שלום עושים עם אויבים

מאז המצאת ה"שלום תמורת שלום" של נתניהו (ש"ייתרה לחלוטין" את הצורך בוויתורים טריטוריאליים, כפי שעשה מנחם בגין כאשר ויתר, תמורת שלום עם מצרים, על שטח הגדול פי שלושה מישראל הריבונית), לא היה כפטנט שאותו הציג לראשונה בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת השבוע, ולפיו "שלום עושים עם מי שאפשר להגיע איתו לשלום".

ראש הממשלה השווה בין מספר ההרוגים ב־7 באוקטובר לבין מספר ההרוגים מאז הסכם אוסלו כמנהג משמיצי אוסלו, מבלי לציין אם גם ברוך גולדשטיין, שפתח את שערי הגיהינום, נמנה עימם. למרות היותו היסטוריון חובב, הוא גם שכח לציין כי האינתיפאדה השנייה החלה (במקרה לגמרי) יום אחד לאחר עליית מנהיג הליכוד וראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון, על הר הבית עם סיעת הליכוד ועוד אלף איש, כדי להודיע לעולם כי הוויתורים שאותם הסכים ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לעשות בירושלים, לא יתקיימו לעולם.

נתניהו הוסיף כי הבעיה המרכזית אינה הסכם אוסלו עצמו(?!), אלא הצד הפלשתיני שחתם עליו. כדי שהמסר שלו יהיה ברור, המציא כלל חדש במדע היחסים הבינלאומיים: שלום עושים עם מי שמסכימים, או - על פי הציטוט בתקשורת - "אם אתה רוצה להגיע להסכמה, תיקח את הגורמים שאפשר להגיע איתם להסכמה. אל תביא את הכי גרועים".

בכך התכוון, ככל הנראה, להשיב לאמירתו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין הי"ד, שאמר ב־1992 את הדבר שצריך היה להיות מובן מאליו: "שלום עושים עם אויבים". נתניהו לא ציין מתי לאחרונה עבדה נוסחת הפלא הזו (האם התכוון לניסיון לשכנע את ראש עיריית חברון, מוחמד עלי אל־ג'עברי, להקים ממשלה פלשתינית בעידוד ישראל, או לאחר מלחמת ששת הימים? לניסיון הנפל של שרון, באמצעות מנחם מילסון ויגאל כרמון, להקים את "אגודות הכפרים" בראשית שנות ה־80 כפרטנר לישראל?)

שלום עושים עם גורם המסוגל לדבר בשם עמו, אשר מכיר בקיומך ומוכן לפשרות הדדיות. כזה היה אנואר א־סאדאת, נשיא מצרים (אשר היה, בעברו תומך נלהב של אדולף היטלר), וכזה היה המלך חוסיין (שאלמלא הצטרפותו לקואליציה עם מצרים ורוסיה ערב מלחמת ששת הימים, היינו יכולים לחסוך מאיתנו את הוויכוח הקורע אותנו כבר 57 שנה על עתיד הגדה המערבית).

נתניהו חשב שהוא עושה שלום עם סודאן, והוא בוודאי לא מאושר מכך שאיחוד האמירויות, היהלום אשר בכתר הסכמי אברהם שלו (החיוביים כשלעצמם), היא המובילה העיקרית של המתקפה הדיפלומטית על ישראל בעקבות תגובתנו הצודקת לאירועי 7 באוקטובר.

טענת נתניהו, שלפיה כל ההבדל בין חמאס לאש"ף הוא שהחמאס ביקש להשמידנו מייד, ואילו אש"ף מבקש להשמידנו בשלבים, היתה אולי נכונה עד 1988, כאשר אש"ף הגיע למסקנה שהפתרון הנכון מצידו יהיה פתרון שתי המדינות, ומנהיגיו דבקים בפתרון זה. הוא לא עשה זאת מתוך ציונות אלא מתוך ריאליזם פוליטי, בדיוק כפי שההנהגה הישראלית הפרגמטית הגיעה אל פתרון שתי המדינות. שני הצדדים היו אולי שמחים לקום בבוקר ולראות שהזולת נעלם, אך עבור הפטריוטים הפרגמטיים משני הצדדים זו אינה סיבה מספקת שלא לקיים משא ומתן.

אש"ף הוא הכתובת הפלשתינית היחידה שיש לישראל, ועל הטעות הנוראה שעשה נתניהו בחיזוק חמאס לא תהיה לו מחילה. הסכם אוסלו לא נועד להתקיים 30 שנה אלא חמש שנים, הוא אינו צריך ואינו יכול להמשיך להתקיים. עליו להתחלף, מהר ככל האפשר, בהסכם קבע ישראלי־פלשתיני. נתניהו מבקש לשכנע את עמיתיו כי למרות הכל, עליו להישאר בתפקידו כי רק הוא יודע איך אפשר לטרפד את הקמתה של מדינה פלשתינית, אבל ראש הממשלה הבא יצטרך לתת יד להקמתה כדי לממש את האינטרסים הישראליים החיוניים.