מטפסים על עץ גבוה מדי: הכריסמס לא יגאל אותנו

"אם נצליח לרסן את הפנאטים משני הצדדים, המזינים את הסכסוך במזרח התיכון, נמצא את עצמנו מיישבים סכסוך נדל"ן ולא נלחמים מלחמת קודש", קבע עמוס עוז ז"ל ב־13 בדצמבר 2008 בנאום שנשא בטקס קבלת הפרס הספרותי הגרמני על שם היינריך היינה בדיסלדורף.

בנאומו התייחס עוז, האורקל של השמאל הישראלי, לתרומת היינה לחשיבה היהודית המודרנית. "היינה היה יהודי חילוני וגם אני יהודי חילוני... הוא חי ומת לפני עלייתה של התנועה הציונית, אך מבחינה חשובה אחת היה פרוטו-ציוני. הוא ראה ביהדות תרבות ועם, והאמין כי עם מודרני יכול ואף צריך להתעלות מעל למיסטיות של תיאולוגיה עתיקת יומין". בהמשך נאומו אמר עוז: "לפני שהציונות התחפרה בתוך גבולות לאומיים וננעלה במאבק מזוין, היא לא עסקה אלא בנורמליות, בכניסה מחדש להיסטוריה, בהשתייכותם של היהודים למשפחת האומות. ואלה הם בדיוק עיקרי אמונתו של היינה. המורשת האירופית היא שהפכה אותנו לחברה אזרחית מודרנית".

כן, כן, ודאי, "את הסכסוך היהודי-ערבי אפשר ליישב דווקא בעזרת ערכים אירופיים: רציונאליות, פרגמטיות וסובלנות".

אם רוצים להבין את השורש הערכי רעיוני של "הקונספציה" שהביאה אותנו עד הלום, צריך לחזור לטיעון של עוז על הסכסוך הנדל"ני ומלחמת הקודש. תמוה כיצד סופר רגיש עם הבנה אנושית חודרת קרביים מגלה כזו התנשאות חלולה ורדודה המבטלת מטענים תרבותיים ודתיים בני אלפי שנה במחי קבלת פרס אחד. 

אגב, היינה עצמו הטיל ספק בערכים הללו. מאה שנה לפני שאירופה הנאורה החילונית והרציונלית הטילה עצמה למערבולות של דם, אימה ומוות, ניבא היינה: "זמנים פרועים וחשוכים מתגלגלים לפתחנו. והנביא אשר מבקש לכתוב אפוקליפסה חדשה יצטרך להמציא חיה חדשה לגמרי. חיה כה נוראה עד שבהשוואה אליה, החיות מחזון יוחנן תידמנה ליונים הומיות וקופידון". 

נאומו של עוז בגרמניה התרחש ערב חנוכה 2008. באותה גרמניה שבה נאלץ היינה להתנצר כדי לזכות במשרה, ממש באותן שנים, של המחצית השנייה של המאה ה־19, בשיא התערותם של יהודי גרמניה הלא אורתודוקסים בחברה הגרמנית, הם פיתחו מנהג שנקרא Weihnukka (וָיְנוּכָּה): צירוף של המילים חנוכה וחג המולד בגרמנית. גם חנוכייה וגם עץ אשוח.

חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, גדל במשפחה מתבוללת שנהגה לקשט את הבית בעץ האשוח. משגדל והבין שלא משנה מה, אומות העולם יקיאו את היהודי מתוכם - גם אם הוא יקשט עץ אשוח, ילחש אווה מריה עשר פעמים בשעה ויאכל את לחם הקודש עם בייקון וגבינה - החליט חוזה המדינה להפסיק להיות חיקוי ולחזור להיות המקור. בסיפורו "המנורה" הרצל מתאר את רגע השמחה המזוקק שחש כשהפנה את גבו לחג המולד, והדליק לראשונה חנוכייה עם ילדיו: "עיני הילדים נצצו. עבור ילדינו הפך רגע זה משל להצתת אומה שלמה. תחילה נר אחד... ואחר כך עוד אחד, ועוד אחד... משעה שדולקים כל הנרות כולם, חייבים הכל לעמוד כמשתאים ולשמוח על מה שנוצר".

