"היה מחבל אחד בשדרות שנשאר בחיים, רצינו להרוג אותו בסכין"

עשר דקות נסיעה מפרידות בין שדרות לנתיבות. עולמות אחרים. נכנסים לשדרות דרך מרכז קניות שנראה חדיש. שפע של מקומות חניה. המתחם נראה שומם. מי שרוצה להיזכר בשירו של מאיר אריאל על עיירות הדרום - זה כבר מזמן לא רק לשתות משהו קר בלב מדבר. הנדל"ן, מרחבי הפיתוח הבנויים, די מרשימים. משם עושים סיבוב לתוך שדרות בכיכר יצחק שמיר. כאן המנהיג הליכודניק הקדמון זכור מאוד לטוב, ובצדק. אבל כעבור כחצי שעה, במשרדו של ירון, דובר העירייה בשדרות, אני רואה בסרטון ערוך על המחשב כיצד מחבלי חמאס נוסעים באותו מסלול, עוקפים את האנדרטה הצנועה של שמיר בלב הכיכר, ובפנייה הראשונה הם כבר רוצחים את סוויסה. האם ובנותיה המשיכו בנסיעה. מיום התופת בשדרות, 7 באוקטובר, שרדו רק הבנות.

לא בקלות נמצא בית העירייה. הוא חלק מקומפלקס שחטף רק לפני שבוע, ביום שישי, טיל באחד הקירות החיצוניים. שברי בטון עוד היו פזורים על הרחבה שלפני הבניין. בחור ממושב בית הגדי שבין שדרות לנתיבות מפטיר שבשדרות, במצטבר, בכל 30 מטר יש פגיעת רקטה. "אף אחד לא מדווח על הנפילות כאן, רק האזרחים", הוא אומר. "אין מי שיפנה את רסיסי הבטון". הבחור אמר דבר נוסף שהיה קשה לשמוע: "בסוף הם הצליחו להוציא אותנו. זה מה שהם רצו".

שדרות חוותה פריחה והתפתחות מדהימה מאז "צוק איתן" ב־2014. אז היו בעיר 22 אלף תושבים, היום 36 אלף, סיפר לנו ירון. בכניסה לבניין העירייה פגשנו בחור לובש מדים, שזרוע אחת שלו חבושה ונתונה בתוך מתלה בד רחב. "ב־7 באוקטובר קיבלתי שני כדורים בבניין המשטרה", הוא זרק כבדרך אגב לשאלתו של אורי כהן. "אבל תיכנסו מפה. ירון נמצא". שמו של הבחור הוא רונן גבאי. כן, ואם יש את נפשכם לדעת, הוא אחד מגיבורי שדרות שנלחם לבדו במחבלים בקרב המשטרה.

בשדרות הטראומה של יום הטבח עדיין רובצת כענן על העיירה. בניין העירייה שוקק חיים, מלא פעילות. כאן מתחזקים בגבורה האנשים הטובים את מערכת החינוך המפוצלת לאין־ספור מקומות, מכאן מתוחזקת מערכת הסעד הסוציאלית, כאן מוקד החירום שקשה מאוד לחדור אליו. לא קבענו פגישה מראש, נפלנו על הצוות הנהדר של העירייה כאילו משום מקום, מלבד העובדה שעיתונאים אינם מצרך נדיר בנגב המערבי מאז פרוץ המלחמה.

"אלון דוידי, ראש העירייה, נמצא בירושלים. כמו תושבים רבים משדרות", אמר לנו הדובר ירון. "אני גר במושב קלחים. תושבי שדרות מפוזרים עכשיו ב־110 בתי מלון ברחבי הארץ. ריכוז גדול של כעשרת אלפים באילת. אחרים ממוקמים בנתניה, טבריה, חדרה, תל אביב. הרבה מהמפונים עזבו את המלונות ושכרו דירות. האוכל נמאס. הם גילו שהם מוציאים המון כסף על מסעדות ומשלוחים".

