"ראיתי את מצנחי הרחיפה ואמרתי ליפעת: 'כנסו לממ"ד ותנעלו, זאת פשיטה'. לקחתי את הסכין ויצאתי"

רק השבוע, כמעט חודשיים אחרי השבת השחורה, פתח ישראל שומר את ההתכתבויות שלו מאותו הבוקר עם אשתו, יפעת, או כפי שהיא שמורה אצלו בסלולרי: יפעתי. יש שם מאות הודעות, החל משעות הבוקר המוקדמות ועד לערב המאוחר. היא כותבת הרבה, הוא עונה מעט. היא מודאגת, הוא מנסה להרגיע. היא שואלת, לו אין את כל התשובות.

בתכתובת הארוכה הזאת שזורה כחוט השני השאלה שנשאלה באותו הבוקר אצל כל משפחה בכל קיבוץ בעוטף עזה: איפה הצבא? לשומר לא היו תשובות. במשך שעות ארוכות הוא לבדו היה הצבא כולו. תת־אלוף בבגדי ספורט, עם סכין ביד, שמנסה לבלום בעצמו את הסתערות המחבלים על הקיבוץ שלו, כפר עזה, וברקע אשתו ושלושת ילדיו סגורים בממ"ד, ושכניו־חבריו זועקים לו שיציל אותם.

זה סיפור שלא סופר, ומובא כאן לראשונה. כשהגענו השבוע לביתו שבכפר עזה הבנתי כמה הכל היה קרוב. המחבלים חדרו לקיבוץ משלוש נקודות, אחת מהן במרחק של פחות מ־50 מטר מהבית שלו. רק ביום שני השבוע סגרו את הפרצה, אבל המחבלים היו כפסע מהפרס הגדול: מפקד אוגדה בצה"ל. הם רק היו צריכים לרוץ קדימה ולהיכנס לבית השני מימין, שבכניסה שלו כתוב "שומר".

במהלך היום הארוך הזה הם היו לידו כמה פעמים, וגם בבית שלו. סימני הקרבות עדיין ניכרים: המטען שהושלך לעבר החלון במרפסת האחורית, מתוך מחשבה שזה הממ"ד; הרימון שהתפוצץ במרפסת והותיר מכתש קטן; סימני הקליעים על חלון הסלון, וגם בתוכו, והקליע שנתקע במקרר. וכתם הדם שעוד נותר על רצפת חדר השינה. "היה לנו מזל", הוא אומר.

זאת הפעם השנייה בלבד שהוא חזר לבית מאז. הוא מסתובב בחדרים, מתבונן בבלאגן בחוסר אמון. בבגדים שמפוזרים מסביב. במפתחות הרכב שמונחים בדיוק באותו המקום שבו הותירו אותם אז. בפרחים שנקנו לכבוד החג, והתייבשו באגרטל. בתמונות המגנט המשפחתיות שנשארו על המקרר. באופניים שנקנו זמן קצר לפני האסון, ועומדים שבורים בכניסה לבית. ובשמשייה שהתרסקה אל תוך הג'קוזי בגינה. ערב־רב של הרס וזיכרונות, עדות אילמת למה שהתחולל כאן.

מסתער בלי נשק

שומר (46) נולד באשדוד, ואת רוב שירותו הצבאי עשה בחטיבת הנח"ל. הוא פיקד על פלוגת החבלה החטיבתית, על בסיס האימונים ועל גדוד הסיירת, היה מפקד חטיבת רמאללה וקצין האג"מ של פיקוד הדרום, פיקד על חטיבת הנח"ל, היה ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, ובספטמבר האחרון מונה לפקד על אוגדה 146 (עוצבת המפץ). בנח"ל הוא הכיר את יפעת, בת כפר עזה, ועבר לקיבוץ בעקבותיה. יש להם שלושה ילדים: מעין, בן 15, והתאומים גילי ועומרי, בני 12.

