בסוף, גם נתניהו יצטרך להחליט

למרות הלחץ מצד האמריקנים ומצד בכירי מערכת הביטחון (שקונספציית 6 באוקטובר עדיין לחם חוקם), לרה"מ בנימין נתניהו אין באמת סיבה לקיים דיון על היום שאחרי ברצועת עזה. אין אפשרות שפתרון כלשהו יהיה מקובל גם על שותפיו הפוליטיים, איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' וכמה מבכירי הליכוד, ובמקביל גם על ממשל ביידן ובלינקן, שמידיהם מדינת ישראל אוכלת בימים אלה.

אם דגלי ישראל יישארו ברצועה בשנים הקרובות, הנשיא ג'ו ביידן יזעם. מנגד, אם את דגלי ישראל שנעצו חיילי צה"ל יחליפו דגלי אש"ף, יישאר נתניהו ללא קואליציה וללא עתיד פוליטי נראה לעין. אז למה להחליט עכשיו?

הצבא, שר הביטחון ומרבית חברי קבינט המלחמה דורשים דיון על היום שאחרי, אבל אצלם הדברים כבר ברורים. מבחינתם עזה היתה ערבית לפני המלחמה, והיא תישאר כזאת. הם לא צריכים באמת דיון כדי לדעת איך להיערך לשלבים הבאים, כי מבחינתם יש היערכות אחת למציאות אחת. היחידים שיכולים לשנות זאת אלה אנשי הדרג הפוליטי, ראש הממשלה ושרי הימין.

הקשב לרחשי לב הציבור מחייב שינוי התפיסה ברצועת עזה. כיבוש שטח. רצועת ביטחון. נוכחות צבאית תמידית. דגל ישראל שהוצב לא יורד. וכמובן הגירה מרצון של האוכלוסייה העזתית עד כדי דילול משמעותי שלה. אלה לא דברים שכמה מראשי מערכת הביטחון היו רוצים לשמוע כרגע, בטח שלא האמריקנים. אבל הציבור הישראלי ברובו שם. וכך הממשלה הנוכחית, המקורית, של 64 המנדטים ממפלגות הימין, בתוספת חברי תקווה חדשה וישראל ביתנו, שתומכים באופן מוחלט ברעיונות אלה.

לכל הדיבורים על רשות במתכונת אחרת, משודרגת, בלי אבו מאזן ועם גורמים מתונים אחרים במקומו - אין שום כיסוי. אין חיה כזאת. האובססיה להעביר את השליטה האזרחית לגורם זר כלשהו היא שגורמת לאנשים רציונליים, ובהם אנשי ביטחון, שקולים ואחראיים, להמציא פתרונות עוועים, העומדים על כרעי תרנגולת, וכמובן לא מחזיקים מעמד לאורך שנים.

כמו שהרשות לא שולטת באמת ביו"ש, ומי שנדרש להיכנס לעשות שם סדר מדי יום ביומו זו ישראל, כך ברור ששום רשות לא תשלוט בעזה. ודאי שלא גורם מתון, כזה שיכריז שפניו לשלום עם ישראל ולפיוס בין העמים. העזתים רוצים מלחמה. זה היה נכון לפני שמחת תורה, וזה נכון ביתר שאת אחרי. רק גורם שיביע שנאה יוקדת לישראל והתחייבות להילחם בה יוכל לזכות באמונם. כל השאר - חלומות באספמיה.

מאחורי הסורגים

הראשון שמתחיל לאבד את הסבלנות הוא איתמר בן גביר. הוא לא רוצה שהממשלה תיפול, אבל לא מוכן שיכתיבו לו איך לנהל את משרדו. כשיש תקלות באים לשר. כלומר, הוא הנושא באחריות. בשל כך הוא גם מי שצריך לשאת בסמכות. וההחלטה אם להשאיר את נציבת השב"ס בתפקידה או לא היא שלו.