אפשר לחזור כבר? "עדיין אי אפשר להחזיר תושבים". כ־2,500 איש נשארו ולא עזבו את העיר. בשבועות האחרונים חזרו יותר מאלף תושבים. חלקם עשו את זה בעקבות מה שאחדים מכנים "כספי השוחד" של הממשלה. 200 שקלים לילד. הנושא של החזרת מערכת החינוך בעיר לתפקוד מלא עורר סערה גדולה. פתאום הם שמעו בתקשורת ששר החינוך יואב קיש מדבר על חזרה ללימודים ב־4 בפברואר. קודם דובר על סוף פברואר, וזה גם נשאר כתאריך היעד.

"כרגע עוד אין ביטחון לשדרות", אומר ירון. "רק בשבועיים האחרונים, מתחילת החודש, נפלו בשדרות 50 רקטות". לשם השוואה שאלנו בנתיבות אם ביום שישי שעבר ירו עליהם, והתשובה - לא; יותר מזה: קשה לתושבי נתיבות להיזכר מתי ירו עליהם טילים בפעם האחרונה.

בשדרות הסיפור של 15 שניות לחדר הביטחון בזמן אזעקת צבע אדום - לא עובד. הזמן האמיתי להיכנס לממ"ד או למרחב המוגן הוא 7 עד 8 שניות. כשביקר בתל אביב היתה אזעקה. ירון שמע ורץ במהירות שיא לתפוס מחסה קרוב. תושבי שדרות, שהתרגלו ל"נינוחות" של האזעקות בתל אביב, הסתכלו עליו כמו על משוגע. 

לאחרונה נפגש אלון דוידי עם ראש הממשלה נתניהו, בעקבות פרסום שלילי באחד הערוצים. התושבים מתלוננים כי ההחלטות שנוגעות להם "מתקבלות מעל לראש שלנו. לא בתקשורת ישירה". תנאי הביטחון הדרושים לחזרת התושבים הם שתושבי צפון הרצועה לא יחזרו לשם, כמו שביבי אמר לאמריקנים. ודבר נוסף שדורשים בשדרות: שתהיה רצועת ביטחון של "שטח השמדה", כלומר שלא תורשה כניסת תושבים עזתים לתחום הזה. אלא שלפי אישה חשובה מנתיבות, היא יודעת על עימות שהיה בין תצפיתניות מילואימניקיות בזיקים לבין המג"ד שלהן והרמטכ"ל. לטענת התצפיתניות, מהדרג הקומיסרי הפוליטי של הצבא כבר הנחיתו עליהן הוראות פתיחה באש. הוראות ברוח בג"ץ, דהיינו ברוח הקריקטורה של אור רייכרט, דהיינו רוח גבית לטיפשות. במציאות של היום תצפיתנית בחמ"לים של עוטף עזה היא יותר חכמה מהרמטכ"ל.

דבר נוסף שדורשים בשדרות: בצפי לעתיד, למרות כיבוש עזה והרס התשתית הצבאית של חמאס, הם רואים מעבר לאופק חידוש הדרגתי של ירי רקטות; חידוש הירי יחייב תג מחיר. לא הפצצת דיונות, ברוח המקובלת על אלופי פיקוד דרום, הרמטכ"לים ומפקדי חיל האוויר בעשור האחרון, אלא עונש כבד ואכזרי.

בין גיבורים

מתברר שגם בשדרות עולה הנושא של לקיחת נשק מהתושבים ממש זמן קצר לפני מתקפת 7 באוקטובר. זה רק מחזק את עוצמת סיפורי הגבורה ששמענו

ירון מעיף מבט לסככת מארזים למטה, ומספר שעדיין כמות המתנדבים גדולה והיא זו שמאפשרת את קיום החיים הדלילים בשדרות. "בשבועות הראשונים, 'אחים לנשק' עזרו מאוד. אחר כך נעלמו", הוא אמר. למטה על המשטח כמות גדולה מאוד של מארזי קרטון עם כל המצרכים והמזון המחולקים לנזקקים, כולל 120 ביקורי בית של עזרה סוציאלית מדי יום. יש מכולה גדולה שהיא מתקן קירור, ובתוכה מנות מזון מוכנות לאכילה בחימום.

