פתח מילוט: האם ישראל תוכל לאפשר לעזתים לעזוב מרצון לחו"ל?

שלוש פעמים יצאתי לסקר את המלחמה באוקראינה. מראות המוני הפליטים האבודים בקור העז - נשים, ילדים וקשישים - עוד צרובים בזיכרוני. 15 מיליון איש נמלטו מבתיהם, יותר מ־6 מיליון ברחו ממדינתם המופצצת ומצאו מקלט במדינות האיחוד האירופי וברחבי העולם. ברצועת עזה לא הייתי, ורוב כלי התקשורת בישראל ממעטים להציג את הסבל של האוכלוסייה האזרחית בעזה. בצדק. אנחנו עסוקים בסבלותינו שלנו; בנרצחים, בנופלים, בחטופים ובפליטים שלנו.

סקירה בטלגרם מלמדת שאין בעלות על הסבל. הרשת מוצפת בתמונות קשות של ילדים עזתים שנהרגו בהפצצות ישראליות. ישראל עושה כל מאמץ לשמור על חיי אזרחים, והאשמה מותם מוטלת על כתפי מחבלי חמאס, שמשתמשים באוכלוסייה בתור מגן אנושי. ובכל זאת, אי אפשר להתכחש לסבל. גם סרטוני הילדים הצובאים על דוכני המרקים, כמו תמונות הצעירים המזנקים על משאיות הסיוע ההומניטרי תוך כדי נסיעתן, מלמדות שהמצב בעזה בכי רע. ככל הנראה לא פחות מבאוקראינה. בשונה מהאוקראינים, העזתים הביאו את זה על עצמם, ובכל זאת ההלכה היהודית מלמדת אותנו שיש לנו אחריות.

"כשצרין על עיר לתופשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולמי שרוצה להימלט על נפשו" (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק שישי, הלכה ז). הטלת מצור על עיר כדי לכובשה, מחייבת הלכתית השארה של פתח מילוט.

בתחילת המלחמה קיוותה ישראל שנתיב הבריחה יהיה דרך מצרים, אבל שם יש מסורת עתיקת יומין של הכבדת לב לנוכח סבל האחר. רצועת עזה הפכה סגורה ומסוגרת מארבע רוחות השמיים כבר חודשיים וחצי.

השבוע פרסם שחר קליימן ב"ישראל היום" שיותר מ־2,000 ילדים חולים ובני משפחותיהם יפונו מעזה וייקלטו ברובם באיחוד האמירויות, מיעוטם בטורקיה. מאות כבר פונו. אבל למעט זאת, אין לעזתים איך ולאן לברוח. למרות זאת, העולם, שקלט מיליון אוקראינים, ועשור קודם לכן 5 מיליון סורים, יכול כעת לעמוד מנגד. המשמעות בפועל היא שכל האחריות המוסרית מוטלת על כתפינו.

בין הדינים

האם לא הגיעה העת שישראל תאפשר פתח מילוט דרכה למי שמבקש לברוח מאימת המלחמה? האם זה אפשרי טכנית? ומה אומר על כך הדין הבינלאומי? נתחיל מהשאלה האחרונה. בשונה מהדין ההלכתי הנוקב, הדין הבינלאומי הרבה פחות ברור ונתון לפרשנות. "מצור הוא מעשה לא בלתי חוקי מבחינת המשפט הבינלאומי", אומרת עו"ד פנינה שרביט־ברוך, מומחית לדיני מלחמה, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לשעבר ראשת מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל בדרגת אל"מ.

"אבל המצור צריך להיות על לוחמי האויב, לא על אוכלוסייה אזרחית. מותר להרעיב את לוחמי האויב, אבל אסור להרעיב את האוכלוסייה. יש גם אופציה לתת לאזרחים שמעוניינים בכך לעזוב את האזור הנצור. אם זה אפשרי, זה חוקי. כשאנחנו מדברים על כל הרצועה ולא רק על אזור בתוכה, שכוללת את סגירת הנתיב הימי, המונח המדויק יותר ממצור הוא 'בלוקדה'".

"בלוקדה" על פי ההגדרה היא הסגר, ניתוק קשרי התחבורה לאזור מסוים על ידי כוח צבאי כדי להכניעו או לכפות עליו תנאים. שרביט־ברוך מסבירה כי גם בלוקדה מחייבת הכנסת ציוד הכרחי כמו מים, מזון וציוד רפואי כדי לשמור על שרידות האוכלוסייה. "במישור המשפטי־תיאורטי אפשר להתנות את הסיוע ההומניטרי בכך שהוא לא יגיע לידי כוחות האויב אלא לאוכלוסייה. אם בכל זאת זה מגיע לאויב, יש אולי לכאורה אפשרות לא להעביר, אבל שוב, כל עוד לא גורמים להרעבה. ישראל מאפשרת כרגע אפילו יותר ממה שהדין הבינלאומי מחייב, כי לא הכל זה שאלה משפטית. יש עוד שיקולים, למשל: הלחץ הבינלאומי על ישראל אם המשבר ההומניטרי ברצועה יחריף והיחסים האסטרטגיים שלנו עם ארה"ב. יש גם שיקול שזה עלול לפגוע בחטופים, שרעב יגרום לכך שגם להם לא יהיה מזון. באופן כללי, אין לישראל אינטרס להחמיר את המשבר ההומניטרי ברצועה, בייחוד שבסוף הוא יתגלגל לפתחנו".

