הכשל הבסיסי בוועדת הבדיקה שהקים הרמטכ"ל

באמצע שנות התשעים המציא הגנרל האמריקני ומפקד כוחות המארינס, צ'ארלס קלארק, מונח צבאי חדש, שגם אומץ בצה"ל: "הרב"ט האסטרטגי" - לוחם או מפקד זוטר שיעשה טעות טקטית גדולה בפעילות מבצעית, שתהפוך ל"אירוע אסטרטגי". רק על דבר אחד לא נתן קלארק את דעתו: מה עושים עם "הגנרל האסטרטגי"?

חשבנו שנטפל במחדל הטבח רק בשש אחרי המלחמה, אבל הסוסים ברחו מהאורווה. לא רק החשיפות בתקשורת, אלא גם האיוש הבלתי מתקבל על הדעת של ועדת החקירה הפנימית שהקים הרמטכ"ל לבדיקת הכשלים הטקטיים ב־7 באוקטובר.

כמעט לא מדברים על החלטת צמרת מערכת הביטחון למדר את ראש הממשלה ואת שר הביטחון ממידע מודיעיני שהיה מספיק חשוב כדי להעיר לשיחה באמצע הלילה את הרמטכ״ל, את ראש השב״כ, אלוף פיקוד דרום וראש אגף מבצעים. ראשי מערכת הביטחון העלו בשיחה את האפשרות ליום קרב מול חמאס, והחליטו לא להעלות את המידע ולא להורידו למטה למוצבים ולמשטרה, אלא להמשיך את השיחה בבוקר. הרב"ט האסטרטגי האלמוני שואל: וחטיפה של חייל אחד אינה אירוע אסטרטגי?

ב־23 בינואר 2006 התקיים דיון אצל שר הביטחון שאול מופז על היערכות מערכת הביטחון לבחירות ברשות הפלשתינית, ובמוקד: הדרישה האמריקנית - שרה"מ אולמרט נענה לה - לאפשר לחמאס להשתתף בהן. כ־40 נוכחים השתתפו בישיבה, ןבהם הרמטכ"ל דן חלוץ, המעריך הלאומי ראש אמ"ן עמוס ידלין (שהחליף את זאבי פרקש כמה שבועות קודם לכן, ובשל כך מייצג את עמדת שניהם), ראש המל"ל גיורא איילנד, ראש האגף המדיני־ביטחוני האלוף (מיל') עמוס גלעד וראש השב"כ יובל דיסקין.

בדיון עצמו, כל מערכת הביטחון תומכת בעמדה האמריקנית. שלושה נימוקים עיקריים יש לראשי מערכת הביטחון: 1. אפשר לביית את חמאס; 2. חמאס יעבור לעסוק בפינוי זבל ויתמתן; 3. הפת"ח ממילא ינצח בבחירות.

תחילה מעט רקע: בסוף 2004 טס לקטאר דניס האדסטארט, יו"ר בית הנבחרים, ונפגש עם השייח' יוסוף קרדאווי, המנהיג הגולה של האחים המוסלמים. האדסטארט חוזר מהופנט ומאוהב. בשל 11 בספטמבר האמריקנים כועסים על הסעודים ועל הזרם הווהבי שהוליד את אל־קאעידה, ומחליטים לאמץ לחיקם את קטאר והאסלאם הפוליטי של ה"אחוואן" במתווה הטורקי־קטארי. השאר היסטוריה.

במארס 2005, בגלל ההסתבכות בעיראק ובאפגניסטן, ממשל בוש מפריח את ה־Freedom Agenda. בדיעבד, המיתוג האמריקני להקמת "אפגניסטן חדשה" ו"עיראק חדשה" כשל, והאמריקנים קיפלו זנב וברחו. אנחנו לא נוכל לברוח.

ממסקנות ועדת אגרנט: חובה להקים גוף שיפקיע את המילה האחרונה ממערכת הביטחון

מכל המקומות בעולם, המקום שהאמריקנים בחרו בו ליישם מעשית את התוכנית הוא ישראל, והאמצעי: הפיכת חמאס מארגון טרור לשחקן מדיני. קונדוליסה רייס פונה לאריאל שרון שמסרב, אבל מורה לעשות עבודת מטה מסודרת. גם בוגי יעלון הרמטכ"ל מתנגד, אבל ביוני 2005 חלוץ מחליף אותו ותומך. כל המערכת מתיישרת לימין חלוץ, כולל חבר ועדת החקירה המיועד, ראש אמ"ן פרקש. היחיד שאינו מתיישר הוא ראש חטיבת מחקר, תא"ל יוסי קופרווסר. אבל אחרי שפרקש מיישר קו, הוא דואג להשתיק את קופרווסר.