את שיחתנו הוא מבקש להתחיל דווקא באזהרה: "זאת הפעם הראשונה שאני מדבר. לא עשיתי עדיין שום תחקיר, ויש הרבה דברים שאני לא יודע. אני מספר רק את הזווית האישית שלי, של מה שאני ראיתי וחוויתי, אבל יש גם זוויות אחרות. אני לא באמת הסיפור. הגיבורים הם לא החיילים. אנחנו עשינו את תפקידנו. הגיבורים הם האזרחים, שהחזיקו שעות, עד כדי נמק, את הדלת של הממ"ד ביד, וחלקם גם נהרגו ונפצעו. לא לכולם הצלחתי להגיע, כולל לאח של יפעת, יובל סולומון, שנרצח".

ספר.
"הוא נרצח בשכונה של הצעירים. הוא נלחם עם סכין והספיק לדקור את אחד מהמחבלים. הוא התקשר אלי אחרי זה, דיברתי איתו בטלפון, ואז הם חזרו והוא לא שרד. הוא היה בן 29. ב־6 באוקטובר הוא ארגן לעצמו בפעם הראשונה מסיבת יום הולדת, בניר עם, עם כל החברים שלו. נראה ששם הוא נפרד".

ביקשתי ממנו להתחיל מהסוף. בשאלה שמעסיקה כל תושב בעוטף, אם לחזור הביתה. הוא מספר שהשאלה הזאת העסיקה אותו ללא הרף מאז 7 באוקטובר, אבל הוא לא העז לשאול את יפעת והילדים. "ואז הם אמרו לי 'אבא, אנחנו מקווים שאתה לא מהסס, אנחנו חוזרים'. הם פקדו עלי את העניין".

בשבת ההיא הוא קם כדרכו ב־6:10, כדי לצאת לריצה. "שבת בבוקר זה המד"ס הארוך, בדרך כלל בשקט. התארגנתי ועמדתי ליד התמי 4 כדי לשתות כוס מים לפני הריצה, וב־6:29 התחילו המטחים המטורפים". אחרי שתי דקות היה שקט של כמה שניות, והוא ניצל את ההזדמנות כדי להציץ מדלת הבית. מעליו הוא ראה שני מצנחי רחיפה והבין מייד. "אמרתי ליפעת 'תעופו לתוך הממ"ד, תנעלו את הממ"ד, זאת פשיטה'. ראיתי אותם יורדים 90-100 מטר מהבית, ואמרתי לעומרי להביא לי סכין".

לא היה לך נשק?
"במהלך חופשת סוכות השארתי את הנשק באוגדה - טעות גדולה שלי. לקחתי את הסכין ויצאתי דרך הבית של השכנים". הוא הספיק לצלם את המצנחים, ואז עשה כמה טלפונים לבכירים בצה"ל, ובהם לרמטכ"ל הרצי הלוי. זאת היתה קריאת כיוון למערכת שלא מדובר רק בירי רקטות, אלא במתקפה קרקעית של חמאס. שומר התקשר לרכז הביטחון של הקיבוץ ואמר לו שיש פשיטה, וביקש ממנו להכין לו נשק. "בסופו של דבר לא הגעתי לנשקייה בכל היום הזה. באיזשהו שלב גם הפסקתי לנסות".

הוא יצא מהבית, בבגדי הספורט ועם הסכין, וכעבור כמה מטרים נתקל בפעם הראשונה. המחבל היה על מדי צה"ל, ושומר נצמד לאזרח עם אקדח ("תסלח לי שאני לא נכנס לשמות, אבל יש כאן הרבה חברים שנפגעו") והם יורים במחבל. "המחבל מתעשת, ואנחנו נסוגים למחסה ושם מתפצלים. הוא חזר הביתה אל אשתו והילדה הקטנה, ואני נשארתי לבד".

במשך כמעט שלוש שעות הוא היה לבדו. בשלב מסוים הוא מזהה חבר'ה שהגיעו מקיבוץ סעד, שאחד מהם נפצע. שומר לוקח את הנשק שלו, רובה M-16 עם מחסנית אחת, וממשיך הלאה. הוא מתקדם לאט ועוצר בכל פעם שהוא מזהה מחבלים. "יריתי בבודדת, בכל פעם שני כדורים".