מתברר שגם בשדרות עולה הנושא של לקיחת נשק מהתושבים ממש זמן קצר לפני מתקפת 7 באוקטובר. כך קרה גם לרונן גבאי, שהחל להילחם עם אקדח, ולאחר מכן כשנפצע אחד הלוחמים ליד המשטרה הוא לקח ממנו את ה־M-16 שלו ונלחם איתו, עד שגם הוא נפצע.

סיפורו של גיבור נוסף מאותו יום פורסם בערוץ 14. זהו לוחם הלוט"ר בן רובינשטיין, וכשירדנו לשמוע על מערכת החינוך בתנאי הפיזור, התיישב לידי יגאל. הסמארטפון שלו הוא אוצר של תמונות מ־7 באוקטובר. רובינשטיין הוא זה שנלחם וחיסל את המחבלים שפשטו על השכונה של יגאל ומשפחתו. נלחם עד שנפל. זו חוויה מרגשת וגם מזעזעת לשמוע את שיחת הטלפון המוקלטת בין יגאל לאביו של בן ז"ל.

"היה מחבל אחד שנשאר בחיים, שרצינו להרוג אותו בסכין", סיפר יגאל. "אבל איש שב"כ עצר אותנו. הוא רצה אותו לחקירה. הנה, עוד מחבל אחד הרוג בפתח הבית של לאה", סיפר יגאל.

נתיבות, היום שאחרי

אולי בגלל שבנתיבות יש תחושה של שגרה, קל יותר למצוא מי שידבר על פוליטיקה. זה מעוז ליכוד שמאוכזב מנתניהו, אבל עדיין לא מוצא חלופה

משלחת תמיכה של יהודים אמריקנים מגיעה. כל יום מארץ אחרת, ממדינה אחרת בארה"ב. אלה מגיעים מניו ג'רזי. וביציאה רחובות לא ארוכים אבל ריקים. כמעט. אישה בודדה צועדת נגד כיוון התנועה ומסבירה את כיווני הנהיגה. אחר כך אמרה, "הם יחזרו". מי? חמאס או התושבים? שלושה ילדים צועדים. המכונית עוצרת בהצטלבות רחובות באמצע הרחוב. הם אחים, הבכור מסביר שהם עובדים בצביעה. "חזרנו עם אמא לפני שבוע", הוא אמר. מכמיר לב ורחמונעס נפגשים בשדרות.

רצינו לבדוק מה קורה במכללת ספיר, שהוכרז כי נפתחו שם הלימודים. זה מתבצע בדרכים שונות אבל השומר בשער מספר שאין אף אחד. רק צוות ההנהלה.

ההפתעה הגדולה היא בנתיבות. יחיאל זהר עוד מולך שם. שלטי פרסום שלו לקראת הבחירות המקומיות תלויים ברחוב הראשי. הוא כבר 34 שנים על ההגה. שלטי הליכוד ובנימין נתניהו. האצבע על מחזור הדם הפוליטי. בוא נגיד הפוליטי ימני. ואולי הליכודי, המנהיגותי. בשדרות הגדירו את ההלם של הממשלה בעצימות גדולה יותר מההלם של המדינה. אבל מהתרשמות באמת קצרה, ביום חורף אביבי, מהעיר שנמצאת במרחק לא גדול ממלחמה עקובה מדם, קורה שם משהו טוב. שלא לומר נס. קודם כל, נפח התנועה שאתה פוגש. כמות התנועה במרכזים השונים של נתיבות גדולה יותר מזו שאתה נתקל בה במרכז ירושלים. הרחובות שוקקים. הכל פתוח.

שביל המוות לא עבר ב־7 באוקטובר דרך נתיבות. שוטר וכמה מאבטחים קיבלו את פניהם של המחבלים בכניסה לעירו של הבאבא סאלי, חיסלו כמה והניסו את היתר. זו, אגב, אחת ההוכחות לכך שאסור לקנות את ההסברים המפותלים והמכונפים לגבי התהליכים שהובילו למחדל 7 באוקטובר. בכל מקום שאליו הגיע מספר מזערי של לוחמים בזמן הנכון ובמקום הנכון, הם סיכלו את המתקפה החמאסית.