בינואר 2006 אולמרט מחליף את שרון, ומכיוון שכל מערכת הביטחון תומכת, הוא נעתר לבקשת האמריקנים, וכך אנחנו מגיעים לדיון אצל מופז. בסוף הדיון יש זמן לשאלות. לאף אחד אין.
ואז קם אותו אל"מ (מיל') ושואל את מופז: "אדוני השר, ומה יקרה אם חמאס ינצח?". מופז (אבי ה"מופזית", הקלמר למחסנית) חושב שנייה ואומר "אז נתמודד". לישראל לא היתה תוכנית לאפשרות כזו, והדיון אצל מופז היה הנפנוף הראשון במשק כנפי הפרפר החמאסי.

אחרי ניצחון חמאס בבחירות, זוכה הארגון להכרה כישות מדינית באירופה. ב־2014 הוא מוצא מרשימת ארגוני הטרור, ורק אחרי מאבק משפטי ארוך זה מתהפך שוב באזור 2021. האמריקנים נוהגים בדיוק כמו האירופאים, רק בלי החלק ההצהרתי. ממשל אובמה לקח את מורשת קונדוליסה והעביר אותה לטורבו.

כיוון שחמאס הוא ארגון מדיני יש השפעה על הדין הבינלאומי, עניין שמחייב אותנו להכניס לעזה סיוע וכו'. בדיון בוועדת חוץ וביטחון בפברואר 2006 על תוצאות הבחירות ברשות, הסביר אולמרט שחמאס אינו איום אסטרטגי, וספק אם הכסף שישראל העבירה לרשות יממן טרור.
וכל זה קורה הרבה לפני שנתניהו זוכה בבחירות ב־2009. זאת הקונספציה שמערכת הביטחון מחזיקה בה מאז ומסרבת לשנותה. זו הקונספציה שלידתה באוסלו ונותרה עד היום.

בניגוד להמלצת רבי חמא בר חנינא, (בראשית רבה, ס"ט ב') כי "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה, כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחברו", במערכת הביטחון בכלל ובצה"ל בפרט יש בכל נושא שבמחלוקת דעה כמעט אחידה. יש לכך לא מעט סיבות. בזמנו אל"מ (היום אלוף במיל') אמיר אבולעפיה כתב על הנושא עבודה למב"ל - "החופש להביע דעה עצמאית". וכך כתב לסיכום: "לקצינים רבים בצה"ל אין אומץ לחלוק על מפקדיהם. לתופעה הזאת יש סיבות רבות ותוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי".

ועדת אגרנט העלתה כי חובה להקים גוף שיפקיע את המילה האחרונה בנושאי היערכות אסטרטגית מידי מערכת הביטחון, ובו יישבו אנשי מקצוע ממגוון דיסציפלינות ויוסיפו עין אזרחית המפקחת על עבודת מערכת הביטחון. להלן המל"ל. בפועל, מאז הקמתה הוועדה הפכה לסידור עבודה ליוצאי מערכת הביטחון, וכידוע, ליד עץ קלמנטינות לא שוחים דגים. כמו כן, כמעט כל הכתבים והפרשנים הצבאיים הם סוג של זרועו הארוכה של דובר צה"ל, וכך אין לנו איפכא מסתברא.

חקירה צבאית של המחדל? בוודאי. אבל ראשית, יש למנות לה דמויות שתפיסת עולמן לא כשלה, ולא ביקורת עמיתים חברית. חברי ועדת החקירה המוצעת לא רק שהסירו אחריות מכל מקדמי הסרבנות הפוליטית בשנה האחרונה. אחד מהם, פרקש, גם תמך בה.

מי שתפיסת העולם שלו כשלה, צריך להודות בכך לפני שהוא מסוגל לבדוק כשלים אחרים התלויים בה. האנשים המכובדים שבשמם נקב הרמטכ"ל לא הודו ולא מסוגלים להודות בטעותם, ולכן בדיקת כשלים המבוססים על תפיסת עולמם תניב פירות באושים. רות סוף.