וראית שאתה פוגע?
"כן, ראיתי שאני פוגע".

בכמה מחבלים?
"אני מעריך שבשלב הזה הרגתי לפחות שישה מחבלים".

כל הזמן בתנועה?
"מחפש, עושה דילוג, יורה שני כדורים, ומדלג הלאה. כל הזמן תנועה ואש, תנועה ואש".

מה עובר בראש בזמן הזה?
"לקחתי את הזמן גם כי הייתי לבד וגם כי היתה לי רק מחסנית אחת, וגם כי היו טלפונים והודעות, וניסיתי גם להפעיל את המערכת, והתחלתי לקבל טלפונים והודעות מאנשים בקיבוץ שרצו עזרה".

לא הזכרת את המילים בית ומשפחה.
"הם שלחו לי הודעות, ובשלב מסוים הבן שלי הכווין אותי לכל מיני חברים שלו שהתקשרו. עם חלקם דיברתי ואמרתי להם להשאיר את הממ"ד סגור, לא לצאת החוצה, להיות בשקט".

ומה אתה רואה מסביב?
"אני רואה רביעיות של מחבלים והרבה רכבי פיק־אפ, ומהר מאוד אני מבין שזה אירוע בסדרי גודל אחרים, שיש עשרות מחבלים בקיבוץ".

"צנחנים וגולני נלחמים יחד"

ב־8:30, בתוך כל הלחימה, הוא מתקשר לקצין האג"מ של האוגדה שלו. הוא מספר בלחישה שהוא נלחם בקיבוץ, ומורה לו להקפיץ את כל האוגדה למלחמה. "כנראה הבנתי משהו. כל מה שישב לי בראש היה שמה שקורה כאן, בדרום, לא יקרה שם, בצפון. אני חושב שמשם הגיע האינסטינקט שלי להקפיץ את האוגדה מהר צפונה".

בשלב הזה שומר משוכנע שהאירוע מתרחש רק בכפר עזה. אחרי כמה דקות הוא מדבר עם חבר מהימ"מ, שמספר לו על ירי בשדרות, והוא מבין שזה אירוע גדול בהרבה. בשעה 9:47 הוא מזהה נמ"ר של גדוד 13 בגולני. "הם הגיעו מנחל עוז. המ"פ, בוני, קיבל החלטה מדהימה להגיע לכפר עזה כדי להציל תושבים. אני מסמן להם שלא יירו בי, ואז חובר אליהם. בשלב הזה אין לנו קשר עם כוחות אחרים, אנחנו לבד ואני מכניס אותם למחסה מאחורי הפחים. אנחנו עושים תדריך קצר כדי להתאפס ומתחילים לעבור בין הבתים".

הם משאירים את הנמ"ר עם שני לוחמים ומתחילים להתקדם רגלית. שומר מוליך אותם, עדיין בבגדי ספורט ובלי אפוד וקסדה, לכיוון האיתורים שהמשפחה שלחה לו מהבית. בשלב הזה הוא מבין שמחבלים נמצאים ממש ליד הבית שלו ומחליט להתקדם לכיוון. בדרך הם חוצים את מגרש הכדורגל של הקיבוץ, נתקלים במחבלים על אופנועים ומחסלים אותם, וממשיכים הלאה.

"אנחנו כבר מגיעים קרוב אלי הביתה, אבל אני אומר לו 'בוא לא נלך דרך הכביש כי זה שטח השמדה, בוא נעלה חזרה למעלה ונעשה איגוף ונבוא דרך השכונה'. אנחנו עושים איגוף, מגיעים לתחילת הרחוב שלי מהצד השני, ושם יש לנו היתקלות משמעותית עם לחימה, שבה היו לנו שני נפגעים של הכוח, אחד נפצע יחסית קשה. אנחנו מחליטים לפנות אותם לבית סמוך, וממשיכים להילחם והורגים לפחות עוד שישה מחבלים".