נסיעה דרך הרחובות הראשיים מובילה לאזורי תעשייה, למרכזים מסחריים, ובצמוד להם המרכז המסחרי החדש שאוהבים להלעיג עליו ברשתות החברתיות. אבל היום להיכנס לקניון שבו ניצב בגאווה וולגרית הדגם הגדול של מגדל אייפל, זה ממש לשטוף את העיניים. הקופאי בחנות הפיצוחים הענקית מרוצה, בכל אופן. גם העולה החדשה מרוסיה במגרש החניה. "עולה חדשה" - היא כאן כבר 25 שנה. התפלאה ששאלנו על תחנת רכבת. בטח! תחנה ענקית. כן. ישראל כץ. אם מותר. כל אנתרופולוג חובב מזהה מייד הרכב אוכלוסייה בלתי צפוי, בלתי אפשרי, ומוצלח מאוד. חרדים ודתיים מזרחים ברובם, הרבה דוברי רוסית. יש הרגשה במבט סובב, שלעיר הזאת נכנס משום מה כסף. לא כסף של תקציבים, אלא כסף של עסקים ושל אנשים תאבי חיים. בשעת אחר צהריים מוקדמת, מסעדה גדולה בעיצוב לא נורא מאכלסת כמות עצומה של סועדים. אפשר לזהות שהמלצרים המרחפים בין השולחנות הם לא נתיבותים, אלא חילונים מיישובי הסביבה.

מונולוג של אשת עסקים בת המקום יכול ללמד משהו על מצב הרוח הפוליטי. נתחיל מזה שהיא ליכודניקית ותיקה. אז היא מתחילה באמירה שהיא תתמוך במפלגה חדשה עם מנהיגות חדשה, שתהיה בעלת אופי חברתי. היא אומרת שגם מנהיגותו של ביבי נתניהו איכזבה. היא תוהה על התופעה. איך זה כל מי שמגיע לעמדת המנהיגות הלאומית נכשל במבחן הגדול. אבל זה לא סוף דבר לגבי נתניהו, לא מבחינתה, ואני מנחש שכך גם לגבי שורשי העשב של הליכוד. בסוף זו בחירה בין אלטרנטיבות. לביבי אין מתחרה, גם כאשר אנחנו מנסים להתגרות בה בעזרת שמו של גנץ.

במבט מהנגב המערבי, מי שלא מאכזב אותה, או שמאכזב פחות מאחרים, זהו איתמר בן גביר. בחוגי התקשורת וקבוצות התמיכה החברתיות שלה, גם בקריטריונים שאינם מתחשבים באידיאולוגיית הקצה שלו, אלא רק מתייחסים להובלת מדיניות - בן גביר נחשב לכישלון. מי שלא מצליח לבצע ולא משיג דבר. האמנם? אשת העסקים מנתיבות רושמת לזכותו את הביצוע המהיר של חלוקת הנשק בעורף והקמת כיתות הכוננות, וזאת מתחת לרדאר התקשורתי והמשפטי. זה קרה, וביורוקרטים של הצבא והמשטרה לא הספיקו למצמץ. חלק מהמושגים שלו נקלטו. נראה שבן גביר יהיה האיום על הליכוד, אף שלא תראו את זה בסקרי סוף השבוע.

וכשלוחצים, בין הקודקודים ברמה הלאומית של מנהיגות הממשלה, מצביעי הימין עדיין רואים בנתניהו ברירת מחדל מול גנץ, לפיד, בנט וכל השאר. כמו השאלה מה קורה בין דרגת האלוף־משנה לדרגת האלוף, למה המפקדים הבכירים בדרגת אלוף מתחילים להיראות כדיפלומטים מאופרים עם נשק אישי, כך ניצבת השאלה לגבי הפוליטיקאים שמגיעים לראשות הממשלה ולתיק הביטחון. מעריצי גלנט לא גרים בנתיבות ובשדרות. המסקנה של נושאת המונולוג היא שהאנשים למטה, בשטח, חכמים יותר. חוכמת המציאות נוטשת בהדרגה את המנהיגים ככל שהם מטפסים למעלה לתפקידים הרמים.