המילואימניקים בחזית זועמים: למה דחוף לקיים בחירות מקומיות עכשיו?

חייהם מתחלקים בין חוגי בית לאיתור גופות, בין טלפונים למצביעים פוטנציאליים למציאת מבנים עם מיגון תקין, בין פוסטים על ניקיון העיר לזחילה בשיחים כאשר מכל עבר נשמעים הדי פגיעות נ"ט ויירוטי כטב"מים. 7 באוקטובר היה אמור להיות הספתח לחלק האחרון של המרוץ לראשות העיר או לחברות במועצה, שהם השקיעו בו כסף וזמן וחלומות, שלושה שבועות לפני קו הגמר, אך המלחמה שינתה את התוכניות שלהם. לפני שבוע, בהודעה של שר הפנים משה ארבל, הם התבקשו לקפל את המדים ולחדש קמפיין עם תאריך בחירות חדש: 30 בינואר, כשסיום המלחמה לא נראה באופק. הקשר בין עזה לירושלים ניתק.

איפה אני תופסת אותך?
"אני בדרך להלוויה של אליה ינובסקי שהיה מ"מ אצלי בפלוגה, בחור בן 24 שנהרג בזירת מטענים בדרום הרצועה. גם אני הייתי עד 4 לפנות בוקר בדרום הרצועה. הוא היה איתי תקופה ארוכה כמו אח קטן, ועכשיו נחלוק לו כבוד אחרון".

כך נפתח הראיון שלי עם סמג"ד במילואים בגבעתי אביב יצחק, שבימי שגרה מתמודד לראשות עיריית טבריה, אך מאז השבת השחורה הוא לוחם מילואים. תפאורה סוריאליסטית לדילמות שהוא נדרש להתמודד איתן מאז הוחלט על קיום הבחירות: לעזוב את החיילים שהוא מפקד עליהם לטובת החלום בטבריה, או לוותר על החלום ולהשלים את משימת ההגנה על המולדת.

הוא בן 28, נשוי ואב לבת, וכבר שלוש שנים מכין עצמו ליום הבחירות. "השתחררתי מקבע כדי להתמודד לראשות העיר ואני במסע של למידה, יוצר קשרים, והכל כדי להיות ראש עיר יותר טוב. היה מסע לא פשוט, גם בהתמודדות מול חוק טבריה. עתרתי לבג"ץ, ייצגתי את עצמי וניצחתי שם.

בשבת השחורה ב־8 וחצי בבוקר חבר התקשר אלי, הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי מה קורה. לקחתי את אשתי להורים ונסעתי דרומה עם הנשק האישי. בשבוע הראשון עסקנו בחילוץ תושבים ובפינוי גופות מהעוטף. בתוך 24 שעות עברתי משגרה מוחלטת לפינוי גופות. בשלב השני, ומהרגע שנכנסנו קרקעית עם חטיבת גבעתי, אנחנו נמצאים בחוד החנית של צה"ל". כשקיבל את הודעת שר הפנים היה בשטח. "כשיצאתי מדרום הרצועה שלחו לי את ההודעה, וישר אתה שואל את עצמך מה אתה עושה. מצד אחד החלום של החיים שלך, שליחות אדירה למען 50 אלף תושבים, ומצד שני הלוחמים שלי שאנחנו כבר 60 ימים בלחימה ואתה לא יכול להגיד 'אוקיי, עכשיו אני אעזוב'".

בגזרה הצפונית באותה שעה קיבל את ההודעה גם קצין אג"ם בגדוד מילואים של חטיבת הנח"ל הצפונית, ערן בן יהודה, בשגרה - יו"ר מפלגת העבודה בירושלים ומועמד המפלגה למועצת העיר בראשות יוסי חביליו. "במשך חמישה שבועות שכבנו במארבים ובשוחות, חטפנו כטב"מים, פצמ"רים, פצועים. לא עזה, אבל זירת לחימה לכל דבר, ובשבוע שעבר מודיעים על בחירות, כשרק שלשום ירדנו להפוגה של שבועיים ואחר כך אנחנו חוזרים לתעסוקה. אני אפילו לא יודע לומר אם אהיה בכלל בבית בסוף ינואר".