הלחימה נמשכת לפחות שעתיים נוספות, מול עשרות מחבלים, שחלקם רצים ממש ליד הבית שלו. "בשלב מסוים, בסביבות 12, די נגמרת לנו התחמושת, ואני מחליט לפנות את הפצועים לבית שלי כי הוא קרוב לכביש ההיקפי ומשם יהיה יותר קל לפנות אותם".

ובכל הזמן הזה מה אתה רואה?
"מראות לא פשוטים. אנשים שאני מכיר, שכנים וחברים שלי. עם חלק גם דיברתי, התכתבתי, לצערי לחלק לא הצלחתי להגיע ולחלק כן. זה חצי הכוס המלאה. אתה רואה את הקיבוץ כולו עשן, פיצוצים. ואני גם חושב על המשפחה, זה ברור, אבל ידעתי שהם בסדר וזה נתן לי את הכוח להילחם ולתפקד".

בשלב הזה הוא עוד לא ידע שתושבים בקיבוץ נחטפו לעזה. הוא למד על כך רק בשעות הצהריים המאוחרות, ובינתיים הוא ניסה "לקמב"צ" את הלחימה. "היו חבר'ה בשכונה שדיברו איתי. חילקנו מספרי בתים. בינתיים כבר הגיעו לקיבוץ כוחות ראשונים מהצבא - מגלן, דובדבן - וניסיתי לחבור אליהם. קצת חילקנו גזרות בטלפון, אבל הכל היה מאוד מורכב, עם כוחות קטנים שלא היו מתואמים ביניהם והיה צריך להסביר להם לפי שמות המשפחה שעל הבתים".

ואתה בלי תחמושת.
"כן, ואנחנו הולכים אלי הביתה, ובדרך רואים גופות של מחבלים ומוודאים הריגה שלהם, והם מלאים בתחמושת אבל אנחנו לא נוגעים בה מחשש שהם ממולכדים. הגענו הביתה וטיפלנו בפצועים, ובמקביל אחותה של יפעת, אורטל, והמשפחה שלה הגיעו אלינו הביתה. זה היה קטע מטורף. נכנסו אליהם מחבלים הביתה, הוציאו את גיא, גיסי, מהממ"ד, ביקשו אוכל והתיישבו בסלון לאכול. המחבלים לא נגעו בו ובאורטל ובשלושת הילדים, והם ניצלו הזדמנות כשהמחבלים אכלו וברחו דרך החלון של הממ"ד והסתתרו. בחור בשם פורטל משדרות, שהגיע להציל את הבת שלו, ראה אותם, העלה אותם לרכב והוריד אותם ליד הבית שלנו".

בשלב הזה הוא גם מבין שגיסו הצעיר נהרג. הוא מנצל את ההזדמנות שהוא נמצא בבית ולובש מדים, שם עליו את האפוד ספוג הדם של שילה, הלוחם מגולני שנפצע קשה, משאיר את הגולנצ'יקים לצבור כוחות בבית ויוצא החוצה. כעבור כמה מטרים הוא פוגש קבוצת לוחמים מגדוד 202 בצנחנים וחובר אליהם. "הוביל אותם מ"מ בשם ורון. הוא נפצע אחר כך בלחימה בעזה. דיברתי איתו והוא בסדר".

הוא ממשיך להילחם, הפעם עם הצנחנים. בהמשך חובר אליו גם הכוח מגולני, והם מדלגים מנקודה לנקודה, מחסלים מחבלים וממשיכים הלאה. הוא מנסה להגיע לשכונה שבה מתגוררים ההורים של רעייתו כי הגיעו אליו הרבה קריאות לעזרה משם, ומחליט לעבור בשטח יחסית פתוח ולא דרך מחסים כפי שעשה כל היום. "זאת היתה שגיאה. חטפנו אש רצינית ונלחמנו יותר משעה. הרגנו לא מעט מחבלים, ולנו היו שם הרוג ושני פצועים. לקח לנו הרבה זמן לפנות אותם, עד שאנחנו חוברים לכוח חדש וממשיכים הלאה. בדרך מצטרף אלינו הכוח של גולני - צנחנים וגולני ביחד - ואנחנו מחליטים לחזור לשכונה שהייתי בה בבוקר כי נמשכת שם לחימה מטורפת".

