוצר בינינו הסכם כזה שהוא מתחיל להראות את הצדדים החזקים שלו. במקביל קיבלתי החלטה עם עצמי שלא בכל פעם שהוא מרים דגל אדום אני ישר קופצת ונזעקת".
מה זה "דגל אדום"? היו לנו ניסיונות אובדניים?
"אף פעם לא משהו מעשי, אבל הרבה דיבורים על זה. ומדהים כמה הבחור הזה, שדיבר על המוות, בסוף שרד בשבי ועשה כל מה שאפשר כדי לחיות. הוא באמת גילה את החוזק שלו בשבי. אני מפחדת לראות את הסרטון האחרון שלו שפרסם חמאס. כשראיתי תמונה מתוך הסרטון, אמרתי: אמא'לה, הוא נראה כמו שורד שואה, כזה רזה. הבנתי שזה מספיק לי כרגע. אבל אני יודעת שהוא שלח לנו מסרים. אמרו לי שהוא אמר שם: 'אמא, אל תדאגו לי, אני חזק'. זה מטורף.
"הוא עשה שם עבודה מדהימה וגילה את העוצמות שבו. הוא יכול היה להישחט ב־7 באוקטובר, אבל הנשמה שלו בחרה להישאר בעולם עוד 70 יום ולאפשר לו למות כגיבור וכאדם חופשי, כדי שכולם יכירו אותו וכדי שנוכל בשמו ולזכרו לסייע לאנשים ולהשפיע לטובה".
היא בת 57, בת בכורה להורים ילידי הארץ. אביה היה רקדן מקצועי ואמה מורה. הסבים שורדי שואה, כמו רבים בשכונת נווה שאנן בחיפה שבה גדלה. בגיל 16 עזבה את הבית ("היתה שם הזנחה רגשית"), ובכיתה י"א עברה ל"כיתה מקובצת" - פרויקט של תנועת הנוער "מחנות העולים", שבו תלמידי י"א וי"ב משתלבים בקיבוצים צעירים כדי לעבות את שכבת הגיל של הנוער.
היא עברה לקיבוץ עין זיוון שבגולן. "בחיפה הייתי מאוד מקובלת חברתית ותלמידה מצטיינת, ובכל זאת עזבתי. כנראה משהו בבית לא היה מאפשר. גם בהמשך השנים הקשר עם ההורים היה בעייתי, אף פעם לא קיבלתי ייעוץ או תמיכה. גם עם אחי הצעיר אין לי כמעט קשר, גדלתי די לבד. אני חושבת שזה שלא סמכתי ונשענתי על אף אחד, לימד אותי להישען על עצמי".
בצבא שירתה בחיל האוויר ואחר כך חלמה ללמוד רפואה, "אבל לא השקעתי מספיק בפסיכומטרי, ורציתי ככה מהר־מהר, העיקר שיהיה לי מקצוע. גם רציתי להקים משפחה, כדי שיהיה לי בית. סיעוד זה לכאורה מקצוע פיזי וטכני, אבל כבר בלימודים הבנתי שיש שם עוד דברים, יש גוף ונפש. בהמשך למדתי פסיכודרמה ותטא־הילינג. תמיד הייתי עוף מוזר".
במשך עשר שנים עבדה כאחות בקהילה, בקיבוץ. אחר כך המשיכה הלאה. מקום העבודה האחרון שעבדה בו כשכירה, כאחות וכמנהלת היה בהוספיס בית של חברת צבר. "חשבתי שמשם אצא לפנסיה, שזה תפקיד חיי, ואז הבנתי שהרוח העצמאית שלי לא מתאימה גם לשם. היתה בי תמיד האשמה עצמית על כך שאני עצמאית מדי, שאני לא מתיישרת עם שום דבר. היום אני יודעת שכזו אני".
ב־2014 הקימה את "רפואת חיים", תחת המוטו "האחר קורא לאחריותי ומעניק משמעות לקיומי" - ציטוט מהפילוסוף עמנואל לוינס ששבה את ליבה. לצד טיפול וליווי פרטני של משפחות וחולים בסוף חייהם, העבירה גם הרצאות תחת הכותרת "פחד מוות מהמוות", מעין הכנה למוות, בדומה לקורס הכנה ללידה, שניהם תהליכים טבעיים שהאדם לא בוחר בהם. אך בעוד יש אינסוף קורסי הכנה ללידה, רק מעטים ואמיצים מעיזים לדבר על המוות.