בן יהודה בן 34, נשוי פלוס אחד, לא מדבר רק על עצמו בסיטואציה הזו שבה הוא נדרש להחליט אם לעזוב את החיילים בשטח ולחזור לקמפיין, אלא על הרשימה כולה ועל אנשי השטח. "בעלה של מספר 2 ברשימת המפלגה גויס בצו 8, והיא צריכה להחזיק הכל לבד פתאום. ראש מטה שלנו מגויס, מנהלי אזורים. ממטה גדול וחזק ב־7 באוקטובר, אנחנו בלי חצי מהמועמדים ו־90 אחוז מעובדי המטה. כל האירוע הזה מנותק לחלוטין מהמציאות, גם איך שזה התפרסם שהשר ארבל פנה לראש אכ"א בדרישה לשחרר אותנו. אני קצין אג"ם במילואים, אני לא יכול לקום וללכת. אי אפשר לצפות ממילואימניקים שעושים את זה מאהבת המדינה ובהתנדבות לקום וללכת".

הצרה, אומר בן יהודה, היא לא רק ההחלטה האישית שהוא נדרש לקבל (בגיבוי ראש אכ"א, כמובן), אלא המציאות שבה הוא נדרש לחזור לנהל לכאורה קמפיין. "35 ירושלמים נפלו מאז תחילת המלחמה, ולבוא ולהגיד יש בחירות בעוד חודש וחצי זה מנותק לחלוטין. אני מעריך את השר ארבל ואני לא רוצה לשים אג'נדות פוליטיות ולהגיד את מי משרתות בחירות בזמן מלחמה, אבל זה ברור לגמרי. בירושלים - הסיעות החרדיות שהמטות שלהן לא מגויסים מול סיעות אחרות, שמאל וימין, שמגויסים - עוצמה יהודית, התעוררות, הבית היהודי - כולם במלחמה, וזה לא מאפשר ניהול קמפיין הוגן".

אין החלטה ניטרלית

בימים האחרונים חתמו יותר מ־350 מתמודדים על מכתב הקורא לארבל לדחות את הבחירות למועד מאוחר יותר. אחרים מפרסמים פוסטים בפייסבוק, שבהם הם שוטחים את הפער הבלתי נתפס בין שגרת המלחמה שבה הם נמצאים להחלטה על בחירות, אך עד כה זולת אירועי התנגשות מינוריים בכנסת בין תומכי הבחירות כעת למתנגדים, אין החלטה גורפת במערכת הפוליטית להניח למערכת המקומית עד לתום המלחמה. גם אחיו של שר הפנים, שמעון ארבל, שקרא לו ברשת איקס לעצור: "אחי היקר - עכשיו נלחמים, אחר כך בוחרים", לא הצליח לחדור את החלטת הפקידות המגובה בשר.

"ממטה גדול וחזק ב־7 באוקטובר, אנחנו בלי חצי מהמועמדים ובלי 90 אחוז מעובדי המטה. אני קצין אג"ם במילואים, אני לא יכול לקום וללכת. אי אפשר לצפות ממילואימניקים שעושים את זה מאהבת המדינה לקום וללכת"

ד"ר אריאל פינקלשטיין, ראש פרויקט שלטון מקומי במכון הישראלי לדמוקרטיה, פרסם חוות דעת שלפיה יש לדחות את הבחירות לכל הפחות כפי שמתאפשר כבר בחוק הנוכחי, לסוף חודש פברואר: "אני לא חושב שסביר לקיים בחירות בינואר, ואני חושב שאפשר לדחות לפברואר, אבל כבר לא בטוח שגם התאריך הזה סביר". הוא פורס את הטיעונים התומכים בקיום הבחירות בינואר, ולאחר מכן מפריך אותם: "זה עיקרון בסיס דמוקרטי לקיים בחירות במועדן. כמו כן, יש מועמדים שכבר הוציאו כסף, יש מועמדים שיצאו לחל"ת או התפטרו כדי לרוץ בבחירות, ושיקול שלישי - מרכז השלטון המקומי טוענים: אנחנו בתקופת בחירות, יש כללים מגבילים על מינויים ויש מלחמה, ודווקא עכשיו נדרשת גמישות ניהולית שלא מתאפשרת בשל מגבלות הבחירות".