שומר ממשיך להילחם במשך שעות. בזמן הזה מגיעים כוחות נוספים לקיבוץ, כולל כוח של גבעתי בפיקודו של המח"ט. "זאת היתה לחימה קשה. המחבלים נלחמו. אנחנו נלחמנו עם המון היתקלויות. הרגנו לא מעט מחבלים, חילקנו גזרות, הכל היה צפוף, בין הבתים, אבל שם הרגשתי בפעם הראשונה ביום הזה שאנחנו הופכים את הקערה, למרות שהקרב לקח עוד יומיים".

ב־6 בערב יפעת אומרת לו שיש אצלם שוב מחבלים בבית. "היא שמעה אותם מדברים, וכמובן את היריות. הבנתי את זה רק עכשיו, כשבאנו לכאן, כמה זה היה קרוב. איזה נס היה לנו. נוסף על הירי מבחוץ היה גם ירי בתוך הבית, בסלון, וגם ירי בחדר של עומרי מול הממ"ד. הילדים תפקדו בקור רוח מדהים, כמו מחלקה בטירונות".

לקראת 8 בערב הוא מגיע בפעם השנייה הביתה. הוא מכנס אצלו בסלון את מפקדי הכוחות שהגיעו לקיבוץ, והם מחלקים גזרות ומשימות. "יפעת והילדים יוצאים שוב מהממ"ד, ואז אני מבין שהפצועים כבר לא שם. אין לי מושג מתי ולאן פינו אותם". האפוד של שילה, הגולנצ'יק, עדיין אצלו באוגדה. "הוא בסדר. יפעת והילדים כבר פגשו אותו. אני אגיע אליו אחרי המלחמה".

ברבע ל־10 הוא מחליט לנתק מגע. "הסתכלתי בשעון ואמרתי שזהו. זאת היתה החלטה לא פשוטה כי היו עוד מחבלים בקיבוץ והמשפחה שם, אבל ידעתי שיש כבר הרבה כוחות ומפקדים, ושכדאי שאני אעלה לאוגדה שלי". הוא נכנס לרכב שלו, שהיה מחורר כולו מירי, עם מדי הא' שעוד היו תלויים מאחור ("יכול להיות שהמחבלים ראו אותם ולכן נכנסו אלינו הביתה").

הוא שם קסדה, כדור בקנה, מוציא קנה החוצה דרך החלון הפתוח - ומתחיל לנסוע צפונה. הדרך היתה זרועה במכוניות הרוסות ובגופות ובאמל"ח, והוא דהר לאוגדה. לקראת חצות הוא נכנס, עם הקסדה והנשק והאפוד עם הדם, והצוות שלו היה בטוח שהוא פצוע ומיהר להזעיק רופא. "אמרתי להם שהכל בסדר, שזה לא הדם שלי. פרקתי את הנשק ורק אז הבנתי שאני צריך לנשום".

עיניים צפונה

המשפחה שלו יצאה מהקיבוץ בשעות הלילה המאוחרות, בהליכה של שלושה קילומטרים עד לתחנת הדלק הסמוכה, ומשם במשאית לנתיבות, ואז לשפיים - שם מרוכזים חברי קיבוץ כפר עזה מאז. שומר הגיע לבקר רק פעמיים מאז, בהלוויה של גיסו וב־30 למותו. את היתר הוא דוחה לאחרי המלחמה. אפילו בהודעות הווטסאפ הוא לא עצר להסתכל: יש בהן לא מעט הודעות מחברים שקראו לעזרה והוא לא הצליח להציל.