אחד ממקורות ההשראה שלה הוא הספר "המוות חשוב לחיים", של הפסיכיאטרית ד"ר אליזבת קובלר־רוס. "בתקופה האחרונה הרגשתי שהייתי רוצה להשפיע על יותר אנשים, והתחלתי לפעול בכיוון. והנה, עכשיו קיבלתי. לפעמים דברים פתאום קורים בדרך שאת לא מצפה".
את בעלה רביב היא הכירה עוד בצבא, והם נישאו וקבעו את ביתם בקיבוץ גבולות. ב־2008 עזבו את הקיבוץ ובנו בית במושב שדה ניצן. רביב עובד כחקלאי בשותפות החקלאית של הקיבוצים רביבים, חולית ורעים. בשנתיים האחרונות גם יותם עבד שם. "זה מקום עבודה מטורף, מרגש ותומך. יותם היה יכול לבוא לעבודה שלושה ימים, ואז שלושה ימים לא לבוא, כי היו לו בעיות רפואיות וקשיים רגשיים, ולא תמיד היו לו יכולות וכוח. הם אמרו לו: 'אם אתה בא לעבוד ואם אתה לא בא לעבוד - אתה עובד שלנו ותקבל משכורת'. מדהים".
מה הלאה? איך תשמרי על המקום הפרטי שלך בתוך החיים הציבוריים שנזרקת אליהם?
"עכשיו אני מאוד בהתרוצצות, זה עושה לי טוב. אבל אני אפילו לא אוכלת. ברור לי שלא אוכל להמשיך לא להיות בבית כל יום כל היום. אני סומכת על עצמי שאדע לאזן".
נראה אותך בכנסת?
"הרבה שואלים. לא נראה לי. המסרים שלי הם לא פוליטיים, הם מחבקים את כולם. אם אלך לפוליטיקה אצטרך לבחור אג'נדה ואאבד חלק מהאנשים. זה יהרוס לי ולכולם. אבל עם הרוח הגבית שאני מקבלת, כן אמשיך בהשפעה ציבורית. תמיד הייתי בן אדם שזורם ולא מתכנן. אני ב'כאן ועכשיו'. אבל ברור שאמשיך לטפל באופן פרטני, וגם אעשה הרצאות ואולי אכתוב ספר. אני מאמינה שיהיו אולי גם מופע והצגה".
נראה לי שצריך לקחת את כל העם אלייך לטיפול. יש לך בתפריט טיפול עממי?
"להשפיע זה לאו דווקא לטפל. יש הרצאות ויש מפגשים. למשל, הוזמנתי לארה"ב עם שרון אדם (אמו של עומר אדם) ועם ברכה שילת מכפר חב"ד לפגישה עם מזכ"ל האו"ם ועם משפיענים. זו גם השפעה. כל מפגש הוא השפעה. אנשים באו לשבעה, עמדו כאן שעות כדי לפגוש אותנו ואמרו ששיניתי להם את החיים, וזה קרה בלי טיפול".
איריס מעידה על עצמה שהיא ישנה מצוין בלילות, "חוץ מהלילה הראשון ומליל הבשורה". ב־7 באוקטובר היא ורביב היו אמורים לאסוף את יותם מכפר עזה ולנסוע יחד להופעה שלו בתל אביב. יותם התעצבן על זה שהפסיד את ההופעה. הוא עוד הספיק לצאת החוצה ולתעד את ההתרחשויות, עד שהתבצר בממ"ד ונפרד ממשפחתו בהודעות מצמררות: "שורפים לי את הבית. אני חושב שאני הולך למות. זהו".
במשך כל היום והלילה שלמחרת ניסו לברר מה עלה בגורל בנם. "בתוך כל זה הייתי חייבת שנייה לעצום עיניים. נכנסתי למיטה וניסיתי לישון כדי שאוכל לתפקד. גם ביום הבשורה ישנתי מאוד רע, הפה היה מלא דמעות והגרון צורב. לא יכולתי להסכים עם הרעיון שאני הולכת לקבור את בני. ביום ראשון הלכנו רביב ואני לטיפול פסיכודרמה אצל המורה שלי. שיחקנו את יותם, וזה עזר לנו להבין שהוא מת כגיבור. ביום ההלוויה לקחתי חצי קלונקס, אבל חוץ מזה שום דבר. אני בוכה המון־המון, בעיקר בבקרים, אבל אני לא מתפרקת. בכל הלילות הבאים כבר ישנתי מעולה. יש לי תכונה כזו. ברגע שאתה לא צריך להיות בשליטה - אז יאללה, שחרר, לך לנוח".