מה עוד שמדובר - לשיטתו של בן גביר - בראשת שב"ס עוינת ועצמאית, שלא דפקה לו חשבון מהרגע הראשון ואף תקפה אותו פומבית. כשהחלה המלחמה דרש בן גביר להשוות את התנאים של אסירי הנוח'בה שנתפסו בעוטף עזה ביום הטבח לתנאי החטופים הישראלים בעזה עד כמה שניתן, ולהעביר אותם לתאים מתחת לקרקע. פרי מסרה לו שאין כאלה. בסיור שערכו בכירי לשכתו באחד ממתקני הכליאה של שב"ס בישראל התגלה תא תת־קרקעי שבעבר היה בשימוש ובשנים האחרונות נמצא נטוש. הם מסרו את ממצאיהם לשר, שמיהר לכתוב לפרי הנחיה מפורשת להשמיש את התא ולהעביר אליו את מחבלי הטבח. עד לרגע זה פרי לא הגיבה. בטח שלא העבירה שום אסיר לשם.

זו לא הדוגמה היחידה. כשאיימו אסירי חמאס לפתוח בשביתת רעב בשל הרעת תנאיהם, הורה בן גביר לנציבה שלא תנהל עימם שום משא ומתן. בפגישה שערך איתה, בנוכחות בכירי שב"ס, אמר השר שבמשמרת שלו לא יהיה שום שיח עם מחבלי חמאס, ואם תתחיל התקוממות בתאים, על סוהרי השירות לטפל בה ביד ברזל. פרי הנהנה בהסכמה ואמרה כי היא רואה עין בעין את הנחיית השר. כבר למחרת התברר כי צפצפה והחלה לנהל שיח עם המחבלים כדי להרגיע את השטח.

במכתב חריף ובוטה השתלחה פרי בשר בן גביר וקבעה שלא תהיה מוכנה לשרת שנה נוספת תחתיו. לפני כמה שבועות הודיעה כי בשל המלחמה תהיה מוכנה לשקול את עמדתה ולהישאר לשנה נוספת. בן גביר אמר לה השבוע לא תודה. ושוב כתבה פרי מכתב בוטה ומשתלח בשר הממונה עליה. זה לא הפריע לה, במקום לשים את המפתחות וללכת - להמשיך להילחם על תפקידה בחירוף נפש.

על פי גורמים בכירים בשב"ס, המאבק הזה כלל פנייה למפקד מחוז המרכז בשירות, גונדר אביחי בן חמו, כדי לנצל את העובדה שהוא קרוב משפחה קרוב של השרה יפעת שאשא־ביטון, ולהפעיל את קשריו במפלגת המחנה הממלכתי שיעמדו על הרגליים האחוריות נגד פיטוריה של פרי. מבדיקה עולה כי אף שהשניים קרובים, מתגוררים בשכנות ובני בית אלה של אלה, בן חמו לא פנה לשאשא־ביטון ולא העביר לה את המסר. משירות בתי הסוהר נמסר כי "לא היה ולא נברא".

יוסי כהן בסימן שאלה

ניר ברקת התחיל השבוע רשמית את הקמפיין שלו לראשות הליכוד. אין אחד במדינה שלא שמע את הביקורת החריפה שהשמיע על מדרגות לשכת שר הביטחון בתל אביב בפתח ישיבת הממשלה. "אנחנו מסכנים חיילים שלא לצורך", הטיח, "מנהיגות נבחנת ביכולת עמידה בלחצים, ולצערי הקבינט הזה לא עומד בלחץ. שום שיקול לא מצדיק שנסכן את חיי החיילים שלנו בשם איזו 'מוסריות' מדומיינת. זה ניהול מופקר של המלחמה".

מסר חריף שמהדהד בתפוצה של מיליונים מסמן תחילת קמפיין. השאלה היא אם הקמפיין הזה לא החל מוקדם מדי. אין בחירות באופק. גם לא פריימריז. אף אחד לא יודע איך תסתיים המלחמה. ובכלל, הבטן הליכודית הידועה לא אוהבת שתוקפים את המנהיג כך, בטח שלא בזמן שהוא מנהל את המלחמה.