למרות הטיעונים האלה, אומר ד"ר פינקלשטיין: "דווקא קיום בחירות בינואר הוא פגיעה בדמוקרטיה כי אין קשב ציבורי לבחירות כרגע, אין קשב לענייני התברואה בעיר כרגע. המצב הזה מנוגד לבחירות דמוקרטיות, והוא יחזק את ראשי הרשויות המכהנים. בן אדם שילדיו בעזה לא ילך להצביע - זה מוריד מהערך של בחירות מקומיות. נקודה שנייה - יש מועמדים במילואים ואנשי מטה שמשרתים, להגיד 'ביקשתי שישחררו אותם' זה טיעון הזוי. אביב יצחק, למשל, כבר השקיע כסף בבחירות, גם לפרוש הוא לא יכול כי הכסף כבר יצא, והדילמה היא נוראית - להשאיר חיילים בחזית ולקיים בחירות? זה פשוט לא סביר".

במלחמת יום כיפור הבחירות נערכו חודשיים אחרי שהמלחמה נגמרה, במלחמת לבנון הראשונה דחו את הבחירות בשנה, ובשנת 88' דחו בחירות מקומיות בשלושה חודשים. באף אחד מהמקרים האלה לא נערכו בחירות בזמן מלחמה, ולא נוצרה דילמה כזו. אך הבעיה העיקרית, לדברי פינקלשטיין, היא חוסר הוודאות. "כל עוד לא מתקבלת החלטה סופית, נוצר בלאגן רציני. הרי תהיה עתירה לבג"ץ, וזה גם משפיע על האפשרות לדחות את הבחירות שוב עד לסוף פברואר".

הוא תוקף את הטיעון להחלטה "ניטרלית" של פקידי הפנים: "לא יכול להיות שחבורת פקידים תחליט על זה, במקום בדיון ציבורי בוועדת הפנים. זו שאלת מקרו ולא שאלה של פקידות". האבסורד הגדול, אם כבר נוסיף קצת צבע לשיגעון, מתברר בשיחתי עם פינקלשטיין: הממונה על הבחירות במשרד הפנים גויס גם הוא למילואים, ולא השתתף בדיונים הראשונים על דחיית הבחירות.

כולם מגויסים

גם את רתם אלכסנדרי, מהנדסת בניין, ראש רשימת מרצ בחיפה ופעילה חברתית בימי שגרה, אני תופסת בהפוגה קלה מהמילואים בדרום. "עשיתי חוגי בית, העליתי אתר לאוויר, גייסתי כספים והתחברתי עם מרצ כשהחלטתי להתמודד בעיר", היא לוקחת אותי לתקופה שמעטים זוכרים לפני הטבח, "היה קונצנזוס של מפלגות השמאל להתאחד ולמקסם כוח, והתחברנו עם יש עתיד לרשימה שבה אני מספר 4. תלינו שלטים על מרפסות. שלשום בהדלקת נרות אצל אמא שלי שאלתי את החברים שלה, 'אתם יכולים לדמיין שאתם מזמינים חברים שלכם לחוג בית עכשיו?' הם ענו לי: 'מה הקשר?'"

בבחירות התכוונה לרוץ על טיקט של שלושה נושאים: תעסוקה בחיפה, ביטחון אישי ומוכנות לרעידת אדמה, אבל מ־7 באוקטובר היא באופקים. "הייתי לוחמת בקרקל, אבל בשמונה השנים האחרונות אני מהנדסת גדוד חילוץ בפיקוד העורף. ישנו שבעה שבועות באולם ספורט, והיינו מוכנים לחילוץ במקרים של נפילות בעיר שנרצחו בה 52 איש. עשינו שמירות, סיורי בתי כנסת ומקוואות, וכשהלימודים חזרו שמרנו מחוץ לבתי הספר והגנים. בדקתי ממ"דים כמהנדסת". בעוד שבועיים היא אמורה לחזור דרומה להמשך תעסוקה מבצעית.