במקום טוב ושלו
באחד מהלילות שאחרי מותו קפץ יותם לביקור בחלומותיה: "חלמתי שהוא חי, ומאוד לא מרוצה. הוא לבש חליפה חומה. אחר כך חשבתי שזה כמו מדים של אסיר. הוא היה רזה ומבוגר יותר, ומאוד כועס. שאלתי אותו: 'למה אתה כועס?' והוא ענה: 'בשביל מה אני צריך להיות כאן? למה חזרתי לפה?'. נויה, שהיא אדם מאוד רוחני, גם חלמה משהו דומה. היא חלמה שהוא חי ובורח בחזרה לקבר של סבא שלו.
"אלה חלומות שמאשרים את המקום הטוב והשלו שהוא נמצא בו כעת. אני יודעת שהוא במקום טוב, רק שלנו מאוד קשה בלעדיו. אני מתה מגעגוע לצחוק המיוחד שלו, לאופן המתוק שבו קרא לי 'ממו', אחרי שטסנו לצרפת ולפנינו במטוס ישבה אמא עם ילדים שכל הזמן קראו לה 'ממו', בקול שמאוד הצחיק אותו".
מה שהצליח להעניק לה תקווה ביום הבשורה היה לחישה באוזן של חדווה, אשת הקשר מטעם הצבא, שעכשיו גם מנהלת לה בהתנדבות את הלו"ז הצפוף. "היא נכנסה בוכה אחרי קצינת הנפגעים. וכשישבתי פה, גמורה ומחוסלת ובחושך גדול, היא אמרה לי שאם נרצה - אפשר לקצור זרע מיותם. ודאי שרצינו, ומכאן התחיל מרתון של טפסים וחתמנו. ביום ראשון דיברתי עם הרופא. הוא היה מאוד מרוצה, ואמר לי: 'תשמעי, הבן שלך לא ייאמן. אחרי 70 יום בתנאים הנוראים האלה הוא היה מאוד חיוני. יש לכם אפשרות לחמישה ילדים, וזה כאן עד סוף העולם'. יש ידידה מאוד טובה של יותם שאמרה לנו שהיא רוצה. זו לא שאלה פשוטה, נדון בה בנחת".
על צווארה עונדת איריס שתי שרשאות. אחת מהן קיבלה במתנה מהאמנית אירית אניסימוב, ועליה חרוט "להאמין, לראות שטוב". "אירית שמעה את המסר שלי, שאם מאמינים בטוב וחיים בתודעה שטוב אז גם רואים את הטוב, והכינה את השרשרת הזו. ביום חמישי השבוע נציין שלושים יום למותו של יותם. נעלה לקבר עם שירים והספדים, וגם הזמנו מאירית 500 שרשראות שבצד אחד כתוב 'להאמין, לראות שטוב' ובצד השני 'יותם חיים בלב', ונחלק אותן למי שירצה".
את השרשת השנייה, שכמו זועקת מצווארה ומקשה עלי להתרכז לאורך השיחה איתה, קיבלה מתלמידה תיכון באחת מההרצאות שלה. על דסקית חרוט בגדול הכיתוב "7.10 טוב", באופן שיוצר את הביטוי "סו.ף טוב" מהתאריך המקולל ההוא.
אבל הסוף לא טוב, איריס. הסוף שלכם הגיע בתסריט הכי קיצוני שאפשר להעלות על הדעת.
"כולם רצו את הסוף הטוב, וגם אנחנו, אבל קיבלנו תזכורת שהעולם זה לא תוכנית כבקשתך. זו לא אשמה של אף אחד, רק של חמאס. כל מי שהיה שם רצה בטוב, לעזור ולהציל. אני גם מאמינה שזה לא הסוף. זו ההסתכלות ממקום רוחני. אני מאמינה שיש עולם של נשמות אינסופיות, וכל פעם יש רסיס של נשמה שמגיע לעולם הארצי, עושה כאן שיעור וחוזר לנשמה הגדולה ומעשיר אותה. יש אנשים שחושבים שזה שטויות, אבל אני מאוד מתחברת לזה. קל לי יותר לחשוב שיותם לא בבור, אלא שהנשמה שלו באור ושהוא כל הזמן איתי".