ברקת אמר ש"מנהיגות נבחנת ביכולת עמידה בלחצים, ולצערי הקבינט הזה לא עומד בלחץ... זה ניהול מופקר של המלחמה". מסר מהדהד כזה הוא תחילת הקמפיין שלו לראשות הליכוד; השאלה אם לא התחיל בו מוקדם מדי

ברקת לא ליכודניק מלידה. למעשה, לא מכבר הוא הגיע למפלגה. יכול להיות שמדובר במעשה טירון. למשל, ההודעות שהופצו בתפוצת נאט"ו שעות ספורות אחרי אותה אמירה חריפה לכלל מתפקדי הליכוד: "אנו, חברי הליכוד, מחזקים את חברנו השר ניר ברקת, שמגלה מנהיגות אמיצה ואומר באופן ברור - צריך לשים סוף להתנהלות הרופסת של הממשלה ולהתחיל לייחס יותר חשיבות לחיי חיילינו. דם חיילינו אינו הפקר". ברור לגמרי מי עומד מאחוריהן.

שם נוסף שעולה בהקשר של מאבקי הירושה הוא יוסי כהן. אחרי שהיה נדמה שפניו למפלגה עצמאית עם אופציה לחיבורים, מתברר שראש המוסד לשעבר, ששמו ככוכב הבא של הבחירות הבאות כבר נישא בפי כל, לא סגר עד הסוף את הדלת בפני הצטרפות לליכוד. כמי שמאתגר את נתניהו, נהנה כהן מתמיכה גורפת באולפני החדשות המרכזיים. אבל זו תמיכה מתעתעת. ממכרת, אבל שקרית. כל מנתחי הסקרים מודים שהצורך בבחירות הבאות שיהיו הוא במפלגת ימין חדשה שתגרוף את קולות המתפכחים. הם שונאים את נתניהו, את בן גביר ואת סמוטריץ', אבל מתנערים מרעיונות השמאל והקונספציה.

לפי ראיון שהעניק כהן ל"פגוש את העיתונות" - לא בטוח שהוא הכתובת. פעם ועוד פעם נשאל אם הוא תומך או שולל את תוכנית שתי המדינות ואת השליטה הערבית בעזה אחרי נסיגת צה"ל, ופעם אחר פעם נמנע מלהשיב. בניגוד לנתניהו, שלכל מילה שלו מאזינים גם האמריקנים ומעבר לים, כהן, כפוליטיקאי בהתהוות וכמי שלא נושא בכל תפקיד רשמי כלשהו, אמור היה להיות חופשי לבטא את עמדתו באופן ברור וחד. אם הוא נגד תוכנית שתי המדינות, איש לא היה בא אליו ודורש הבהרות. הוא אדם פרטי. זכותו. העובדה שנמנע מלומר זאת מחשידה שאין התאמה בין הצורך הפוליטי שהוא "אמור" למלא לבין דעותיו. מקסימום לשאת חן בעיני יושבי האולפנים המראיינים אותו.

לדעת לאן לא להגיע

התמונה של בני גנץ מחייך, ביד אחת כוס וויסקי, ביד שנייה חובק את נועה תשבי, חרכה את הרשתות ואת אתרי החדשות, וגררה ביקורת על ההשתתפות של השר הבכיר ב"מסיבה בזמן המלחמה". הבעיה היא לא התמונה ולא הוויסקי. גם לא התמיכה בתשבי, שעל פועלה בהסברה הישראלית ממקום מגוריה בקליפורניה - מקום לא קל ולא פעם עוין - היא אכן ראויה להוקרה.