"לעשות עכשיו בחירות? אני אומרת בגלוי, כל בן אדם שיש לו פניות רגשית וכלכלית - תתמכו במשפחות החטופים, במפונים", היא אומרת ומוסיפה פרט שחוזרים עליו כולם: בחירות מוניציפליות גוזרות את גורל העיר לחמש שנים. עריכה שלהן במחטף תוך כדי מלחמה תייצר מציאות שלא ניתן יהיה לשנות לתקופה זו. "זה לא הדבר הדמוקרטי ללכת לבחירות כרגע. זה טכני לעשות בחירות כי צריך, אבל אנשים לא בפניות לדבר הזה, ואצלנו זו עיר שמתה להחליף את ראשת העיר וגם אני רוצה בכך, ועדיין אני חושבת שבחירות במועד הנוכחי זה מנותק מהמציאות. אני לא מדברת על מועמדים שאומרים שישחררו אותם לתוך מערכת בחירות - לי לקח שבועיים רק לנסות לחזור לשגרה. זה לא מעניין את התושבים, והם צודקים".ויש גם מי שלא נמצא בשירות מילואים פעיל, אך

הוא מגויס אזרחי למלחמה וגם הוא לא מצליח להבין את הדחיפות בבחירות דווקא עכשיו. טל מימרן, בן 41, הוא דוקטור למשפט בינלאומי ומרצה למשפטים באונ' העברית בימי שגרה, חבר הנהלת מכון תכלית, וגם מועמד למועצה ביבנה ברשימה "יבנאים ברשות אלי מזוז". האמירה שלו היא ערכית־חברתית: "אנחנו נגד מהלך בחירות בעת הנוכחית בשם אחינו ואחיותינו ברצועת עזה, גם מועמדים וגם בוחרים, ובעיקר כשהקשב שלנו צריך להיות סביב טובתם, וגם המהות שלנו צריכה להיות מגויסת בשם המאמץ להבטחת הביטחון של מדינת ישראל".

"לעשות עכשיו בחירות? אני אומרת בגלוי: כל בן אדם שיש לו פניות רגשית וכלכלית, תתמכו במשפחות החטופים, במפונים. זה לא דמוקרטי ללכת לבחירות כרגע. זה טכני לעשות בחירות רק כי צריך, אבל אנשים לא בפניות לזה"

לדברי ד"ר מימרן, "יש פה שאלה שהיא מעבר לחוק או לכל בעיה תקציבית - חוק צריך לשקף את ערכי החברה הישראלית שמרוכזת בחיסול האיום שלפנינו, ולהבטיח לנו עתיד משגשג במדינת היהודים. אבל גם ברמה העקרונית יותר, גם אם נשים בצד את אנשי המילואים שנפגעים - בשנים האחרונות היה לנו רצף של מערכות בחירות ותחושת סיאוב מהפוליטיקה הארצית, ואני רוצה להאמין שברמה המקומית נותרה בנו עוד טיפת אמון ואמונה בכך שמדובר ביום חג, שבו אנחנו כקהילה מחליטים מי יוביל אותנו בחמש השנים הבאות. זו לא עוד ממשלה שיכולה ליפול בתוך חצי שנה ולהפוך את יום החג הזה למשהו שאנחנו עושים כי צריך לעשות לפרוטוקול.

"דבר שלישי - מלחמה היא קמפיין למי שיושב על הכיסא - זו הזדמנות לגלות נדיבות ותושייה, ויש ראשי עיר שהוכיחו עצמם כראויים למנדט הציבורי כמו ראשי עיריית נתיבות, שדרות ואופקים. אבל אנחנו ביבנה הקטנה מנסים לגלות מחויבות למאמץ המדינתי, ובזמן שכל המועמדים מושתקים ולא נעים לדבר פוליטיקה, ראש עיר מכהן יכול להמשיך לפעול כרגיל ולעשות צעדים לטובת הציבור, ומובן שזה תורם גם לחוסר ההוגנות".

מימרן מתמודד ברשימה מעורבת - דתיים, חילונים, נשים וגברים. "אנחנו מתמודדים עם צרכים שנובעים מהמלחמה, חלקנו הורים חד־הוריים כי השותף במילואים, חלקנו במילואים, אני למשל מתראיין לכלי תקשורת בכל העולם מאז, וממוקד בטובת המדינה אפילו במחיר הפגיעה במעמדי כאיש אקדמיה במשפט הבינלאומי. אני מקריב כל זאת בלי להסס, כי מה יש לי להתלונן כשיש חיילים ששמים חייהם על הכף והורים לחיילים שמוכנים לקורבן הכי גדול. זו המדינה היחידה בעולם שהיא בית בטוח לעם היהודי, זו המשימה החשובה יותר".

