המטרה: יצירת חלופה לחמאס בשלטון על עזה

חשיבה מחדש. 90 יום מאז פרוץ המלחמה שנכפתה עלינו, אפשר להתבונן לאחור ולהבחין בין הרצוי למצוי. המטרות שהציב ראש הממשלה בראשית המלחמה היו מיטוט חמאס והשמדת יכולתו הצבאית, הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל, ומאוחר יותר הוסיף מאמץ מרבי לפתרון סוגיית החטופים.

בינתיים, התברר כי חמאס נערך היטב לתגובתנו הצפויה, וכי המיטוט שלו (שקשה לאמוד אותו כמותית) יחייב את הצבא המצוין והמקצועי שלנו בפעילות ארוכת חודשים ובהקרבת הרבה מאוד חיים צעירים. את הסרת האיום הצבאי ניתן לוודא רק זמן רב אחרי תום המלחמה, ואילו כל יום שחולף מחמיר את מצב החטופים ומקטין את סיכוייהם לחזור בחיים.

הגיע הזמן לשנות את סדרי העדיפויות, להבין כי הקביעה החד־משמעית שהפעילות הצבאית מקרבת את השבת החטופים היא הרבה יותר סיסמה מאשר אמת צבאית, ולהתמקד בשתי משימות: החזרת החטופים שהמדינה לא השכילה להגן עליהם ב־7 באוקטובר ויצירת חלופה לחמאס בשלטון על עזה.

המצב הנוכחי מופקר: יעדי המלחמה עמומים, והדיון האמיתי על מה שיקרה בעזה ביום שאחרי השגת היעדים בלתי אפשרי, כאשר בחדר הישיבות יושבים אנשי ימין משיחי והזוי. בניגוד לאימרה החכמה כל כך "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא", הם דווקא מצליחים בין כל הרעש והצלצולים להשפיע על הממשלה ולמנוע ממנה לקבל החלטות חיוניות.

בלי לדעת מה בדיוק אמור - לפי תוכנית הממשלה - להתרחש ברצועת עזה לאחר שוך הקרבות, שום גורם בינלאומי לא יסכים להניח את רגליו על קרקע הרצועה בלי אופק מדיני, ואנחנו נמצא עצמנו נושאים בנטל מימון כל מחסורה ומנהלים את כל מערכותיה.

נתניהו אינו תינוק שנשבה בידי סטרוק, בן גביר, סמוטריץ' ונערי גבעות אחרים. הוא שסלל בעמל את דרכם לכנסת, ואחר כך לממשלה. הוא מי שעליו מוטלת המשימה להרחיק אותם משולחן מקבלי ההחלטות, ולהוביל שורה של החלטות רציונליות לפני שהוא נפרד מכיסאו.

האלוף החצוף. בישיבת הממשלה השבוע השתתף האלוף אליעזר טולדנו. השרה אורית סטרוק שאלה אותו, כמי שמבקשת לברר פרט עובדתי כלשהו, אם נכון הדבר שיש טייסים המסרבים להפציץ ברצועה מסיבה מצפונית, ואינם מעניקים גיבוי לחיילים בשטח. כל אדם מן היישוב היה מצפה מן האלוף לציין בפני השרה המתעניינת כמה טייסים כאלה מעיזים עדיין להטיס מטוסים, ומהם העונשים שהוטלו עליהם. השר יואב קיש, טייס חיל האוויר בדימוס, נזדעק לשמע שאלתה וקבע כי היתה זו שאלה הזויה. האלוף החרה־החזיק אחריו והסתפק בשני משפטים קצרים: "התשובה הקצרה שלי היא 'לא'. לדעתי זו שאלה נוראית". מזל גדול שנתניהו היה בחדר והגן בחירוף נפש על סטרוק. הוא פנה אל האלוף החצוף ואמר: "לא ראוי שתגיד לשרה מה דעתך על השאלה שלה". כדי להראות דוגמה, גם הוא לא מצא לנכון להתייחס לשאלת סטרוק. בושה.

לא שירת הברבור. אחד המאפיינים הכואבים ביותר של חברות לא ליברליות הוא שרירות לב השלטון. פרנץ קפקא ביטא זאת טוב מכולם ב"המשפט" שלו. השרירות היא המאפשרת הגבלת חופש תנועה וחופש דיבור וחירויות אחרות, ללא צורך בהסברים "מיותרים". אין זה מקרה כי דווקא הממשלה הנוכחית ראתה בביטול עילת הסבירות אחד מהישגיה החשובים ביותר. רק מי שמקבל או מתכוון לקבל החלטות לא הגיוניות, מחוקק חוק המבטל את אפשרות בית המשפט לפסול החלטות שרירותיות ובלתי סבירות.

שמונת שופטי הרוב שהביאו לביטול מחיקת עילת הסבירות בכל הנוגע להחלטות שרי הממשלה, ותריסר השופטים שקבעו כי בית המשפט העליון רשאי לבטל חוקי יסוד, קבעו גם כי פסק הדין אינו שירת הברבור של הליברליות בבית המשפט העליון.