האם כמו במשפט העברי, שבו יש חובה להשאיר פתח מילוט במצור, יש גם חובה כזו בדין הבינלאומי?

"אין חובה כזו, אבל אם זה אפשרי, זה רצוי, כל זמן שהאזרחים בוחרים להימלט וזה לא נעשה בכפייה. לכפות עזיבה, בוודאי למדינה אחרת, זה כבר הפרה של הדין הבינלאומי וכבר מכניס אותנו למישורים של טענות לפשעי מלחמה. גם בתוך הרצועה עצמה ישראל לא כפתה על אזרחים מצפון הרצועה לרדת דרומה. היא הזהירה אותם שמסוכן להישאר באזורים מסוימים והמליצה לעזוב, אבל לא הפעילה פינוי בכוח".

האם ישראל יכולה להקים בסמוך לגבול מתחמים של עזתים שרוצים לצאת לחו"ל, לוודא שלא מדובר במי שמהווה איום ביטחוני, ולאפשר להם לצאת מישראל דרך ירדן, נתב"ג או הים?

"כרגע זה עלול לסכן מקצועית את הכוחות שלנו, שמתמודדים עם מטענים ומחבלים מתאבדים. אם תהיה יותר שליטה על השטח, אפשר לחשוב על זה. אולי צריך להתחיל עם חולים ופצועים, שמדינה כמו קנדה תסכים לקלוט אותם, וישראל תעזור לאותם פצועים לצאת. זה יוריד את הנטל מהמערכת הרפואית העזתית עד שהיא תתאושש, וגם יעניק לישראל עוד נקודות זכות בעולם.

"בכל מקרה, צריך פה לא רק רצון של האוכלוסייה לעזוב, אלא גם הסכמה של מדינות בעולם לקבל אותם. הכל חייב להיעשות תוך תיאום עם המדינות המקבלות. אולי אני טועה, אבל אני לא רואה את זה כפתרון רחב".

גם אם לא מדובר בפתרון רחב, בסופו של דבר כל תוכנית לטווח הרחוק צריכה לאפשר לתושבי עזה חופש תנועה לחו"ל. הרעיון שאפשר לסגור אותם ולהשאיר את הבעיות מעבר לגדר התפוצץ לנו בפנים.

"זה נכון, וזו נקודה מעניינת שלא מספיק דנים בה כאשר מדברים על היום שאחרי".

אבי בל, מומחה למשפט בינלאומי, פרופסור בפקולטות למשפטים של אוניברסיטת בר־אילן ושל אוניברסיטת סן דייגו, רואה את הדברים אחרת. "מותר להטיל מצור, אבל זה חייב להיות מיועד להשגת המטרה הצבאית ושהפגיעה האגבית באוכלוסייה לא תהיה מוגזמת", אומר בל. "המשפט הבינלאומי לא מחייב לפתוח פתח לנמלטים, אבל בתנאים מסוימים יש חובה לאספקת צרכים הומניטריים במצב של מצור. אחד התנאים הוא שאפשר להיות בטוחים שהאספקה מגיעה אך ורק לאזרחים, ולא לאויב. זה לא מתקיים בעזה, שבה חמאס משתלט על הציוד ההומניטרי, ולכן אין חובה לספק סיוע הומניטרי.

"יש סברה שבמצב כזה רצוי, אך לא חייבים, לאפשר במקום אספקה פתח מילוט. דין נוסף מתייחס להעברה בכוח של אוכלוסייה. באזור לחימה מותר לחייב את כל האזרחים באזור פלוני לזוז למקום אחר, כולל למדינה אחרת, בגלל צרכים צבאיים. אבל אם עושים את זה בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית, חייבים אחרי הלחימה לאפשר לאוכלוסייה לחזור. קיימת חובה נוספת, והיא להזהיר את האוכלוסייה להתרחק מאזור המלחמה, כל זמן שהאזהרה מראש אינה פוגעת במאמץ הצבאי. אנחנו יודעים שברצועה האזהרות פוגעות במאמץ המלחמתי, אבל בכל זאת אנחנו עושים את זה לפנים משורת הדין. אני סובר שבגלל המצב המורכב בעזה, שבו המחבלים משתמשים באזרחים כמגינים אנושיים, ולא ניתן באמת להעביר להם אספקה כרצוננו, רצוי לפנות אותם אפילו בכפייה. זה ישפר את מצבם ויקל עלינו את הלחימה. זו לא פגיעה מוגזמת באזרחים, להפך, זה דווקא יגן עליהם יותר. כל פינוי, אם ייעשה דרך רפיח או דרך ישראל, חייב להיות בבקרה שלנו. אנחנו לא רוצים שמחבלים יימלטו או שיבריחו את החטופים".