מאז הוא נמצא בצפון. האוגדה שלו, על כל כוחות המילואים שלה, נמצאת על הגבול עם לבנון, מחזיקה הגנה חזקה מול חיזבאללה. בדיוק כמו בעוטף עזה, גם לכאן כולם הגיעו מייד, כי הבינו את גודל השעה והאתגר. "זאת אוגדה ענקית, שש חטיבות, עשרות אלפי אנשי מילואים, עוצמה אדירה. אני פורס אותם בשטח ואומר להם שנהריה ושלומי ומעלות לא יהיו שדרות ואופקים, וחניתה וזרעית ונטועה לא יהיו כפר עזה, בארי וניר עוז. במילים האלה".

הוא מדבר בעיניים בורקות על אנשי המילואים. מספר על הנחישות, על העבודה המדהימה שהם עושים, בחורף ובבוץ, בלי להתלונן. "זה מטורף ממש. אנשים נמצאים כאן, תחת אש, מקדימה, העסקים שלהם בבית קורסים, המשפחות שלהם בעורף, והם אומרים שיישארו כאן על המשמר של עם ישראל ומדינת ישראל ככל שיידרש - למה שצריך ולכמה זמן שצריך".

האוגדה שלו איבדה לוחמים בצפון. "זאת מלחמה", הוא אומר. "כרגע אנחנו עושים הגנה. אני קורא לזה הגנה קטלנית, הגנה אגרסיבית. שילמנו בהתחלה מחיר לימוד של איך להתמודד מול הנ"ט, איך לפרוס נכון את הכוחות, ואני חושב שעכשיו אנחנו עושים עבודה בסך הכל טובה מול המשימה שלנו, שהיא להשאיר את הצפון כזירה משנית כדי לאפשר לעמוד במטרות המלחמה בדרום".

אתה חושב שהתושבים בצפון ירצו לחזור, אחרי מה שקרה לכם בדרום?
"יש לנו הישגים, אבל האם זה מספיק כדי שהתושבים יחזרו? התשובה היא לא. אני חושב שצריך יותר. אנחנו נערכים לכל האפשרויות, גם שהמצב הקיים יימשך, וגם לאפשרויות אחרות".

ועם התושבים בצפון אתה מדבר?
"כן. אנחנו מדברים, ואני מספר להם מה שקרה לנו כאן. הם רוצים לדעת מתי ואיך נוכל להחזיר אותם הביתה, ואני אומר להם, גם כתושב כפר עזה, שלא אגיד להם לחזור הביתה לפני שארגיש שזה הזמן וזה המקום".

בתפקיד שלך כראש מחלקת המבצעים ישבת על כל התוכניות של הצבא ועל כל האיומים. משהו כזה כמו מתקפת חמאס היה לך בראש?
"לא, ממש לא. התשובה הפשוטה היא לא, והתשובה המורכבת היא לא. והיא מורכבת, כי לא היה לי שום מושג".

מה קרה פה?
"היינו באיזושהי תפיסה, שקרסה לגמרי. טעינו בגדול".

הימרו על הבית שלך.
"על הבית שלי. אני חושב שזה מה שעזר לי להבין מהר מאוד ב־6:30 בבוקר כמה טעינו. יש לנו הרבה מה לתחקר וללמוד. השאלות הכי קשות שיש לי הן מהחברים, מהתושבים, מהמשפחה. וזאת המשפחה הכי תומכת ומגבה שיש, שסומכת על הרמטכ"ל ועל אלוף הפיקוד ועל כולם, והשאלה הכי קשה שהם שאלו אותי כל היום הזה היא איפה היה הצבא".

במשך לא מעט שעות אתה היית הצבא, על בגדי ספורט.
"כן, וגם אמרתי להם שאני נלחם, שלא לצאת מהבית. ואיפה שלא ידעתי את התשובה, אמרתי שזה מה שיש. השתדלתי לעשות את הכי טוב במצב שבו הייתי ולפי מה שהבנתי. ניסיתי לעשות את המקסימום, ואני חושב שהם מעריכים את זה. קרה לנו משהו גדול, משהו קשה, ונצטרך להסביר טוב־טוב לעם ישראל ולעצמנו מה קרה לנו ביום הזה ובדרך ליום הזה. אבל עכשיו אני מאמין באמונה שלמה שאנחנו צריכים להניח את זה בצד כדי לנצח, ואחרי שננצח נוכל ללמוד מזה כדי שנהיה יותר טובים".