ביבנה מתמודד ראש עיר מכהן, שזכה בבחירות מיוחדות לפני שנה בעקבות פטירת ראש העיר הקודם. בכל יום שהוא בתפקיד, אומר מימרן, הוא מתחזק לקראת הבחירות, ולמרות זאת, לדבריו: "אנחנו חיים בשלום עם דחיית הבחירות. בעיתות חירום מי שיושב על הכיסא צריך לשרת את הציבור, והיתר צריכים להתגייס סביבו. יש לנו חברה אזרחית מאוד חזקה ושוק פרטי מאוד עשיר ומעורב. הפתרונות יימצאו - הממון ישנו, השכל, התבונה והיכולת הארגונית קיימים. הפתרון לדחיית הבחירות יימצא. להתמקד בדרישה הטכנית של החוק זה לפספס את זה שאנחנו בנקודת ציון של שינוי שלנו כחברה". לדבריו, הפעם הקודמת ששינוי עומק כזה התרחש היתה האינתיפאדה השנייה.

"איזה צבא יהיה כאן?"

סרן (מיל') ידידיה בן שימול, בן 27, נשוי ואב לילדה, הוא ממובילי המאבק לדחיית הבחירות. בימי שגרה הוא מנהל פיתוח במכינה ובישיבה באור עקיבא ומתמודד למועצת פרדס חנה מטעם הציונות הדתית. מאז אוקטובר הוא בחזית הצפונית, והוא גם אחיו של הרבש"ץ של כרם שלום, אליה בן שימול, שהציל את חייהם של מאות תושבים. "בשבת ההיא לא הייתי עם טלפון, וכששמעתי מה קורה התקשרתי לאחי ושאלתי אם צריך להגיע. הוא אמר לי שלא, ואחרי שעתיים-שלוש הוקפצתי לצפון ומאז אני שם עם החטיבה, חודש וחצי ראשונים על הגדר ואחרי זה ככוח עתודה.

"גרתי בשיח 30 יום, זו לא חוויה שמתאוששים ממנה מהרגע להרגע. רק כשהמדינה תחליט שאין מלחמה, רק אז קחו חודשיים-שלושה ונצא לבחירות. המדינה צריכה להבין שמילואים צריכים להיות
מעל הכל"

"עזבתי את רוב הפעילות העסקית שלי, הפסדתי המון כדי להגן על המדינה, וברגע שקראתי את הידיעה על שר הפנים הרגשתי שהמדינה לוקחת סכין ותוקעת בנו. בעצם אמרו לנו: 'היינו צריכים אתכם ובאתם, ועכשיו תחפשו'. אני מבין את האינטרסים של ש"ס, אבל איך אני יכול להגיד לחיילים שלי 'אני עוזב כי בחירות', ומה אם חיילים אחרים שהעסקים שלהם קורסים יעזבו? איזה צבא יהיה כאן?"

לדבריו, למרות הטענות שנדרשות כעת בחירות לצורך המנהל התקין והוודאות, "הזכות לבחור ולהיבחר צריכה להיות עליונה מעל הכל. נדרש לגבש פתרון אחר במשרד הפנים. או שהמדינה תחליט שאין מלחמה ותשחרר את כולם, או שימצאו פתרון להעביר את החודשים האלה בצורה טובה יותר עד לבחירות ברשויות ושאנשים לא ייכנסו לדילמה איפה להיות. אנחנו שלחנו מכתב עם 357 חתימות למשה ארבל אך לא קיבלנו שום תגובה רשמית, וזה כשלעצמו ביזיון. היה ראוי להתייחס לשלטון המקומי. יש פה אנשים שחלקם יהיו ראשי ערים".

ומה לגבי בחירות בפברואר?
"אם יגידו שמחר מסתיימת המלחמה, בסדר. אבל אני גרתי בשיח 30 יום, זו לא חוויה שמתאוששים ממנה מהרגע להרגע. רק כשהמדינה תחליט שאין מלחמה, רק אז קחו חודשיים-שלושה ואז נצא לבחירות. המדינה צריכה להבין שמילואים צריכים להיות מעל הכל. 7 באוקטובר הוכיח כמה חשוב כוח המילואים, והחיילים צריכים להיות ראשונים מעל לכל סדר עדיפות, כי כל מי שבא למילואים נפגע. זה א"ב שההנהגה צריכה לדאוג לו".