הבעיה מתחילה בשיקול הדעת הבסיסי. באותו יום התקיימה ישיבת ממשלה. גנץ לא הופיע. ישיבה של ארבע שעות שעסקה בעניינים הקשורים ישירות למלחמה, כולל שעתיים וחצי סקירה מקיפה של האלוף טולדנו. בתגובה אמרו גנץ וחילי טרופר, שגם הוא נעדר, כי נפגשו עם משפחות. אבל מבדיקה התברר שהפגישה היתה אחרי מועד הישיבה. באותו יום התקיים גם מספר שיא של 14 הלוויות - גנץ לא הגיע לאף אחת מהן.לאירוע ההוקרה לתשבי גנץ כן הגיע, ואף ששהה שם עשר דקות - הנזק

היה רב. הוקרה זה עניין אחד. אב שכול שמארגן אירוע זה עוד עניין. אבל כשהאופי המסתמן מהאירוע הוא של קוקטייל על גג בניין יוקרתי, כל בר דעת יבין שיש לדחות את ההזמנה בנימוס. יאיר לפיד הבין את זה. אותו לפיד, שהחליט למנות את תשבי לנציגת הסברה רשמית כשהיה שר חוץ, הבין שאין לו מה לחפש בזמן מלחמה באירוע כזה. ולכן אף שהוזמן לא הגיע. גנץ לא הבין, ושילם את המחיר. ובצדק רב.

תחקיר לא מוצלח

פקידי האוצר במצוקה. המלחמה והוצאותיה הרבות מקשות עליהם לגבש את תקציב 2024 מבלי לפרוץ יתר על המידה את מסגרת הגירעון. אז בצר להם הם ממשיכים לתדרך בתקשורת נגד הממונים עליהם - להציג אותם כפוליטיקאים חסרי אחריות, חסרי בושה ונטולי אכפתיות.

בתדרוכים האחרונים התגלה כי בקרב פקידי האוצר מתגבשת תוכנית לבטל "עשרה משרדי ממשלה מיותרים". תוכנית שלא תקודם ולא תאושר - זה הרי ברור, כי אין שום היתכנות פוליטית לכך. אלא שהתוכנית חשפה כי לא טובת המלחמה והוצאותיה לנגד עיני פקידי האוצר, אלא התנגחות בממשלה. אחרת לא היו מעיזים להכליל בה את משרד הנגב והגליל, המשרד שפעל אולי הכי הרבה להזרים כספים מיידיים לרשויות מאז פרוץ המלחמה.

השבוע התקשרה תחקירנית של אחת מתוכניות האקטואליה להזמין את השר יצחק וסרלאוף לשבת באולפן ולהגיב לטענה כי משרדו מיותר. וסרלאוף הרהר ולבסוף השיב: באם תמצאו ראש רשות אחת בישראל, רק אחת, שיבוא להתראיין ויגיד לכם שמשרד הנגב והגליל מיותר, אני אשב לצידו באולפן ואתפטר בשידור חי. כעבור חצי שעה, שבה העלתה התחקירנית חרס, כתבה לו ביובש: לא רלוונטי.

וסרלאוף ידע שאין ראש רשות כזאת בישראל. להפך, רק לאחרונה, לאחר שהתגבשה באוצר תוכנית להעביר חצי מיליארד שקלים לפיתוח יישובי הנגב המערבי, דרשו ראשי הרשויות כי הכסף לא יועבר דרך האוצר אלא באמצעות משרד הנגב והגליל. זה המשרד היחיד שהם סומכים עליו שלא ימסמס את ההעברות.

מפרוץ המלחמה התמקד המשרד בתקצוב ישיר לרשויות לצורכי חירום, וכן למחוללי צמיחה. 66 מיליון שקלים העביר לפרויקטים בעלי העצמה כלכלית שנתקעו על המדף בגלל היעדר תקציב, 20 מיליון הועברו למשיכת תעשיות מתקדמות שייצרו מאות מקומות עבודה איכותיים בנגב. וכל זה רק מהימים האחרונים. לפעמים כשמחליטים לערוך קמפיין, כדאי לבדוק נגד מי.