זה לא באג, זה פיצ'ר

ב־14 בדצמבר 2022, ערב הקמת הממשלה, ערב המחאה, פרסמה ענת קם במדור הדעות של "הארץ" מאמר תחת הכותרת: "מרי אזרחי בדמות עץ אשוח בכל מרפסת". כן, כל בית צריך מרפסת עם עץ אשוח במטרה למגר את חושך ההדתה היהודי: "ואני רוצה לקרוא מכאן למרי אזרחי קל וכיפי לארגון ולביצוע, מאוד חוקי ובעיקר מאוד מעצבן את מי שרגיש לאורות ולקישוטים ולשמחת חיים. השנה, יותר מבכל שנה אחרת, חשוב שכל אחת ואחד מאתנו יחגגו את חג המולד". 

בשנה שעברה נדמה היה כי ההצעה של קם זכתה לפופולריות רבה. בכלל בעשור האחרון, עצי אשוח הפכו מראה נפוץ. בקרב חברות ההיי טק, כריסמס כבר מזמן הפך למאסט איוונט. זה לא באג - זה פיצ'ר. באינסטגרם כולם מחופשים לסנטה קלאוס, מחלקים מתנות, אשכרה משוכנעים שהם בסדרה בנטפליקס.

לא יודע מה יקרה השנה, בזמן מלחמה ואחרי הטבח הנורא, אבל בכל מקרה, הניסיון ללבוש זהות מלאכותית מביך ופתטי. מרדנות מזויפת וחלולה. אייקון נוצרי עם קישוטים ממקס סטוק.

בחלק מחזיתות כנסיות קתוליות באירופה עומד פסל אישה מכוסת עיניים, כתרה נפול, בידיה לוחות הברית הפוכים ורומח שבור. קוראים לה "הסינגוגה". היא הסמל הגשמי ליהדות המושפלת. היהדות שהאל זנח, "ישראל שבבשר". לצד פסלה של הסינגוגה יעמוד תמיד פסל ה"אֶקְלֶזיָה" (אימג' אקלזיה), הברית החדשה, אישה גאה שלראשה כתר ובידה צלב הכנסייה המנצחת.

על פי הדוגמה הנוצרית, האל עזב את העם היהודי - "ישראל שבבשר", והמירו בנצרות - "ישראל שברוח", מפני חטאיהם ומשום שלא קיבלו עליהם את המשיח הנוצרי.

אין לי שום בעיה עם נוצרים החוגגים את חג המולד בישראל. יש לי קושי להבין כיצד יהודים חוגגים חג דתי נוצרי כהתרסה נגד היהדות. לא הצלחתי להבין מדוע דוכני תפילין הם "הדתה" ואילו עצי כריסמס הם חגיגה לחופש הדת. שניים-עשר השבטים אאוט. שניים-עשר השליחים אין.

"הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". כך אמר הרצל בקונגרס הציוני הראשון. והנה, כעבור מעל 100 שנה, יש מבין צאצאיו האידאולוגיים שכבר משתוקקים להתבולל חזרה לתוך התרבות שבעטה אותם מאירופה אהובתם.

רסיסים לפני חורבן

הדבר הזה מסוכן, כי התכלית של הזהות היהודית הפלואידית, זו הלא מחויבת לשבט ולברית הגורל, היא אחת: לפורר אותנו לרסיסי קבוצות ושבטים, בדיוק כפי שקרה לפני חורבן הבית בשנת 70 לספירה, כשיוסף בן מתתיהו דיווח על 54 כתות שפעלו בירושלים.

מרד החשמונאים שפרץ על רקע גזירות אנטיוכוס היה בראש ובראשונה מלחמת אזרחים בין יהודים שומרי מצוות למתייוונים. בראש המתייוונים עמד הכהן הגדול מנלאוס שנורא רצה להיות קוסמופוליטי ולהשתלב במרחב ההלניסטי המכיל והנאור.

אלמלא מרד החשמונאים, ייתכן שהעם היהודי היה נעלם בתוך דור או שניים – עובדה, הנוצרים בניגוד לנו, שימרו את ספרי המכבים. קידשו אותם. הכניסו אותם לקנון הכנסייתי. מדוע? כי בלי המכבים, לא היה אפשר לחגוג את יום ההולדת של ישו היהודי עם עצי אשוח וליקר ביצים. היהודים, לאחר המרידות הגדולות, עשו שיפט מניצחון לאומי לנס דתי. היוצרות התהפכו.

התחלנו בגרמניה ונסיים בגרמניה. התמונה המפורסמת מקייל 1932. החנוכייה של משפחת פוזנר דולקת בחלון וברקע צלב קרס. על גב התמונה כתבה גב' פוזנר את הדו שיח הבא: "יהודה התפגרי", אומר הדגל. "יהודה תחיה לעד", כך עונה האור.

חנוכה שמח.