הדחייה היא קונצנזוס בקרב המרואיינים, אך התאריך הבא לבחירות הוא סוגיה פתוחה, דבר שמגדיל ומעצים את חוסר הוודאות שבו נמצאים המועמדים־לוחמים. בן יהודה מירושלים אומר כי הוא כבר מתכונן לעתור לבג"ץ נגד קיום הבחירות בינואר, שייצרו עיוות שיחזיק חמש שנים עד להזדמנות הבאה לבחור ולהיבחר. "אנחנו מדברים על דחייה בשלושה חודשים, לא יותר מזה. אין מועד ב' לבחירות מקומיות, ובחירות כעת יוצרות חוסר הוגנות ופגיעה בזכות לבחור ולהיבחר".

קודם מלחמה וניצחון ואחר כך בחירות, אומר גם אביב יצחק מטבריה. "ב־7 באוקטובר ניתקתי את החיים שלי מהקיום הרגיל שלהם, ולא שאלתי למה ואיך. אנחנו עכשיו בנקודת זמן ש־60 ימים לא הייתי בטבריה, ויש מועמדים שהמשיכו בזמן הזה לנהל קמפיין בחירות בזמן שאני נמצא עם הלוחמים שלי בחזית. המדינה אומרת לי: 'אתה צריך לבחור בין החיילים שלך בעזה לייעוד שלך בראשות העיר', ויש 60 ימים שאני צריך לפצות עליהם כי הייתי בלחימה. ונגיד שאני מנתק את שאלת המחיר שלי - עכשיו לקיים בחירות? כשאנחנו במלחמה ומנסים להחזיר את החטופים ולהחזיר את החיילים בשלום הביתה? עכשיו יש משימה אחת - לנצח את המלחמה".

הוא מציף סוגיה נוספת שהעלו גם המרואיינים האחרים - בחירות עלולות להוביל לפילוג בזמן שנדרשת אחדות. "זה נכון עכשיו להכניס בחירות ולפלג את העם? זכינו לכמה רגעים של אחדות, וזה כוח אדיר ללוחמים בחזית שאתה יודע שיש מדינה ביחד מאחוריך. ברמה הלאומית זה לא נכון לקיים עכשיו, והדילמה הזאת היא בלתי אפשרית. איבדתי לוחם. מה אני אומר לחיילים שחוו אירועים באמת קשים? הם צריכים את המפקדים שלהם איתם.

"אני מבין שיש לא מעט כמוני, וזה משמח אותי כי זה היופי של החברה הישראלית. אנשים שמשרתים ברמה הלאומית וגם רוצים לשרת ברמה המקומית, ואני עדיין חושב שהמשימה הכי חשובה שלנו היא לנצח במלחמה. הבחירות והפוליטיקה יכולות לחכות. בטבריה לא יקרה כלום אם נאריך את הוועדה הקרואה בכמה חודשים. יש עיריות בדרום ובצפון שיקיימו את הבחירות מאוחר יותר - בפן האישי אני מבקש להצמיד את טבריה לאותן ערים - נדרשת דיפרנציאליות שמבינה את הסיטואציה. עכשיו אנחנו במלחמת קיום. מי שהיה בדרום בשבת השחורה מבין שזו מלחמה של להיות או לחדול".

תגובת שר הפנים משה ארבל:

"אילו הבחירות היו מתקיימות במועדן והמפקדים היו נבחרים לראשות העיר או המועצה, והיה עליהם לבחור אם לנהל את העיר או להישאר עם הגדוד, אני מניח שזו היתה בחירה קשה אבל כזו שדורשת הכרעה. כך גם כעת. יש רגעים שבהם מנהיגות נדרשת להחלטות קשות ולהכרעות.

"הליך דמוקרטי, גם אם אינו תוסס, הוא דמוקרטי. חובתנו להיזהר ולהימנע מלפגוע בליבת החיים הדמוקרטיים של המדינה במקום שאפשר לקיימם, ובוודאי לא לתת לאויבינו את הפריבילגיה להיות אלה שמשפיעים על כך. כך היה בבחירות המקומיות במבצע עופרת יצוקה, ואף במצבי לחימה אחרים בעברנו.

"אני מוחה על עצם הטענה כי ההחלטה קשורה להיותי חרדי. הציבור החרדי משרת בהמוניו, חלקים רבים ממנו אף פונים אלי בימים אלו בבקשה לדחות את מועד הבחירות, אך מאחר שהשיקול הוא מקצועי בלבד ולא פוליטי, אני עומד מאחוריו באופן מלא".