לקום ולהיבנות מחדש

הוא אמנם בצפון, אבל הלב שלו נמצא בשפיים. הקיבוץ ספג 79 הרוגים ו־18 חטופים, שמחציתם חזרו השבוע. "התושבים הם הגיבורים האמיתיים, לא אני. הם מדהימים". ברור לו שהשיחות והשאלות הקשות באמת עוד לפניו, איתם וגם בבית. עם הילדים ששרדו את התופת, ועם יפעת, וההודעות בזמן אמת שהוא ראה רק השבוע וצורבות חזק גם בדיעבד. הפחד והדאגה וחוסר האונים מעורבבים בהן, והוא מבין כמה זה היה קרוב גם אליו. "אולי טוב שלא הבנתי את זה ככה אז, כי הייתי רץ פנימה".

איך מחזירים את הביטחון - לילדים, ליישוב?
"קודם כל מנצחים פה. צריך להתחיל מזה. כל דבר אחר לא יאפשר לנו לחזור לפה. וצריך לגבש את הילדים ואת המבוגרים ולהסביר לכולם שאין לנו ברירה אחרת. צריך לחזור, צריך לבנות, להיבנות. אני מעריך שזה ייקח לפחות שנתיים, אולי יותר. קל זה לא יהיה. זה אובדן שהוא בלתי נתפס עדיין, שאנחנו עדיין עמוק בתוכו".

ההרס, ההרג.
"ההרס, ההרג. אחד מאלה שמשלמים את המחיר הוא נהג שלי לשעבר. אני חושב עליו הרבה. הוא היה איתי שנתיים וחצי כשהייתי בפיקוד הדרום. אלה דברים שילוו אותנו לנצח, אבל חייבים להתחיל בניצחון, להיות נחושים, לגרום לאויב להצטער על מה שהוא עשה ולהראות לאחרים סביבנו שמשהו השתנה גם אצלנו. לא נהיה אף פעם כמוהם, חיות אדם כאלה, ונישאר תמיד עם הערכים שלנו והמוסר שלנו, אבל את הנחישות שלנו אסור לצמצם, ועכשיו צריך לפעול בכל הכוח".

השבר שעובר על התושבים ועל משפחתו עובר גם עליו, הוא שגדל בצבא והאמין בו שהוא חזק ויבלום כל אויב. "אני חלק מזה", הוא מודה. "אני הייתי מח"ט הנח"ל, וכפר עזה מלאה נחלאווים שלחלק מהם אני עזרתי להגיע לחטיבה. את הגיס שלי, אח של יפעת שנהרג, אני הבאתי לנח"ל. וגם את אחיה הגדול. וזאת תחושה לא פשוטה לדעת שאני חלק מהדבר הזה. אבל אני חושב שהדוגמה האישית שלי, אם אני יכול לדבר במושגים של ערכים צה"ליים גם כלפי החברים והקהילה שלי, היא לחזור לכאן, ומתוך ההרס והשכול לקום ולהיבנות מחדש. ולכן כשיפעת והילדים אמרו לי שחוזרים שמחתי, כי זה היה לי הכי ברור שיש. האם זה יהיה קל? ממש לא".

שמע, אנחנו מסתובבים פה עכשיו ליד הבית. הכל נטוש, ואני חושב עליך כאן בשעות הבוקר, לבד בבגדי ספורט ועם סכין, מול עשרות מחבלים. זה די פסיכי.
"זה פסיכי, אבל לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי עושה את זה. אני חושב שאת אלה שכן הצלחתי להציל, אולי גם את המשפחה שלי, זה בזכות התושייה הזאת של להבין ב־6:31 שיש פשיטה על כפר עזה, ופשוט להתחיל להילחם עם מה שיש לי".