אף שבל סובר שישראל יכולה לפנות את האוכלוסייה האזרחית, גם שלא ברצונה, אני מבקשת להסיר את ההצעה הזו מעל השולחן. טרנספר בכפייה, גם אם בפועל ישמור טוב יותר מכל פתרון אחר על חיי האזרחים העזתים, מעורר אנטגוניזם בארץ ובעולם. בפועל רעיון הטרנספר בכפייה משתק את ישראל ומונע ממנה לעשות משהו פשוט בהרבה, שהוא לגיטימי, חוקי ומוסרי - לפתוח פתח להימלטות מבחירה. ישראל צריכה לבנות בהקדם מנגנון בקרה. להקים, למשל, מאהל גדול באזור כרם שלום, שבו יתבצע בידוק ביטחוני רק למי שרוצים לעזוב. מרגע שיתקבצו שם עזתים שישראל מאפשרת להם לצאת, העולם יהיה מחויב לקלוט אותם.

בקרב 2.2 מיליון עזתים נמצאו רבים שחלמו לעזוב את הרצועה גם בימים רגועים יותר, בעיקר צעירים. על פי מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם האלוף מאיר עמית, מאז השתלטות חמאס על הרצועה עזבו אותה כ־300 אלף צעירים. ב־9 בספטמבר 2023, חודש לפני השבת השחורה, התפתחו עימותים אלימים מול משרד נסיעות בעזה שהנפיק ויזות לטורקיה.

בשבוע אחד התקבלו 18 אלף בקשות הגירה לטורקיה, ו־83 אלף איש נמצאו ברשימת ההמתנה לצאת מהרצועה למעבר רפיח. חמאס סחר בחופש התנועה של תושבי הרצועה, וגם המצרים לא נותרו פראיירים. בסופו של דבר, מסע אל מחוץ לרצועה עלה בזמנים שונים בין 1,000 ל־7,000 דולר, סכומים דמיוניים עבור האזרח העזתי הפשוט.

סביר להניח שכעת המבקשים לצאת רבים הרבה יותר. גם אם לא מדובר במיליונים ובפתרון למשבר ההומניטרי בעזה, צריך לפתוח את האופציה הזו. אבל במקום להחזיר לעניים את חופש התנועה שחמאס גזל מהם, ישראל מאפשרת חופש תנועה דווקא לרב המרצחים אסמעיל הנייה בין המלון בקטאר למלון במצרים.

בטווח הרחוק 

רבים סוברים, ואני בתוכם, כי ישראל מוכרחה לשלוט ביטחונית ובלעדית ברצועת עזה לנצח. במצב כזה, כאשר התותחים כבר ידממו והרצועה תסיים את שיקומה אחרי כמה שנים, ישראל תהיה חייבת לאפשר יציאה וכניסה לתושבי עזה, כמובן תחת בקרה קפדנית, בדומה למה שקורה ביהודה ושומרון.

טוב יהיה אם המעבר ייעשה דרך מצרים, אבל אסור לנו להסתמך רק על זה. האפשרות של אוטובוסים של עזתים, שחוצים את ישראל עד לגשר אלנבי או עד לנתב"ג, היא מורכבת ביטחונית, אבל כבר התקיימה בעבר. לטווח הרחוק יותר צריך לשקול לבנות מחדש את שדה התעופה הבינלאומי עזה, שממוקם שני קילומטרים מצפון לכרם שלום. השדה הוקם בשנת 1996 בהשקעה של 86 מיליון דולר, ויכול היה להכיל היקף תנועה של 700 אלף נוסעים בשנה. הוא נחנך בסוף 1998, ובשנת 1999 עברו בו 85 אלף נוסעים.

באוקטובר 2020, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, שוטרים פלשתינים חמושים הגיעו אליו בניגוד להסכמים. השדה נסגר ובהמשך הופצץ על יד ישראל, וכיום השטח משמש בעיקר לחקלאות. השדה הפך לשדה. אם לא יהיו מחבלי חמאס, וגם לא שוטרים פלשתינים חמושים ברצועה, לא תהיה מניעה לחדש את ימיו של שדה התעופה כקדם.

ואם כבר מדברים על חופש תנועה, הוא צריך להיות דו־כיווני. ישראלים חיים ונעים ביהודה ושומרון, אבל אסורה עליהם הכניסה לשטחי A. בפועל ערבים ישראלים נכנסים חופשי לרמאללה, לשכם ולג'נין. בעזה, לעומת זאת, ערבי ישראלי הופך לחטוף. גם את האבסורד הזה עוד נתקן. ואם עזתים יוכלו לצאת ולהיכנס לרצועה, אז גם ישראלים, ערבים ויהודים יוכלו להיכנס אליה, לטייל, לשחות, ומי ייתן וגם לחיות בה.